מחר הוא יום העבודה האחרון שלי במקום העבודה הראשון שלי.
אולי אפשר לומר היום הראשון של שארית חיי, או סוף הוא תמיד התחלה של משהו טוב יותר, רע יותר, לא-יודעת-מה-יותר. יש לא מעט אפשרויות ברגעי סוף משרדי.
את היום ביליתי בלנקות את תיבת הדואר האלקטרוני שלי. למחוק עקבות. להעביר מיילים לטיפול לאנשים הנכונים, לפרווד מיילים אישיים לתיבת הג’ימייל, לשנע ביטים של זכרונות מתיקייה לתיקייה, להזכר ביומן הזה שנוצר מעצמו: עשרות מיילים שנשלחים ומתקבלים מדי יום עם משימות, מחשבות, תככים, תודות פוליטיות ותודות מהלב, רשימות בתפוצה רחבה ולחישות בין שתי קומות ומזימות פנים אירגוניות.
מחד, יש תחושת סיפוק, אני מודה. גם על מבט העל, כיווץ הזמן, וגם על השיפט+דליט – מחיקות מחיקות מחיקות. תחושת נקיון דיגיטלית.
מאידך, חוסר הפיזיות והטקסטורות של כל המידע הזה, של כל המחשבות והזכרונות, לעומת הניירת וההתכתבויות שארוזים בארגזי קרטון בבויידמים של הורים שהפכו את חדרי ילדיהם לפינת טלוויזיה או מקום לאכסן את מכשירי הכושר שנקנו בערוץ הקניות, צובט בלב.
Leave a Reply