פעם, כשרצית להצטלם עם תוכי על כתפך בחופשה באילת או בטבריה ולקחת את התמונה למזכרת, ניחא – גם ככה התמונות האלה תמיד יצאו מחורבנות. אבל היום את יכולה במחיר של 20 תמונות פולארויד לקנות מדפסת קטנה (שלא צריכה אפילו חיבור למחשב), לחבר את הדיגיטלית הקומפקטית שלך ישירות אליה ולהדפיס.

מעבר לזה, אני חושבת שאין על העניין של התמונה הפיזית תוך דקות ביד. כתבתי על זה כבר, על האינסטנט נוסטלגיה.
ועכשיו, עם המצלמות הדיגיטליות, אלמנט אחד כבר פחות חשוב – המיידיות, אבל עדיין אין על התחושה של תמונה ביד.

ממתי מודדים את העניין בצבעוניות או בפוקוס? את הפוקוס מיומה הראשון של המצלמה, את הצבעוניות קצת אחרי. אני משתמש בלומו ובהולגה ובכל הרוסיות על גרורותיהן, והן, צר לי לבשר לך – מוציאות תוצאות הרבה הרבה יותר טובות ומעניינות (וגם מדוייקות – אבל מי מודד) מאשר הפולארויד הכי מוצלחת שלי.

מצער אותי לומר שאין לי אפילו פולארויד אחת שמרגשת אותי, למעט אלו שבהן מצולמת הבת שלי, אבל זה לא בזכות הפורמט.

למה צילמתי מעל 500 תמונות? כי היתה בי תקווה. כי החלפתי מצלמות, החלפתי מצולמים, רק העיניים והידיים נשארו שלי. יכול להיות ששם הבעייה.

ואם זה מדיום כזה גרוע, למה לצלם מעל 500 תמונות??

אני חושב שההילה המיותרת שניתנה למדיום הזה (ע”י מובילי דעה מעטים) נקברה כי הקהל הצביע ברגליים, וברגע שמדיום הופך ללא מסחרי, הסכין מתחילה במסע הבלתי נמנע אל הצוואר.