בלוג יקר, בלוג אהוב – הזנחתי אותך. וזה לא בגלל שאני לא אוהבת אותך. אני אוהבת אותך וחושבת עליך הרבה.
אבל אני All Over the Place. פירורים ממני פה, חלקים בפייסבוק, רסיסים בטוויטר, ציוצים שלי ביו-טיוב. זהות מפוזרת 2.0. אני כמובן לא לבד, אנחנו אף פעם לא לבד. גם הסטייה החברתית הקיצונית ביותר היא ריאקציה למיינסטרים, גם עליה כתבו בספרי הסוציולוגיה (היו רגעים שעוד הייתי מופתעת לגלות את עצמי בעמוד 76 במבוא לסוציולוגיה, היום אני כבר לא נלחמת).
מעבר לזה שאני לא לבד, אין שעה שעוברת בלי שפוסט חדש בנושא עולה – תמצות המסר, span of attention, שינוי פני רשת האינטרנט, הולך ופוחת הדור.
אין לי מה לחדש וגם אני לא רוצה לדבר יותר על הטוויטריזציה הזאת.
סולדת ומיישמת טרנדים, לצערי.
המציגה איננה אני
אבל אני כן רוצה לשתף בחוסר היכולת להשתלט על כל החרא הזה. כשכולם מפוזרים בכל חור, נוצר מצב שבו נפגשים במשך היום עם חלקי שיחות, חלקי זהויות ופירורי מידע. רובם עומס מיותר להחריד, אבקי אגו של אנשים גרפומנים שמנסים לצעוק יותר חזק בסביבה שבה אפשר רק להקליד במרץ רב אל תוך השעות הקטנות של הלילה. מיטיבי הלכת מצייצים במקביל עם אותו ציוץ גם בטוויטר וגם בפייסבוק, שאם במקרה אפספס את אמרת החוכמה באחד, אוכל להתעדכן בשני. בשני הערוצים יכולה להתפתח שיחה שאי אפשר כמעט לעקוב אחריה (בפייסבוק אפשר לפחות לזהות את השיחה במבנה של תגובות, אבל השיחה עצמה נעלמת תחת מפל מבחני ה”אם-הייתי-סוכריה-על-מקל-באיזה-טעם-הייתי-והאם-היה-לי-מסטיק-בפנים”, ובטוויטר – תעשו לי טובה).
אלו שייטיבו למצוא את המבט ממעוף הציפור הווירטואלית, יוכלו לגרוף איזה קופון. אלו שיעשו סדר בבלגן, או שלפחות יתנו תחושה של סדר. כי הרי גם ביטחון וגם סדר הם רק אשליה.
במאמר מוסגר ייאמר שאני כמובן מזהה את יתרונות הדה-סנטרליזציה הזאת, אבל לצידם, חסרונות, עייפות ובעיות במיקוד.
כחסידת הוויזואליזציה של המידע (גם אם זה רק בגלל שאני נהנית לגלגל את המילה הזאת על הלשון), הנה שני נסיונות בכיוון:
We are hunted
מקבילה דיגיטלית ואוטומטית של מצעדי הפזמונים. מדורגים המושמעים ביותר בבלוגים, ברשתות החברתיות, המורדים ביותר באימיולים למיניהם. לפי יום, לפי שבוע, לפי אמן, לפי שיר (טראק בעגה המקובלת).
Play למעלה ואפשר לשמוע ברצף את המוברז והשייקרז של אותו פרק זמן.
פשוט, לא מלחיץ – מבט ממעוף הציפור.
twistori
בהשראת We Feel Fine (שבטח כבר כתבתי עליהם בבלוג ואם לא, איי שוד), מוצגים טוויטים שמכילים את אחד מהביטויים – I love, I hate, I think, I believe, I feel, I wish. מתוך כל הרעש של משפטי סתם, מזוקקים משפטים עם ארומה יותר אנושית, קצת ליכלוכים מקרקעית הנפש. צפייה מדיטטיבית בעמוד הזה (יש גם סקרין סייבר למתקדמים!) הזכירה לי שוב כמה אני אוהבת את postsecret. ממשקים (במובן הרחב של המילה בהקשר postsecret) שמוציאים החוצה את החום, את האנושיות, את ההומור העצמי בתוך כל המשחה הקרה והטרפת הזאת.
(ובאותה הזדמנות: פוסט-סיקרט – הארכיון, הטריילר, הערך בוויקיפדיה)
ולמי שלא רואה את פירורי הלינקאז’ שאני מפזרת בכל עבר –
למור עצלן, או מה שזה לא יהיה, רגיש לדיגדוגים.
ואף מילה על 100 ימי אובמה (!!) (לא על הגינה של מישל, לא על התמונות בפליקר ומאבק הקאנון/ניקון, לא על משחק הכדורסל, לא על הספר של האינדיאני מוונצואלה, ולא (!) על האייפוד שקיבלה המלכה – איך עמדתי בזה, אני לא יודעת)
Leave a Reply