אם היינו רואים את זה ב-24 או בג’יימס בונד, היינו אומרים: “נו, באמת, עשו אותי באצבע?”, “אי אפשר לעשות את זה באמת”. אבל עובדה - אפילו הניו יורק טיימס כתבו על זה. סיפור שהיה, כך היה.
במחוז ווסצ’סטר קאונטי (מחוז עשיר שבדרך כלל לא עושה הרבה רעש ומפתיע שלא גונבים שם יותר על בסיס יומי, עם הקירבה המיתגרה הזאת לברונקס) גרה גברת דופלאגה. אותה גברת עובדת באפל סטור בקניון המקומי והפכה לקורבן גניבת מוצרי אלקטרוניקה רבים, בינהם המק הנייד שלה.
דופלאגה לא איבדה תושייה, השתלטה על המק מרחוק, בעזרת שירות עם השם המלבב back to my mac, הפעילה את מצלמת הווב קאם שלה וצילמה את הגנב הפוחז. משם הסיפור כבר נהיה פחות מעניין - שיחרור בערבות, דולרים ובתי מעצר.
אלו הגנבים
זה המק
וזה הסיפור
(תמיד רציתי להיות הדס שטייף, זאת הפינה המועדפת עלי ברדיו)
4 תגובות בינתיים ↓
1 נ. נחום // 12.05.2008 בשעה 9:46 am
סיפור גדול. אבל הדס שטייף??? נו באמת… זה הסיוט שלי תמיד דקה לפני החדשות…
2 טליה // 12.05.2008 בשעה 9:52 am
אני חולה על האופן הסמי-היסטרי שבו היא מטיסה סיפורים הזויים אחד אחד. ואיך תמיד הגנבים טיפשים וגם השוטרים טיפשים ולסיפור יש טוויסט בעלילה. ומצד שני, היא יכולה בדרך אגביות פתאום לספר על גופה מרוטשת.
שיהיה לכולנו יום נעים, ובעיקר - שקט ובטוח.
3 דנה // 15.05.2008 בשעה 4:33 pm
הדס שטייף לא מגיעה לקרסוליים של מיכאל הולר, מי שהיה כתב הפלילים של קול ישראל בתקופת ילדותי העשוקה (תחילת-אמצע שנות השמונים). סבי וסבתי עליהם השלום היו צרכני קולי”ש כבדים ובווליום שאי אפשר להסתתר מפניו, ולהולר זה היתה חיבה בלתי מוסברת לצירוף “מתבוסס בדמו”. וכך שבתות שלוות אצל סבא וסבתא הפכו למחזות ביעותים, כשגוויות מתבוססות בדמן - בקולו של הולר - רודפות אותי לאן אשר אפנה. האימה, האימה.
4 טליה // 15.05.2008 בשעה 9:18 pm
מתבוסס בדמו… איזו עוצמה!! נשמע כמו תסריט של תסכית
התור של התגובות מתחיל כאן