הזמן עצר מלכת.
מצד אחד, מטיסים אנשים לירח, מגלים כוכבים חדשים ותרופות לאיידס ומצד שני - האירוויזיון. אירוויזיון 2008, או ליתר דיוק - חצי גמר האירוויזיון 2008, נראה אחד לאחד כמו אירוויזיוני העבר. מנחים בלגרדים משועשעים, אורות בצבעי הקשת על הבמה, חליפות לבנות, קטעי מעבר הזויים, העמדות מגוחכות וזמרי ליווי ששייכים לקהילה.
יכול להיות שזה בעצם רק ביטוי חזק ומוחלט של הקאמבק המלא של שנות ה-80 שמבלבל אותי וגורם להופעה הזאת להזכיר לי את כיתה ד’.
כמה שעות אחרי תום ההופעה כבר כל השירים ברשת האינטרנט, ברחבי היו-טיוב. קל לאמבד כמה ראיות מפלילות.
מלאכים אזרביז’אנים:
קבוצה אסטונית שמדלגת בלי קשר לזמן ובלי קשר למקום בשיר עם הומור של הבטלנים:
ואיך אפשר בלי בועז (בלי מעודה בשבילכם) ששר נוסחה מנצחת: קצת דרמה, קצת קצב, התכווננות מלאה לשיא, 5 גברים ברקע, קצת מזרחי, קצת אנגלית והרבה שרירים. אני מוכנה להמר בלב די שלם על העשירייה הפותחת ובלב חלקי על השלשה.
ועכשיו שמישהו יעז להגיד משהו לא טוב על הווידיאו בפליקר.
(הרגעים בהם קרייני החדשות מביטים במצלמה ללא מילה מייצרים אצלי תחושה שהיא בין חוסר אונים לשקט אמיתי)
זאת לא הפעם הראשונה שזה קורה, היו כבר רעידות עולם במקסיקו שדווחו בטוויטר, אבל זה די מדהים.
המידע הראשוני על רעידת האדמה שהיתה היום בסין יצא לעולם בעזרת טוויטר. טוויטר הוא שירות שקשה להבין את טיבו. אני לא מכירה הרבה טוויטריסטים ישראלים ומסתבר
שקהילת האובר-גיקים בארה”ב היא מצד אחד די לבד בסיפור ומצד שני מייצרת לא מעט רעש סביב העניין.
בגדול, אפשר לומר שזה מסנג’ר שמדברים בו הרבה אנשים ביחד, שלא לומר 23,000 איש ביחד במקרים מסויימים. הרושם שנוצר הוא שמדווחים על מה נאכל בארוחת הצהריים ואיזו תוכנה נפתחת במחשב של המשתמש וכמובן עם איזה איש חשוב נפגשתי לקפה. הייחוד הוא ממשק הסלולר שמאפשר לשלוח ולקבל את אותן הודעות צריכת הפיצה לקהל המאזינים.
בפועל, המידע היום על רעידת העולם הגיע לטוויטר לפני שהוא הגיע לניו-יורק טיימס, ל-BBC או למרכז רעידות האדמה בארצות הברית (שזה אפילו קצת מדאיג).
אני לא מאמינה שאם אני הייתי ברעידת אדמה הייתי רצה למחשב לדווח לחבריי בטוויטר על המצב או מסמסת בזריזות מהנייד. אבל העובדה היא שאני לא הנורמה או שאני כן הנורמה ומספיק שני סינים משוגעים בצד אחד ואמריקאי אחד משוגע בצד אחר כדי להתחיל להריץ את המידע.
בהמשך הגיעו גם תמונות, וידיאוים, דיווחי גולשים נוספים - דיווח עיתונאי מקיף.
פעם, כשנפש העיתונאי פרצה באזרח נאמן היה עליו לחייג לטלפון האדום של גל”צ (שמי יודע מהו) כדי שעורכי התחנה הצה”לית יחליטו אם ומתי לפרסם. מאוחר יותר התאפשר גם לשלוח מייל אדום לאתרי חדשות ומאוחר עוד יותר גם לשלוח סמס לאותה מערכת חדשות.
אבל כל הסיפור הזה נגמר. אפשר לשדר ישירות לעולם, ללא תיווך, בזמן אמת.
צרכני המדיה בינתיים הם גיקים כבדים, הארד קור גיקים. אבל כל הגיקים זורמים לים. והים זורם לרשת האינטרנט.
אם היינו רואים את זה ב-24 או בג’יימס בונד, היינו אומרים: “נו, באמת, עשו אותי באצבע?”, “אי אפשר לעשות את זה באמת”. אבל עובדה - אפילו הניו יורק טיימס כתבו על זה. סיפור שהיה, כך היה.
במחוז ווסצ’סטר קאונטי (מחוז עשיר שבדרך כלל לא עושה הרבה רעש ומפתיע שלא גונבים שם יותר על בסיס יומי, עם הקירבה המיתגרה הזאת לברונקס) גרה גברת דופלאגה. אותה גברת עובדת באפל סטור בקניון המקומי והפכה לקורבן גניבת מוצרי אלקטרוניקה רבים, בינהם המק הנייד שלה.
דופלאגה לא איבדה תושייה, השתלטה על המק מרחוק, בעזרת שירות עם השם המלבב back to my mac, הפעילה את מצלמת הווב קאם שלה וצילמה את הגנב הפוחז. משם הסיפור כבר נהיה פחות מעניין - שיחרור בערבות, דולרים ובתי מעצר.
קשה לי לדמיין את הישיבה בעירייה שבה החליטו שכדאי לשים אנדרטת זיכרון וירטואלית בצפון פארק הירקון, בואך הנמל.
זה תחביב ידוע ואהוב שלי: לנסות לדמיין את תהליך קבלת ההחלטות של אירגונים, או את הישיבה עצמה שבסופה נוצר אלמנט תמוה במיוחד כמו הדוגמה שבוא תבוא (אחת הישיבות המדומיינות היא של הנהלת בית החולים תל השומר באותו יום שבו היו צריכים לבחור איזו חיה תופיע באיזו קומה של החניון ועל רקע איזה צבע: האם כדאי לשים את הברבור על ורוד בקומה 3 ואת סוס הים על ירוק בקומה 7? “אני חושב שלא מכובד לשים סוס יאור בקומה 7, זה מזלזל באינטליגנציה של החונים”).
בקצה פארק הירקון, מוצבת אנדרטה לחללי הטרור תושבי תל אביב שנהרגו בפיגועים או שנהרגו בתל אביב אבל הם לא תושבי העיר. מחשב עם מסך מגע מאפשר לחפש נופלים לפי שם, לפי מפה, לפי פיגועים בתל אביב. אפשר למצוא יומנים של אנשים וקורות חיים ולכל איש מוצמד שיר מרגש כמו “דמעות של מלאכים” שבוקע מתוך רמקולון קטנטן שמייצר כמה צלילים חלושים בצומת סואן ליד רידינג.
התמזל מזלי לפגוש את האנדרטה עם יצרנית ממשקים כמוני (מורתי האחת והיחידה) ולא יכולנו להתאפק ולא להתעסק בכפתורים, באפשרויות הניווט המופרכות, במצב ההזוי של דיפדוף בתמונות הרוגים ובכפתורי ה”חזור”.
בדף הבית שני כפתורים:
חפש נופלים
דבר ראש העיר
הרבה פעמים אני מגיעה למסקנה שלמרות המחשבה הטבעית שמסגרת זה לוחץ/זה סוגר/זה לא נעים לי - כולנו צריכים מסגרת.
ועל אחת כמה וכמה, אני אומרת את זה בתור בוגרת החוג לצילום במכללת הדסה.
אני שמחה לבשר על קטגורייה חדשה: מסודרים. קצת מחיי ההייטק, לאלו שעדיין עוסקים בעבודות כפיים, כראוי לכולנו (כפיים, כפיים).
כיאה לסטארט-אפ צעיר אנחנו יושבים בווילה בצפון תל אביב. בריכה אין (אבל לשכנים יש), גינה יש, שירותים אחד. מתחיל להתגבש הווי, דינמיקות בין אנשים, מתחילה להתגבש קבוצה.
בשירותים מונח לו, בתמימות מחשידה, ספריי Glade. כל אחר צהריים, בשלב זה או אחר של אחר הצהריים, ריסוס נדיב “מבשם” את האוויר.
מצוטט מילה במילה: “גלייד מביא לביתך את הריח העדין של לבנים שכובסו ומתנפנפים ליבוש על חבל כביסה באוויר הצח ותחת קרני השמש המלטפת”
אני חוזרת: לבנים שכובסו ומתנפנפים ליבוש על חבל כביסה. אוויר צח. קרני שמש. מלטפת.
מי כותב קופי כזה?
(או שאולי זה קופי פייסט לטקסט משנות ה-80?)
והרי בינינו, כולנו יודעים שלספריי הזה יש את הריח של ה-*** מוטמע בתוכו.
Embedded.
חזון אפוקליפטי בפרק של סאות’ פארק: האינטרנט כמשאב מוגבל, כמו הנפט, והגענו ליום הדין. תושבי סאות’ פארק נוסעים מערבה בנסיונות לקושש שאריות אינטרנט.
בקטע המוטמע, אנשי הממשל הפדרלי במשא ומתן עם האינטרנט בנסיון לגרום לו לחזור.
הזדהות מלאה בצד הזה של האוקיינוס.
