כנראה שזה הפוסט אלרגיה והכמעט קיץ הזה שמאפשרים לי להשאר ערה בלילות ולגלוש ללא גבולות כמו תיכוניסטית בחופש גדול. והלילות הם הימים של אמריקה, והם חמים פחות ושקטים יותר וזה עונג להיות מחוברים לרשת, לצד השני של האוקיינוס ולהרגיש לא פה (בעצם העונג הוא מלהרגיש במקום אחר – אין לי עניין עקרוני עם “לא פה”).

וכשאני צופה בקינוט של כנס המפתחים של אפל, אותו אחד בו מכריזים על אייפונים ואייפאדים ואיי-דברים אחרים, אני חשה אסקיפזם מזכך. אני יודעת, אני יודעת – זה מירוץ הצריכה, זה ביזבוז ולא שפע, זאת שטיפת מוח – אבל אני לא יכולה שלא לחייך ולהתרגש לקראת פיצ’רים חדשים. שטף אדרנלין ושמחה מציף אותי, אני מזדקפת ולרגעים נדמה לי שהכל בסדר. מה בסדר? שהכל נפלא, פשוט נפלא.

ואני לא זוכרת איזו בשורה שימחה אותי יותר – זאת שאין יותר Save והכל נשמר אוטומטית עם כל הגירסאות? זאת שמספרת על אפליקציית רשימות שיכולה להזכיר לי לעשות משהו רק כשאני נמצאת במקום מסויים או רק כשאני יוצאת מהבית או נכנסת לשוק או מגיעה לירושלים? זאת ששירות שאני משלמת עליו 100 דולר בשנה הופך לחינמי? זאת שאפשר יהיה עם שלוש אצבעות לגרור את הדסקטופ שמאלה? או אולי בכלל שאפשר יהיה לצלם באייפון בעזרת כפתור פיזי, לא רק בעזרת הכפתור על המסך?

נדרשות רק כמה שעות כדי שכל מה שכתוב בפיסקה למעלה ייראה לי מגוחך. אבל אני בטוחה שלכשתצא לעולם מערכת ההפעלה הבאה של המק (הלוא היא האריה!) ומערכת ההפעלה החדשה של האייפון והאיי-קלאוד, אני אזדקף מחדש ואחייך שוב את חיוכי הילדותי, הנבוך מהרעיון של התרגשות גיקית.

וכל עדכון כזה, בדרך כלל, מוסיף מכשיר נוסף שאפשר לצרף לרשימת-המכשירים-שאין-מה-לעשות-איתם-יותר-חוץ-מלהתרגש-נוסטלית.

מדגם לא מייצג.

למעשה, בכל פעם שאני צועדת ברחוב, בכיסי מונחים בנחת: Tuner לגיטרה, מיקרופון, שלט למחשב נייד, סורק, מפת כוכבים, מצפן, מצלמה, פקס, מטרונום, מחשבון, ספר כתובות, יומן, אלבום תמונות, רשמקול, שעון, רדיו, כמה מאות דיסקים, מילון צרפתי-עברי, פלס, כמה ספרים ומפה.

אה, כן – וטלפון.

[אגב, לצד כל הנפלא הזה, סטיב ג'ובס עושה לי תעוקת חזה עם איך שהוא נראה ועם המחשבה על החיים עם סרטן בלבלב. אבל אני חזק בהדחקה]

יכול להיות שאני סתם מתלהבת, אבל קיים סיכוי, גם אם הוא קטן, שהעניין אכן מגניב. צריך תמיד לקחת בחשבון גם דברים קלושים סטטיסטית. הרי 80% מהסטטיסטיקות מומצאות, וכל השאר – הן רק סטטיסטיקה.

אופניים הם תמיד מלהיבים ואביביים וחיבתי אליהם ידועה (הנה כאן, וכאן, וגם כאן), אבל היום אני חוגגת בעלות על 1500 זוגות אופניים! קיבלתי בתיבת הדואר את הצ’יפ שמאפשר לי לשחרר זוג אופניים בכל תחנת תל-אופן (שם השירות הוא האלמנט הלא מגניב של העניין) ברחבי העיר. נדרשה לי שיחה עם חבר בעל צ’יפ כדי להבין שלמרות אופני היאללה-יאללה שלי, הקלילות, בעלות הספידומט ומושב הברוקס, מותר לי להצטרף לשירות. בבחינת אמצעי תחבורה ציבורי נוסף המשרת נסיעות ספונטניות וחד כיווניות.

והנה כך, אושר. רגעי אולי, אבל אושר. כבר ביום הראשון להצמדת הצ’יפ למחזיק המפתחות שלי נסעתי 3 נסיעות ספונטניות שכאלה. מרחק 7 דקות הליכה, הופך לשתי דקות רכיבה וכשאני נפרדת מהאופניים עליהם רכבתי במשך אותן שתי דקות, אין סנטימנטים. אי אפשר לגנוב לי אותן, כי למרות שיש לי 1500 זוגות, אין לי אף לא אחד.

תחת הכותרת מפחית נכסים, מפחית דאגה.

בשנים האחרונות מתייחסים הרבה ל- SAAS – Software as a service – תוכנה שנמכרת כשירות והקונה לא הופך לבעליה החוקיים, אלא כמנוי של השירות. התשלום הוא לא חד פעמי אלא שוטף ומלווה את התוכנה בשידרוגיה השונים. ותל אופן הם בפירוש אופניים-אז-אה-סרוויס. ומבחינתי, השאיפה היא לייף-אז-אה-סרוויס, וכמה שיותר מזה. אני מבינה שבקצה הדומינו הזה יש מישהו שהוא הבעלים של הדבר הזה, אבל חשקה נפשו להיות בעל עסק ולכן, שיתמודד. מצידי אני מקווה שלפחות האוטו שלו בליסינג.

אוסיף ואומר, שלצד האופניים מותקנת על האייפון אפליקציה פשוטה שיודעת לומר איפה התחנה הקרובה, כמה אופניים יש בה וכמה עמדות פנויות להחזרת אופניים יש בה. פרט לעובדה שיש לה אייקון שנראה כאילו צוייר ב-Paint על ידי הבן של ראש העיר, היא עושה את עבודתה נאמנה. שיא הכיף היה לראות את מספר האופניים הזמין בעמדה מתעדכן אחרי שהחזרתי את האופניים. 2011!! היר איי קאם!

+++++++++++

ובעניין אחר לגמרי: ההורים שלי למדו לסמס. אם לדייק: לשלוח סמס, לאו דווקא לקבל סמס. מסתבר שבגיל 82 עוד ניתן לרכוש מיומנות מוטורית עדינה של שנות ה-2000. מגיעים אליי סמסים ריקים ולאחר מכן סמסים כפולים המכילים תיאור כללי של הסיטואציה, פורמט הלקוח כולו מעולם המייל, יצוק הישר אל סמס. אין שמחה גדולה מהורים מסמסים, זה ערוץ תקשורת מנצח.
ורק מסקנה אחת נגזרת מהיכולת החדשה הנרכשת – הכל אפשרי, הכל!

כותב הסמס הוא איננו אני, אבל הוא מתכתב איתי.

ואם הכל אפשרי, אז גם פוסט אחת לשנה אפשרי. אם בא לי.

על החתום: שוברת שתיקה.

[לחסרי קונטקסט הכותרת - הנה הוא כאן וגם כאן]
דווקא ביום שאני באה לשבח, הוא לא בא לי טוב. כמעט כמו אוטו שעובד כמו שצריך כשמגיעים למוסך, רק ברוורס. זאת אומרת, רק הפוך.
אבל כבר 15 ימים (לא כולל היום) אני מופתעת לפגוש את עצמי בבקרים. ולא בזכות מזרון חדש, ולא בזכות זה שאני לא אוכלת מאכלים כבדים בערב, ולא בגלל שלא שתיתי קפה בערב וגם לא בגלל שיש איזה טיול בוקר מלבב שצריך לזנק לכבודו מהמיטה.
כל התשובות אינן נכונות.
בזכות אפליקציית אייפון. אני מטילה ספק בדבריי בעצמי, ואומרת בחשש, אבל נדמה לי ש-Sleep Cycle, אותה אפליקצייה מדוברת, עושה את עבודתה נאמנה.

המציגה הינה אני. דיפ אסליפ

אני ידועה בתור מתעוררת מהקשות ביותר. יש מור”קים על יכולות שינה שלי תחת קרב, ועל שכנים שבאים להעיר אותי כי השעון הצליח להוציא אותם מהמיטה אך לא הצליח להעיר את הנסיכה על העדשה.
זה גנטי, אני עד היום בכלל לא באתי אל עצמי בטענות. זה לא שלא ניסיתי להילחם, כי ניסיתי להילחם – קניתי שעונים רועמים יותר והזויים יותר, שמתי שעוני פעמונים בתוך סירים, ניסיתי את טכניקת השעון הכפול, ושקלתי רכישה של שעון בורח.
החלום לקום מהמיטה כמו פנתרה ממשיך להיות חלום, תרתי משמע.

ולמרות כל הכשלונות, הגבות שלי המשיכו להתרומם בעניין ובתשומת לב כל אימת מוצר-מעיר-חדש-על-המדפים. המסקרנים ביותר היו אלו שיודעים מתי להעיר אותי, כמו ZEO שמתחבר לגלים של מוחו של הישן ומשפיל אותו עם רצועת ראש של טניסאים משנות ה-80.
ואז, במחיר 1.99$ הסתבר שגם האייפון יכול. אין דבר שהאייפון לא יכול (בסוגריים אומר שיש לי גם פלס לרגעים קשים, מותקן ומוכן). רוצים לשחק כדורגל ואין לכם כדור? There’s an app for that.

ההכנות לפני שינה דורשות להניח את האייפון בפינת המזרון (לא לפני שמכבים את כל היכולות הסלולריות/הג’י.פי.אסיות/ה-wifi-יות של המכשיר), לומר מה השעה המאוחרת ביותר שארצה לקום, ולומר סוויט דרימס.

במהלך הלילה, נרשמות תזוזות האייפון ואיתן עומק השינה. עם שחר, חצי שעה לפני שעה הקימה המיועדת, האייפון מתחיל לחפש חלון הזדמנויות טבעי להעיר אותי. וכשאני בתהליכי התעוררות, ואז, ורק אז, נדלק מסך הגוד מורנינג ועימו מושמעים כמה צלילים.

בבוקר, מחכה לי גרף שמתאר את שנת הלילה, מתי הייתי אווייק, ומתי דיפ אסליפ.

המציגה איננה אני, אך זהו גרף המציג את השינה של המציגה שהינה אני

והאמת היא, שבימים הראשונים הטלתי ספק. כי הרי זה מופרך. אבל בתום שבועיים, נדמה לי שפגשתי יותר בוקר מזה זמן רב. ויש לי תחושה שהצילצול מתחיל כשאני מחכה לו ולא נכנס לתוך חלום בתור משאית שנוסעת רוורס.
אבל הפוך.

[ואם כבר מדברים על פוך, ועל שאיפות לחורף, אולי שווה לשאת תפילה. להקשיב לניק דרייק, לספר לפקעות במרפסת שהגיע החורף, שקר. ואולי מחשבה תהפוך למציאות]

לכבוד יום הכיפורים, אנטייטלד יצא במבצע חסר תקדים: אתם חוטאים – אנטייטלד מוחק! שלא לומר מוחל.
אחד מתענוגות האינטרנט זה לנסות למצוא את המקבילה הדיגיטלית של מנהגים שבבסיסם הם אופליין. וזה הבילוי הקבוע של אברהם ושלי לפני חג באנטייטלד. הפעם קדנו בפני מאיר וביקשנו (בין ביקשנו להתחננו…) שיעזור לנו, ולאחר עבודת קידוד ושיוף פיקסלים (תמונות בקרוב) העלנו לאוויר, רגע לפני תפילות כל נדרי את מיני-אפלקציית-מחיקת-החטאים.

נסו ולא תתאכזבו, החטא נמחק במחי שורה ירוקה ומדווח על הצלחה, זה עונג. עד רגע המחיקה, שיתבצע לאחר יום הכיפורים, כל החטאים מרוכזים כאן, מחכים למחיקה הגדולה.

כמה מהחטאים שנגעו לליבי:

• בכל פעם שעשיתי קניות בעדן אכלתי בלי לשלם מלא שוקולדים ושקדים מהתפזורת [א]
• אני ישנה בצהריים בימים בהם אני אמורה לעבוד מהבית. [אנונימי]
• המשכתי לאכול פרינגלס גם אחרי שידעתי שהיצרן עושה ניסויים בבעלי חיים [אנונימי]

[כל החגים באנטייטלד, כולם].

‏

כבר כמה שבועות אני עם פתיחה של פוסט שאמור לדבר על פחד מוות, או יותר נכון ההסחות מפחד מוות. זה היה אמור להיות פוסט שרציתי לפתוח לכבודו קטגוריה חדשה – “בוק ריפורט”. נרגשת מעצם העובדה שאני מצליחה לקרוא ספר בשלושה חודשים.

מאז היו הרבה הסחות, נכתבו כתבות, זרמו הרבה מים בירקון ובעיקר הפסקתי לקרוא את הספר המדובר [רעש, יעקב בורק]. אם לסכם את מה שלמדתי עד כה במשפט – כל דבר, אבל כל דבר, אבל ממש כל דבר שאנחנו עושים בחיים בא כדי להסיח את דעתנו מהרעש המתמשך והמתמיד בראשינו של פחד המוות. הבניינים שאנחנו בונים, החגים שאנחנו חוגגים, הקריירות שאנחנו מפתחים, ואין טעם להתחיל לדבר על הטכנולוגיה שאנחנו צורכים. באז תמורת באז. *

אפשר להמשיך ברצף הלוגי, אפשר להמשיך ולגזור.
אשתמש פה בציטוט של נינה סימון שאמרה [שנייה 0:48 וצריך לשמוע אותה אומרת את זה. שום סימני פיסוק לא יעשו את העבודה]:

‏

ואם תרשו לי לרגע לעשות אינדוקציה הפוכה, או איך שקוראים לזה, מכאן ניתן להסיק שאם נפסיק עם ההסחות ונצליח לא לפחד –> נגיע אל החופש הגדול. [חופש גדול במובן FREEDOM ולא במובן שוקו ולחמניה מול הטלוויזיה החינוכית]
מי היה מאמין שסוד החיים נמצא בנוסחה קצרה שמחברת בין נינה סימון ליעקב בורק?
‏

וזה בכלל לא הפוסט שהתכוונתי לכתוב הרי. רציתי להתעצבן על הבוקר. הבוקר לקחתי את עצמי לטיול בעירי. דיווש דרומה.
עברתי במתחם התחנה.
לפני כמה שנים יצא לי לראות את המתחם לקראת שיפוצו. אין מה לומר, מדובר בפינת קסם וחמד בעיר. ערימות של נוסטלגיה, רחש מסרטים תקופתיים, ריח של אדני רכבת – הכל יש שם. הקידמה, גירסת 1892. אז מה עושים כשמזהים פוטנציאל, חור במפה שלא פתוח לקהל הרחב? הופכים אותו לקניון. ממסחרים לו ולאמא שלו את הצורה. חנויות שכל תחנת רכבת צריכה: רונן חן, נעמה בצלאל, סניף ווניליה, חנות מייד אין TLV שמוכרת בין השאר צילומים-שנראים-כמו-תרגיל-שנה-א’ של זיו קורן עם אפשרות להדפיס על קנבס ולשלוח לכל מקום בעולם וטישרטים עם Enjoy Tel Aviv בפורמט הלוגו של קוקה קולה. כיף! מחר ייפתח גם שוק אורגני, ובקרוב גם רועי שוקולד, מסעדה איטלקית ובטח תפתח גם מסעדת נקניקים מעושנים על קוראסונים.
אני מתקשה להבין מדוע האופציה היחידה לפיתוח אזור מסוים היא הפיכתו למתחם מסחר. ועוד תחת הכותרת תרבות.
הטיול דרומה המשיך במסלול הג’נטריפיקציה של כל מה שיש בו ניחוח של חיים, וחלף לצד “צבע טרי”, שמעוניין למסחר אמנות, כי למה לא? יש הרי הרבה הגיון בצמד המילים אמנות מסחרית. מספרים לי על דוכנים של סיגריות פרלמנט, וסוכני מכירות מיומנים “אפשר לעניין אותך בחבילה של שתי יצירות במחיר 13,000?”. בזמן האחרון הכל מתחיל להזכיר לי את הנמל בבולטימור, מרילנד.

* ואגב הסחות טכנולוגיות – מרוב התחושה של להיות אול אובר דה פלייס ולא לדעת איפה הבית שלי ברשת, הוקם בית נוסף, איסוף החלקים שלי לכדי עמוד אחד. שבבוקר אוכל לפתוח חלון אחד ולדעת איפה הבית.

יש הרבה דברים להתרגש מהם ברשת, כמעט כל יום. הרבה רגש וקצת טכנולוגיה במקרה הזה.
לא תמיד אני במצב רוח מתאים לריגושים אבל כשהפורטים פתוחים, הדברים מסעירים.

אתמול היו שני (!) דברים שכאלה, משני קצוות שונים בתכלית של ציר הרגש.

1. יש ברשת אתר חדש שאוהבים לדבר עליו, אבל יש צדק באוהבים לדבר, Chatroulette שמו. וזה לא הטכנולוגיה אלא הסיפור – הסיפור של הילד בן ה-17 ברוסיה שבנה אתר בשתי אצבעותיו ומקלדת והפך בין לילה לשיחת היום ברשת. אנחנו מתים על סיפורים כאלה, בוקר אחד אתה חנון ברוסיה ולמחרת חנון-סלב בכנסים באמריצ’קה ושוקל את צעדיך בקשר להמשך לימודיך בי”ב.
וזה לא הטכנולוגיה אלא הטוויסט בשימוש, הרעיון הפשוט להפגיש באופן רנדומלי אנשים לווידיאו צ’אט. על המסך אפליקציה שיד המתכנת ברורה בה והמחסור במעצב בולט באותה מידה – שני מסכי וידיאו (אחד לי אחד לפרנטר), מסך לכתיבת הודעות, כפתור Next שבזמן שיא כבר הפך לפועל To next you ופחות או יותר זה. כל כך פשוט שנדמה שכבר היה פה מאז ומעולם. כל כך פשוט שנדמה שאין לזה סיכוי להצליח. מה לי ולאיש/ה בקצה הרשת?

המציגה הינה אני וזר ברשת.

אבל המציאות, כמו שרק מציאות יודעת לעשות, עולה על כל דמיון. לתופעה התרבותית כבר יש שלוחות ותת תופעות תרבותיות. אחוז הסוטים עומד על 14%, לפי הסרטון שווה הצפייה הזה, אבל זה לא מונע מאנשים אוהבי אדם ואינטראקציה להפתיע בין כל המ-Next-טים למינהם. בכל זאת, 86% זה עדיין הרוב.
אחד מהם הוא מרטון, נגן חובב [ראיון וידיאו אחרי שבועיים של תהילה] שכבר קיבל את הכינוי Merton the Chatroulette Piano Guy, שהתחבר במשך כמה שעות לצ’אטרולט וניגן לעוברים ושבים שירים מאולתרים על החולצה שהם לובשים, על המראה האיטלקי שלהם ועל התאורה בחדר שבו הם יושבים. את הווידיאו הערוך של החגיגה הזאת הוא העלה ליוטיוב וכמו וירוס בשדה קוצים תוך שבוע וחצי, הוא שיחת היום במתקני השתייה של האינטרנט.
הווידיאו המקורי הורד על ידי יוטיוב, היו שם כל מיני דברים שעיצבנו את יוטיוב ואת יוטיוב אסור לעצבן. זוהי הגירסה הערוכה מחדש עם הטישטושים במקומות הנדרשים:

בהמשך אפקט הדומינו הזה, בן פולדס, הזמר-פסנתרן, עשה מחווה למרטון-הפסנתרן-צ’אטרולט, חבש את כובע ה-Hoodie שלו ובמהלך הופעה ניגן וחרז ליושבי הרולטה כשברקע הקהל משתף פעולה.

בין קונצרט צ’אטרולט אחד למשנהו, עלו לפני השטח טענות שמרטון הוא הוא בן פולדס. מרטון מכחיש. ב”הביטו” נותנים לכם להכריע:

[יכול להיות שהמידע לגבי זה שהבחור חובב שטויות יכול לעזור לכם בהכרעה. ולראייה א' וגם - לראייה ב']

2. אמנם גם סעיף 2 של פוסט #118 עוסק בריגוש אינטרנטי, אך אקדים ואומר שמדובר פה בליגה אחרת. שלא יירשם בהיסטוריית הבלוגים שאני חושבת אחרת.
אתמול אובמה חתם על החוק של ביטוח הבריאות בארצות הברית. אלו ימים שבהם אני מקנאה באמריקאים האלה, אינעל-אחותם, על יכולת הטיקוס שלהם. [בדרך כלל אני זוכרת שהם צריכים ריסט משוגע ומיידי]. זה כמובן לא רק הטקס, היתה פה היסטוריה אמיתית, מהלך מרגש ומוצלח ומשמח – אמריקה עם חזון סוציאליסטי זה לא מובן מאליו.
אבל רק האמריקאים יודעים איך לייצר סובנירים ממעמד חתימה על חוק. האמת היא שאפילו רק הרעיון לעשות אירוע מהחתימה הוא בפני עצמו גאוני. והשנה 2010, והבית לבן מחובר לעומק הסיבים האופטיים, ויושבות תל אביב רק נדרשות לפתוח טאב חדש ולצפות בשידור הישיר. המצלמה רצה הרבה לפני שהטקס מתחיל, ללא פרשן שמתאר את הכלום. הקהל המכובד, על אייפוניו ובלקביריו, לא מפסיק לצלם ולהצטלם. עידן של טאב חדש.

צילום מסך של צילום השידור החי של הבית הלבן: ילצ’י

כשלבסוף הגיעו צמד החייכנים מיסטר פרזידנט וסגנו, התלחלחו עיניי. מתי לאחרונה התלחלחו עיניי מפוליטיקה? אה, כן, בטקס ההשבעה של אובמה.
לצד ברק, בזמן החתימה, עמד מרסלס אוון בחמידות שיא, מעונב בעניבה תואמת לזו של הנשיא וצפה במר. נשיא חותם על החוק בלא פחות מ-22 עטים. ככה מייצרים חומר לאספנים. אני כמהה לעט כזה. אבל יקבלו אותו רק השותפים להבאת החוק לאישורו. אני אמנם מקבלת על בסיס יומי מיילים מברק עם נושאים כמו Thank you, Talya ותוכן כמו Because of you, every American will finally be guaranteed high quality, affordable health care coverage, אבל עט אני לא אקבל כנראה.

המצולמת איננה אני, אבל אני הייתי מתה לחבק את מרסלס.

ואל תסתנוורו מהמספר 22, קוראי “הביטו” אינם מסתנוורים בקלות: ג’ונסון חתם על חוק זכויות האזרח עם 75 (!!) עטי דיו – סובנירים של פוליטיקה.

++++++++
לא האכלתי את “הביטו” כמעט חודש. אין בי כוחות לייסורי מצפון ורגשות אשם, אבל יהיה זה חסר אחריות מצידי לא להפנות לקליפ “טלפון” של ליידי גאגא. לכן, למרות העובדה שזה כבר סוףפוסט ודי, צריך לדעת לסגור פוסטים, עוד לינק אחד אחרון. את כל מה שצריך להאמר בנושא אגיד בהזדמנות אחרת או כבר אף פעם. כאן אביא את סיכום הדברים: הרמת גבות, הינהון מתרשם וחצי חיוך.

מלקולם גלדוול מדבר בספרו The Tipping Point, בעמוד 187 (וזאת מצויין רק על שום הצורך להשוויץ בעובדה שהגעתי לעמוד שכזה בספר, שזה הרי לא מובן מאליו), על העובדה שאנחנו חלק מאורגניזם גדול יותר, שהזכרון שלנו הוא לא רק העובדות והרעיונות והחוויות שנשמרו לנו במוח. הרבה ממה שאנחנו זוכרים בעצם נשמר מחוץ למוח שלנו.
אנחנו בכוונה לא מתאמצים לזכור מספרי טלפון, אלא את מספר הטלפון של 144 או איפה שמרנו את מספרי הטלפון. אנחנו לא זוכרים מהי עיר הבירה של פאראגוואי אלא מחזיקים אטלס (או מחזיקים גוגל בקרבת יד. האופן שבו גוגל מחליף כל ספר רפרנס שהוא – זה כבר לפוסט אחר).
אבל המקום שבו אנחנו מאחסנים מידע מחוץ למוח שלנו באופן הכי מרשים והכי מתוחכם הוא המוח של אנשים אחרים. בני זוג עושים את זה באופן אוטומטי ויש מחקרים שמעידים על כך (פנו לעמוד 188 בספר).

המציגה איננה אני, אבל היו ימים שהמצב היה דומה (מלקולם, החבר החדש הכי טוב שלי)

חלק מהאינטימיות של בני זוג (וגם של משפחה) הוא אותו זכרון המוגדר כאן Transactive Memory ובציטוט של איזה וגנר אחד (שהמציא את המושג וערך את הניסויים המדוברים) נאמר כי אנשים גרושים שסובלים מדכאון ומתלוננים על בעיות קוגניטיביות בעצם מביעים את האובדן של מערכות הזכרון החיצוניות שלהם.
אשכרה הארד דיסק חיצוני. לא מספיק לנו כל השכל שלנו, אנחנו גם מעמיסים מפיסות יומנו על בני/בנות הזוג האומללים שהיו בסביבה.
ולסיום אומר וגנר “אובדן הזכרון הטראנסאקטיבי feels like losing a part of one’s own mind”. לא פחות ולא יותר.

לאחרונה הג’ימייל שלי יצא בהכרזות על כך שאני משתמשת ב-97% מהנפח הקיים עבורי.
[ שהוא לא פחות מ-7413 מגה בייטים. 7190 מגה בייטים מלאים בדואר דיגיטלי.]

יצאתי למסע מחיקות. מסע חיפוש אחר צרופות כבדות, אחר מיילים לא רלוונטיים, אחר אנשים לא רלוונטיים.
חיפוש בג’ימייל הוא חיפוש בזכרון; לא אחת יוצא שאני מחפשת מייל מהשבוע האחרון ופוגשת נסיעה לצפון משנת 2000.

אחרי מאבק של ימים אחדים הגעתי ל-90%. יש 7 אחוזים שלמים של רווח ומנוחה. אבל האם אני חשה like losing a part of one’s mind?
במידה מסויימת, לא ניתן להכחיש. ביני ובין הג’ימייל קיימת מידת אינטימיות טראנסאקטיבית.

יחסים עם מכשיר חדש הם לא דבר של מה בכך. אין להם עיניים גדולות וחמודות שגורמות להתאהב בהם.
מצד שני, אין דבר משמח מקניות. כבר ציטטתי בעבר, אצטט בעתיד ואני מצטטת בהווה את דברי חברי הטוב ביותר, שטוען שניסה הכל – סמים לסוסים, אשראמים, מדיטציה, חקלאות וסדנאות רוחניות אחרות והגיע למסקנה שאין כמו קניות. והרי ידוע שאין חכם כבעל נסיון.

קניות של מכשירים, שלא לומר גאדג’טים, הן דרגה אחת מעל כל קנייה רגילה. הן כרוכות במסע תחקיר ארוך [בירורים אצל חברים, ביקור באתרי צרכנות וביקורות, דיונים בטוויטר ועוד Add to my cart כאלה ואחרים] ואחריו שלב הציפייה למשלוח.

ואם התמזל מזל המזמין לרכוש מוצר אפל, יוכל המזמין גם לעבור את שלב ההתרגשות מפתיחת האריזה; התפעלות מכל חתיכת קלקר, התרגשות מטקסט קבלת הפנים ופגישה מסעירה עם המוצר עצמו. (חיפוש קצר של Unboxing יחשוף ערימות של משוגעים לדבר)

איטס אה בירד, איטס אן אירופליין, איטס אה מג’יק מאוס!

המזמינה שלפניכם היא בת מזל שפגשה גם עכבר קסם מבית היוצר של אפל וגם מצלמת DSLR חדשה במשלוח אחד. יומיים אחר כך גם נרכש קומקום חדש.

חומרה חדשה היא בהחלט שמחה חדשה. לפני כ-4 שנים כשה-iMac הגיע לשולחני, נאלצתי לצלם כמה תמונות ב-Photo Booth ולצאת אל ליל הסדר. למרות הסיכון שאתפס כבעלת אישויות גבולית אומר שהתגעגעתי למחשב בשלב עשר המכות.

אמנם האושר הוא אושר, אבל משכו קצר. לא בדיוק לונג לאסטינג.

היתרון ברכישת גאדג’טים הוא יכולת המינוף שברכישה לצריכה נוספת. נדרשת פה מיומנות צרכנית גבוהה, אבל צרכנית ותיקה ומנוסה תצליח להוציא צרכים צרכניים גם מעכבר.
המצלמה דורשת תיק, עדשות נוספות, כרטיס זכרון, קורא כרטיסים וברגעי הסחה אצליח גם לשכנע שהיא צריכה מפצל USB ואפילו מחשב חדש (!), העכבר צריך מטען בטריות חדש ומקלדת אלחוטית לצידו (האמת היא שעל המקלדת שלי אני לא מוותרת בעשור הקרוב).

העכבר קסם הוא קסם. סוויש – Back, סוויש – Next, סוויש מתחכם – Desktop. עברו 5 דקות וכאילו היינו ביחד מאז ומעולם. (ובפסקול החיים, ברקע כתיבת שורות אלו מתנגן לו “You’ve made me very happy” של דם, יזע ודמעות)

קשה להאמין כמה אלגנטיות נאספה לתוך חתיכת פלסטיק לבנה שנארזה כיהלום בקופסת פסבדו-זכוכית.

לעומת העכבר, עם המצלמה אני בבונדינג איטי. בהתחלה לא הייתי מרוצה מהמשקל, לא הייתי מרוצה מהעדשה, היו לי טענות לגבי השם שלה. היום, שבועיים אחרי הדייט הראשון, אני חושבת שאפשר לומר שאנחנו מאוהבות. יש לה קליק חינני והיא יודעת לעשות דברים שאף מצלמה קודמת שהיתה לי לא ידעה לעשות.

המציגה הינה אני והמצלמה שלי

ועם הקומקום זה בכלל סיפור אחר. קניית קומקום מאוד מעציבה אותי. הקומקום הזה לא יודע לעשות שום דבר שהקומקום הקודם לא ידע לעשות. שניהם מרתיחים את המים לקפה השחור בבוקר ובמהלך היום לתה (לפעמים ארל גריי ולפעמים ליידי גריי. מדי פעם, קנקן תה צמחים). נלחמתי רבות על חייו של הקומקום הקודם, פירקתי את הקפיץ החלוד של המכסה והסרתי את החלק העליון של הפלסטיק. כשהגיע השלב שהתרמוסטט שבק חיים ונדרשנו לעמוד לצד הקומקום בתהליך הרתיחה ולהחזיק את הכפתור, נשברתי. אה וואטצ’ד קטל נבר בוילז. איזה מין שנות האלפיים זה שאי אפשר לתקן דברים שבורים? לפחות הקומקום החדש הוא שקוף.
הכי 2009.

התחייבתי מול קהל קוראיי העצום, לפני חודשיים ויומיים (שהם לא הרבה זמן במונחים יחסיים) להעלות לאוויר אתר נוסף. אני שמחה להודיע קבל עם ו על תרומתי הצנועה לתרבות בפורמט של פיקסלים על בד. זוהי רק ההתחלה לה. הרצון הוא להיות ממ”ר (מיצב מבוסס רשת) ארוך טווח, ללא תאריך תפוגה, המתעד אותנו ברגעים דיגיטליים.
רק היום, דומיין ארוך במחיר קצר – פרויקט חדש בתחילת ימיו –
I Type Therefore I am.com.
ובו מכרים, קולגות, חברים, משפחה, קרובים ורחוקים כותבים לי מייל. תפקידי בכוח – מושא המייל מחד ומתעדת תהליך היצירה של המילים, מאידך. אמנם, מדובר בשליחת מייל מתואמת מראש וכוללת מפגש מרגש, אבל המייל עדיין עובר בצינורות רשת האינטרנט מנקודה א’ לנקודה ב’ דרך נקודה ג’ הישר לתיבת האינבוקס שלי. תוכן המייל נשאר אצלי בתיבה, כתיבת המייל עוברת למרחב הציבורי ואיתה נושא המייל, שם השולח, גיל השולח, ומקום כתיבת המייל.

כרגע בראשית של האתר – אבא שלי. שלא סתם כותב לי מיילים שהם נכס, אלא גם שולח לי לינקים לדברים 4 ימים לפני שהם עולים בבוינגבוינג! (זה נכון, לא תמיד, לפעמים זה שנתיים אחרי שהם הופיעו בדיג). וגם שולח תמונות משפחתיות עם כיתוב, מפרווד הגיגים ושואל שאלות טכניות. סמסים ומיילים מול הורים (אם ההורים מסמסים) הם ללא ספק מנפלאות הטכנולוגיה. (בעניין זה הסיפור של ניבשון על הדפסת/סריקת/שליחת התמונה של אמא שלו הוא אחד המוצלחים.)

בקיצור, יו אר מוסט וולקום.

רעש מזהם את האוויר. אבא שלי היה אומר את זה רבות על הרעש שהייתי מייצרת כילדה ואני זוכרת כמה קשה היה לי להבין את החיבור הסמנטי הזה בין עולם הזיהום לעולם הרעש. היום, לעומת זאת, נדמה לי שאין תחום בעולם שלא מזדהם מרעש.

ברור לי שאחד המוצרים הנדרשים ביותר ברשת של ימינו הוא מוצר שיזקק דברים נקיים מתוך הרעש, מתוך הזרם האינסופי הזה, מתוך בליל המידע, הנתונים, האינפורמציה והשטויות. כל כך הרבה שטויות. אני מסוגלת להעביר יממות שלמות בצריכת שטויות, ביניהן צצה גם שטות שמלבבת את רוחי, שמשמחת, מעוררת השראה ונותנת מוטיבציה לחיות.

בימים האחרונים שבתי לרצף לינקים שזנחתי בעבר ולא פסקתי מלהשתאות. הדברים שיש באינטרנט, אני אומרת לכם… מול המסך מצאתי את עצמי חצי מסתירה את העיניים, חצי מציצה ופולטת מדי דקה או שתיים “אלוהים!!”, “אני לא מאמינה שאני מסתכלת על זה”, “אאאאוץ’!!”. אני לא מטמיעה פה כלום, לטובת הציבור, זהו אזור רך שעוברות בו לעיתים נשמות זכות שאין צורך לחשוף בפניהן את כל זוועות העולם. הרי ידע זה כוח, אבל בורות זאת הקלה גדולה.

המציגה איננה אני, אבל זה היה בדומה

ובכל זאת, שיהיה ברור מול מה ניסו להיסגר העיניים:
< דיסקליימר: אלו חומרים לא בריאים לצפייה לבעלי קוצב לב, לנשים בהריון ולאנשים הנוטלים תרופות באופן קבוע. שום הקלקה פה היא לא באחריותי.>

בחורה אחת בת 25, שלומדת איך להיות דולה, החליטה לתעד את צוואר רחמה. לקחה מרחיב איברים פרטיים, פיסקה, ביקשה מחברה הסקרן להפעיל את פונקציית המאקרו במצלמה, להדליק את פנס הראש ולצלם. לשמחתנו ולתדהמתנו, קיבלנו מחזור אישה שלם, אבל מבפנים. לי אין מילים. זה קצת כמו תערוכת הגופות, רק שזה חי. ובריא. לא שזה נראה כמו משהו בריא, אבל דיס איז לייף. יותר משנדמה לנו ביום יום, אנחנו חיה. עם אפשרות לחשוב על זה שאנחנו חיה, אבל חיה.

בחורה אחרת, ביקרה בבליז. שם עקצה אותה יתושה, שהיתה בתפקיד נשאית של ביצה של זבוב. פקעה הביצה של הזבוב בקרקפת ראשה ורימה/תולעת, תקראו לזה איך שאתם רוצים, בנתה את ביתה מתחת לקרקפת ראשה של בחורה שוחרת מדע. כל המשך ה”בחזרה לטואיצ’י” הזה מתועד ביוטיוב, אלא איפה.

וזה כבר הארד קור: משהו שנדמה כחצ’קון אימים מתגלה כעקיצת עכביש (או אולי זה מקרה רפואי אחר בכלל). נהרות מוגלה נשפכים מגבו של הבחור ששתי נשים עם יצר של קוסמטיקאיות מתנפלות עליו. ואם הצפייה עצמה נשמעת בלתי אפשרית, אפשר לצפות בצופים, כדי להבין את העוצמה של הדברים.

ערב יוה”כ תש”ע

וכל הרעש הזה (שאני כמובן אמביוולנטית כלפיו, כמו כלפי שאר החיים), הופך את השקט של יום כיפור לתענוג חסר תקדים. מישהו לחץ על Mute, ושפוי פה לרגע. צריך לשבת, להתרכז וטו צ’ריש את השקט.
כחלק מהעניין הגדול של “הביטו” בתל-אביב ובלוקאליות (שהרי הלוקאליזציה היא הגלובליזציה החדשה ו”הביטו” מתייחס לטרנדים באחריות נדירה*) נערכה צפייה מסודרת בסדרה של מודי בר און וענת זלצר על תלמקףאביבמקףיפו (ויש גם פתיח יפיפה). יש לי פיסקה או שתיים של ביקורת, אבל היא שולית – צפו ב-VOD הקרוב למקום מגורכם. הסדרה מאירה כל הליכה ברחוב תל אביבי באור ארכיוני ואנושי. מסתבר, שגם אז היה קשה, או לפחות רועש:

איפה יימצא ראש העיר שייתן לנו קצת שקט ומקום לעבודה רוחנית?

הערת שוליים:
*ובאותו הקשר, נא לא להחמיץ את הסרט “עג’מי”. אמנם היציאה ממנו כרוכה בייאוש וברצון להרים ידיים מול כל עוולות האנושות, אבל האבינג סייד דאט – הוא סרט חובה. הלוואי שפשוט יוסיפו אותו לבגרות, וכדרישה לפני קבלת תעודת זהות.