יכול להיות שמה שצריך לעשות זה פשוט להתבגר – להודות ולומר שהתדירות בבלוג הזה היא פעם ברבעון, זה גם בסדר. לא זכורה לי הגדרת תדירות נוקשה אחרת לגבי פרסום פוסטים בבלוג, לא יצא חוק בנושא ולא יוציאו אותי מאיגוד הבלוגאים אם אפרסם גם פעם בשנה, זכותי.

[איזו דרך עקלקלה לומר - מדהים כמה שבלוג, כולה בלוג, מצליח לשבת לי על המצפון]

וכבר דשתי בנושא, השיתוף הפך לכל כך הרבה יותר פרגמנטלי – לינק בפייסבוק, תמונה באינסטגראם, פיסת מידע לא חשובה בטוויטר, share על משהו שכבר מישהו אחר כתב, לייק בימים עצלים. לא רק שקשה לגייס את כוחות השיתוף לכדי פוסט אחד מגובש, אלא נדמה שאפילו המוח לא מצליח לייצר גיבוש של השבבים האלה.

מצד שני, מסורת היא מסורת – פוסט סתיו הוא פוסט סתיו! עליו לא פוסחים ולו לא אומרים “אפשר לצמצם אותך לכדי טוויט”, אליו יש כבוד. והביטו מציין את הסתיו החמישי שלו בשנת 2011 (סתיו 1, סתיו 2, סתיו 3, סתיו 4), מדובר ביישות רשתית בת 4.

עונות זה אושר. כי יש דברים שהם רק בעונה וכשהם לא, אפשר להעריך את חזרתם יותר. אפשר להירגע כשהטמפרטורה יורדת בכמה מעלות, אפשר לנשום כשמתחיל להכנס אוויר זז דרך החלון ואפשר להתענג על “שהחיינו” מסורתי על קרמבו וגויאבה.
וצריך להתענג, כי זה לא ודאי שהסתיו יחזור, שהיום יבוא אחרי הלילה, שהאביב יבוא אחרי החורף. אף פעם אי אפשר לדעת בוודאות, עד שהוא מגיע.

והוא הגיע. השקיעות נוגות יותר, השמיים נקיים יותר וחזרו כל הסדרות החשובות. קומיוניטי, פארקס אנד ריקריאיישן ומודרן פמילי (ועוד שבוע, גם בורד טו דת’). כל החומרים שאיתם נעבור את החורף ואת שעון החורף.

חדי העין ובעלי חוש ההתמצאות יבחינו שבתמונה אמנם זריחה ולא שקיעה, אבל הרעיון ברור

(ולחשוב שיש ארצות שבאמת יש בהן סתיו… ואצלם יש n בסוף המילה autumn)

וכל שנותר הוא לאחל שהסתיו הזה, עם החן שלו, יביא איתו שנה של שמחה, של התחלות, של גשמי ברכה, של מחשבות ומעשים.

שנה של ריקודים:

ושנה של שלום:

(ותודה לאריאל על החשיפה התרבותית הזאת. ועל החשיפה לשרירי חזה באחורי הפריים.)

* בלוג על טכנולוגיה בלי המלצה על אפליקציה? על התרגשות מאיזה אתר חדש? מי שמע על דבר כזה? הנה, בסדר, הבנתי. לסמיול יצאה אפליקציה שצריך ואין ברירה אלא להתקין. [MadPad] לג’ף ברידג’ס המלך יש דיסק חדש והוא מספר עליו בפליילסט של סלבריטאים (לא כדאי לפספס שם את בנג’י היוז)

שנים שאני מלווה את להקת OK GO, ולאו דווקא מטעמים מוסיקליים. יותר מסיבות ויזואליות, או אולי אם יש צורך להדק ולדייק – אודיו-ויזואליות.
חולשתי לקליפים היא חולשה שיש לטפח. יבוא יום ואחבור למישל גונדרי ונפליג אל עבר הקליפים ההזויים של המאה ה-21. עד אז, אמשיך להתענג, להעריץ, לא להאמין למראה עיני, לחייך ולהתרגש מול קליפים של אחרים.

הרומן התחיל ב-2006 עם ריקודי הגינה האלה. מכאן למדתי את רוב תנועות הריקוד שלי (ואני לא היחידה שרכשה את צעדיה לרחבה מהרשת). יו טיוב זה מקום של אלופים לרכוש ידע – יישומי ותיאורטי, בעיקר יישומי.

שנה לאחר מכן, התגלה ש-OK GO הם לא פוני של טריק אחד – והפעם עונג כוריאוגרפי על הליכונים. פה, כבר היתה תמימות דעים, הפרסים הועברו לזוכים, המיילים הועברו לצופים ועל כך יעידו 49 מליון הצפיות, 200 אלף הדירוגים ו-79 אלף התגובות. [הגירסה הפופלרית המדוברת לא ניתנת להטמעה מחוץ ליו טיוב, אבל יש לזה הסבר. איי לאב יו אינטרנט!]

גם כמות הטייק אופים מביעה יחס חם של עם הגלישה. רק לשם שטיפת העיניים, הופעה חיה בתיכון לקול תרועת המעריצות:

אבל היום, נפלה לי הלסת – חברי הלהקה רצו מכונה לרקוד איתה. הם פנו למעבדות גיקים (כמה כיף לאמריקאים שיש להם מקומות עבודה כאלה שנשמעים כמו מגרש משחקים אחד גדול) ויחד עם סט נרדים מגובש הקימו בהאנגר שתי קומות של מכונת ‘רוב גולדברג‘. לצפות ולהתמוגג. אבל עד הסוף.

למעמיקי הלינקים מוגשים כאן קישורים ישירים למייקינג אוף: חלק 1, חלק 2, חלק 3, חלק 4. עליי, הלינקים – עליי.

ואם כבר הוקדשו מילים ודקות עבור ריגוש בקליפים, אז פור פיוצ’ר רפרנס ובשביל הנאה מזוקקת עבור אותם קוראי הביטו שאינם צורכים את הלינקים המפוזרים ברשתות החברתיות השונות שבהן אני מכלה את זמני, בבקשה:

פתאום אני מבינה שלא צריך רק לסכם עשור אלא גם להתחיל להתכונן לעשור חדש.
אתמול אברהם אמר לי שהוא רוצה לעשות משהו מיוחד שהוא יתחיל בראשון לראשון של העשור השני. והבנתי שהגיע הזמן להתחיל לעבוד על ה-New Decade Resolutions.
אבל אין לי. איך לעזאזל אנשים שלא יודעים מה הם רוצים לעשות מחר אמורים לייצר רזולוציות עשור? אגב, זה לא עניין מופרך. יש בעולם שלנו, לפעמים ממש בשכונה שלנו, אנשים עם חשיבה תהליכית, עם תוכניות ותחזיות. אנשים שבונים חניון שיחזיר את עלותו תוך 20 שנה. 20 שנה!! זה אמנם לפעמים קצת כיף לחשוב מה יהיה עוד 20 שנה, כמה מכל תחזיות העתיד האפוקליפטיות/אוטופיות יתרחשו. ובכל זאת, כמעט תמיד, או שאולי רק בדרך כלל, או שלפעמים, נדמה שיותר כיף להזכר במה היה פעם, באיך היה פה שמח לפני שנולדתי. אפילו יותר שמח. ולזה כבר יש הוכחות בשטח. לעולם לא תטען ב”הביטו” טענה ללא הוכחות נחרצות, חותכות, אמפיריות.

המציגה איננה אני, אבל חצי מהגנים שלי שייכים לה

.
ולפי הבלוג הזה – My parents were awesome, ההורים של כולם היו הורסים, לא רק שלי. [למרות שעם תמונה כזאת קשה להתווכח - אמא "הביטו" היתה שערוריה בשנות השישים.]

ואולי גם דברים אחרים לא זייפו. [אוי, זה מעבר חלש במיוחד, עדיף לומר - ובעניין אחר:]
לפני ימים, שהפכו בינתיים לשבועות, בערב חורפי אחד, ציפצוף מחריש אוזניים של משחק מזייף שמנסה לשיר את Happy Birthday to you הגיע לסלון. אחרי הדיון באיזה סיוט זה ילדים ואיך צריך להוציא חוקים נגד צעצועים רועשים הסתבר שבעצם הרעש החינני מגיע מהמטבח הפרטי שלנו ולא משכנים-סוררים-שמגדלים-בני-שנתיים-במרכז-תל-אביב. נר יום ההולדת מלפני כשנה וחצי פצח בזימרה. שינוי מזג האוויר, ההתחממות הגלובלית, הנשמה של הפלסטיק – אחד מכל אלה, או כולם ביחד, גרמו לנר לחזור לחיים. לפניכם, לא נגענו. בסוף כן, לא היתה ברירה.
[הערה: במקור הנר שר כמו זמיר. הערה 2: בקשת מחילה על הרעד, זה צחוקי המרעיד את המצלמה]

וכדי לא לגמור בזיוף וכעוד הוכחת שמחת עבר (ותודה לדודי על הלינק):

אז הבטחתי לציין את ה-8 בספטמבר בתור יום הולדתו של הבלוג. למרות שהתשיעי יבוא השנה עם הרבה חן, בעיקר בשעה 9 ו-9 דקות בבוקר. אה, ותשע שניות. למי אכפת איך נראה התאריך, ולמי אכפת מימי הולדת של בלוגים?
כנראה העובדה שאני גדלה לצד הבלוג שלי היא היא שמחזקת את הצורך ב(הי)ציוניוני הדרך. כל כך גדלתי, שאני כותבת פוסט בשעת לילה ושומעת מוזיקה קלאסית. קלאסי. כי יש דברים שבאים עם הגיל. אהבה לטחינה, אהבה למיץ אשכוליות, לסודה, לקפה. אהבה למוזיקה קלאסית.

כל כך גדלתי שאני מעריכה צעצועי פלסטיק מסויימים על פני אחרים בשל קלאסיותם
[לא ברור לי איך התפתח פה פוסט קלאסי, יש לי אמנם לא מעט מה לומר בעניין, אבל לזה תוכנן פוסט משל עצמו - "הקלאסיקה של הגרניום: דיונים בהשפעת הגנן על המרחב הציבורי"].
תראו את מוישל’ה, שר את “מודה אני”. לא פעם רכשתי את מוישל’ה בתור מתנה, אבל סוף סוף, בעקבות ביקור בשוק השווה במזרח התיכון (מחנה יהודה כמובן) גם אני יכולה לכוון את השעון לרבע ל-ח’ ולקום לקול ציוץ הציפורים ולתפילת “מודה אני”. ובאמת, בעיקר על זה אני מודה, כל כך לא מובן מאליו לקום בבוקר עם נשמתי אצלי. וזה מה שאאחל לכל אירוע, תמיד – בריאות, פיזית ונפשית.

וכדי שיהיה ברור שהפנסיה הזאת לא הפכה אותי סופית לאישה בת 65, לא רק מוזיקה קלאסית מתנגנת ברקע פעילות מבוססת רשת כזו או אחרת. גם הפמפלמוסים שותפים לפסקול. איזה כיף לצעירים באמריקה. אמריקה! (התקשתי בבחירת השיר, גם הקאברים מלאי חן)

* ובקטגורייה נטולת קשר (אבל עם קשר מסויים לוידיאו של הפמפלמוסיה), הרצאה של 55 דקות של מייקל (או מיכאל בשבילכם) ווסצ’ש (או איך שלא כותבים Wesch בשפת הקודש). צפייה חובה לאנשים שאצלם הטכנולוגיה היא גדול/שווה לרגש. ולהיפך. אני אשכרה שוקלת להתחיל Vlog (איזו מילה בלתי שימושית בעליל):

ומשם, זה רק טבעי להמשיך לעוד הרצאת תשבוחתית – ב-TED כמובן.

הסתיו כבר כאן, הוא התחיל ביום רביעי. זה אומר רוח קרירה בבוקר, זה אומר אוויר בר נשימה בערב, זה אומר כבדות בנשמה (אולי היא קשורה בכלל לבין המיצרים/הימים הנוראים וכל מה שביניהם). זהו, רואים את אור סוף הקיץ בקצה המנהרה, פלאס מספרים לי ששעון החורף קרוב ממה שנדמה לנו (שבוע הבא?). כמה עוצמה יש לעונות מעבר. זה הולך להיות הסתיו השלישי בהביטו (סתיו 1, סתיו 2), יום הולדת שתיים מתקרב בצעדי ענק, מסתבר שגם לבלוג יש גיל.

ולכבוד יום הולדת שתיים (שיתרחש, אם ירצה וכל זה, בעוד כשבוע) – קצת בתינוקות, קצת בנערות.

קצת בתינוקות
אני בדרך כלל לא צוחקת מתינוקות של זרים, אבל הילד הספציפי הזה קורע, תרתי (שווה להחזיק דרך אזור 0:36):

סרטוןהיוטיוב הזה עתיק במונחי אינטרנטים ומגיע כאן בקונטקסט, תחת הכותרת “Why Buy Expensive Toys?” ועם מוסר השכל של סרט שמתיימר להכשיר צרכנים נבונים, ואני – מספר אחת בצרכנות נבונה. זאת גם הסיבה שהצלחתי באיתור האקזמפלר שלפניכם. לבית עם ילד הייתי חוששת להביא את יצירת הרעש שלהלן, אבל בבית מדוד ובוגר כשלי, יש לו מקום ברור של כבוד על המדפסת ביום יום ועל השטיח בימי אימונים. מקור השראה לצעצועים (מגולם ב-X חיים של סינים):

קצת בנערות
ומה שאני בעיקר מאחלת להביטו לקראת יום הולדתו, זה לעבור חלק את הגיל בו האף יוצא מפרופורציה, העור מתפרץ החוצה והסערה סוערת. זה אמנם עוד רחוק, אבל זה מעסיק אותי כבר עכשיו.

נוער הוא כר בלתי נדלה לתצפיות אנתרופולוגיות מרתקות, בעיקר בחופש הגדול. כל דבוקת בני 17-14 הצועדים ברחבי העיר לבושים בתלבושת אחידה שיצרו לעצמם, מדליקים אצלי את חיישני ההקשבה מרחוק, וכולי אוזן בנסיון לאתר שבבי שיחה (ותודה לחנה רטינוב שנותנת לי מזה ישר לווריד). זה לא דומה לכלום. מעבר לחנה, אני גם חברה של כמה בני גילכלהצרותכולן בפייסבוק, בעיקר קרובי משפחה ששכחו שביקשו ממני חברות כשרק רצו למלא את מכסת החברים הראשונים. חחחחחחחחחחחח, אניייייייי כבבבבבר כנראאה לאאאא בגיל. תמצית הסיפור הנגלל בשורת הסטטוס של הבחורה שלפנינו וברצף 39 התגובות של חבריה (שרובו נכתב בתוך שעה אחת בודדה) היא מעבר אותה נערה מבית ספר א’ אי שם לבית ספר ב’. דמה זורם בדמי, היא ילדת חמד אמיתית, וכל המופיע כאן הוא בהחלט לא כדי לומר רע וטוב בנוער הישראלי אלא בעיקר כדי להפיל לסת ולהרים גבה אל מול העניין. אבולוציה שפתית?

בזמני (איזו תחושת זיקנה של ראש שבט נותנת המילה הזאת…), היו מוסיפים כמה א’ תמימים למילה “סתם” כדי לנסות לגבש לה צורת רחוב ולדמות את הדיבור הכתוב לדיבור המדובר. ניסיתי להבין אם גם כאן המקלדת בתפקיד סמלי ומייצג, הקרבתי שעות אולפן לטובת העניין אבל לבסוף גנזתי את הפרויקט. כדי להתנסות גם, הקדישו דקה או שתיים בקריאת הטקסט מעלה בקול, חווייה לשונית מובטחת, חחחחחחחחחחחחחחחחחחחח.

פוסט יום הולדת חגיגי יגיע כמובן בתאריך המיוחל, לא כמה ימים לפני כמו איזו בחורה חסרת מחוייבות לו”זית.

מי אמר שתוכן גולשים זה זבל?! אם עושים את החיפושים הנכונים והחיבורים הנכונים, מדובר ביצירת מופת.
לא פעם יוצא לי להדהם ולהתמוטט רגשית מכל האמנים המרגשים שמציגים את יכולתם ואת כישרונם על גבי גלי הרשת. זה מחזיר אותי לשאלה – איפה שמים מה ברשת. יש מוזיקאים שאי אפשר שלא לתהות מה הם עשו לפני שהיה יוטיוב.

את החומר-גלם-גולשים הזה יצק מוזיקאי גאון בשם קותימאן (ישראלי! משלנו! (יש ביטוי זוועה יותר מ-משלנו! -?)) למיקסים מהממים. ThruYou זה הדבר הכי יפה שראיתם באינטרנט במרץ 2009 ואולי בכלל.
(גם העיצוב מרנין, ואל תפספסו את לינק ה-Credits)

חבל להכביר מילים. גאוני. פוסט פוסט מודרניזם בהתגלמותו.

תחת הכותרת What you see is what you hear. הביטו, הקשיבו, התענגו.

וקטעי ביהיינד דה סינס ומייקינג אוף

(הפרוייקט רק עלה, ותופס אש ויראלית. פגשתיו בטוויטרה של amitos, שמעורבת בפרשה המלהיבה)

לא הייתי כאן ברגע המתבקש לעשות שהחיינו על קרמבו (לפני חודש וחצי) ובגלל שהחורף לא ממש מגיע והשמיים עדיין סתיו, עשיתי אותו היום – שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה, קרמבו וניל.
כמה חרדה מלווה אצלי כל שהחיינו כזה – אם הקרמבו לא יהיה בשל, או לא יהיה טרי, או שהשוקולד יהיה שבור?
לא יותר משהחיינו על תפוז או קלמנטינה, כמובן. או אבוקדו. אבל חרדה.
קרה לי נס, וזה היה יופי של קרמבו.
מדהים בעיני, שבעידן שלאף פרי או ירק (כמעט) אין עונה, לקרמבו יש.

המציגה איננה אני. אין לה אף

ובמעבר חד, למי שעוד לא שם לב, הרינגטון מת. כולם, ללא יוצא מן הכלל, החזירו את הצילצול המקורי של נוקיה. טינה נהה נה טינה נהה נה טינה נהה נה נההההה. אנשים רוצים את הפשטות בחזרה, את החיבור לאדמה, את הבייסיק.
(ואני לא ממהרת להספיד, אלא בעיקר פה בתפקיד מזהה טרנדים.)

וברצף חוסר הרצף, אני תוהה אם אני מסתכלת על המקלדת שלי בזמן שאני מקלידה אבל אין עליה אותיות בעברית, האם זו עדיין הקלדה עיוורת. האם מחיאת כף ביער משמיעה צליל?

ובמעקב הביטו: לאובאמה אולי כן יהיה בלאקברי בסוף. האיש מבין את כוח ההתמכרות ואנחנו וברברה וולטרס נמשיך לעקוב. דקה לתוך הוידיאו.

כמה נעצב ליבי כשפולורויד הודיעו על הפסקת הייצור של אותם סרטי צילום של מצלמות האינסטנט נוסטלגיה. מרוב עצב, העדפתי לא להתמודד.
מזל שיש צרפתים שפיתחו תוכנה עם מגע נוסטלגי שכזה, פולדרויד שמה, שמנסה לשחזר את החווייה. המצלמה צפה לה על מסך המחשב וכל שיש לעשות הוא לגרור את התמונה שרוצה לקבל טוויסט באופיה אל התוכנה.

כצרפתים למהדרין, מפתחי התוכנה דאגו לייצר את הרעש של המצלמה (זה שקורה כשהתמונה יוצאת מהמצלמה, מין טקנווווווויאווין) וכדי להשלים את החווייה, יש לחכות לפיתוח (כאן אפשר לראות דמו, עם הסאונד, הגרירה, ההמתנה. קצת ארוך, אבל זה חלק מהעניין). אמנם אי אפשר לשים את התמונה מתחת לבית השחי, כמנהג הצלמים המתחכמים בנסיון לחמם אותה, אך ניתן בכל רגע נתון “לעצור את הפיתוח” ולשמור את התמונה במצב חצי מפותח.

והתוצר, מעדן.

שני סייגים, או שמא גילויים נאותים או אולי סתם הערות:
1. פוסט סיכום החגים עדיין בעבודה, הופך ונהיה פחות ופחות אקטואלי, אבל זה אינו בלוג חדשות כי אם טכנולוגיה ורגש ולהפך – ולכן, כולם רגועים.
2. נדמה לי שמעטים חזרו לבדוק את התגובות לפוסט הקודם והצליחו להנות מהלינק יפה התואר של חגית. כמה התמוגגתי – יצירה בטמפונים. בדיוק ברגע שחשבתי שאני כבר יודעת הכל: חליל פן מטמפונים. חייבים לראות בשביל להאמין, לשירות הציבור מטעם הביטו – מוטמע כאן:

וגם הווידיאו הזה שווה צפייה.

ועכשיו, אשכרה – שיהיה לכולנו מחזור שמח.

בעקבות חגיגות העשור לגוגל, אני יוצאת בחגיגות השנה ל”שורו הביטו וראו”. בלוג שיצא לדרך ללא דרך ונשאר בה.
שוב חזר הסתיו, וזה שוב רשמי. זוהי עונה ראשונה שחוזרת על עצמה בבלוג.

השמים אכן משתנים, הקרמבואים כבר מבשילים ואלו ימים שצריך לשים את חווה בלופ. “הביטו” בגירסת “הקשיבו”:
שיר תשרי

שהשמים ישתנו לטובה, שהשנה הבאה עלינו תבוא לטובה.
שתכלה שנה וקללותיה, ותחל השנה וברכותיה.

שנה טובה ושיהיה לכולנו מחזור שמח.

השבוע הבנתי שלבן דוד שלי יש את החיים הכי טובים: ביומיום הוא נגר ומדי פעם הוא מלווה טיולי אופניים שמגייסים כסף למטרות חברתיות נעלות – רכיבה של 3 ימים מלונדון לפריז, 10 ימים בדרום הודו – שבמהלכם הוא מתקן את האופניים שנשברים.  
כמה קסם יש בדברים האמיתיים. בעולם הפיזי. האינטרנט נמצא מרחק שנות אור מחוויות של מגע, של ריחות, של טקסטורות. בחזון שלי, לא נראה יותר מחשבים ומסכים, הממשקים של כולנו יהיו אותם חפצים של היום: עט ונייר, אדמה ושתיל, אופניים ורוכבת. ברקע של הדברים תהיה לא מעט טכנולוגיה, כמובן – דברים יתממשקו זה לזה, מכשירים ידברו אחד עם השני, אבל הממשקים, הו הממשקים. 

שני מפגשים ביומיים האחרונים הזכירו לי את חדוות היצירה של האומנים, של היוצרים בעולם הפיזי. 
הראשון הוא עם המתפרה של בן ברחוב קינג ג’ורג’. האיש עובד בקצב של מכונה מרובת מעבדים, מתקן פריטי לבוש שנראים על סף סיום חייהם, לא משאיר אחריו סימן ועקבות וגובה סכום של בין 5 שקלים ל-20 על 2 חולצות ומכפלת. מדובר בחווייה מרגשת ומרוממת – לראות את האיש עובד במולטי ת’רדינג, תרתי משמע. המכונה היא חלק מהגוף, המשך של האצבעות. השחלת החוט למחט נעשית בנונשלנט והוא נוהג על מכונת האובר לוק כאילו היא מכונית ספורט.

והמפגש השני הוא עם הסרט “פרספוליס”, או יותר נכון עם ה-making of של הסרט “פרספוליס“. מרז’אן סטרפי כתבה ספר קומיקס על חייה באיראן ובגולה של איראן. הספר הפך לסרט אנימציה באורך מלא שנעשה בשיטת האנימציה הקלאסית.
אני אחזור על זה: בשיטת ! האנימציה ! הקלאסית !
רק כדי לסבר את המסך, דקת אנימציה (דיגיטלית או לא) בסרט דורשת חודשי עבודה. כלל האצבע של התחום אומר: “אל תתחיל”. באנימציה קלאסית, מדובר באיור ידני של 25 פריימים עבור כל שנייה של סרט, כמו שלגיה של וולט. ב”פרספוליס”, אחרי שהצרפתים ציירו ואיירו את תזוזת השפתיים של כל איראני, שוחזר מקצוע ה-Tracer, אותו בעל מקצוע שעובר על הקווים בעט עבה. לצורך העניין, הוקם צוות של 20 טרייסרים שהוכשרו בניצוחו של טרייסר מדרום צרפת. צריך לראות כדי להאמין: מול כל מאייר יש קנבס ועליו דף על דף על דף שאותם הוא מחזיק בין האצבעות ומדפדף במהירות כדי לנסות לראות תנועה.
כדי להבין קצת כמה פנאן זה לעבוד בצוות אנימטורים, יש כפתור Play בתחתית הנגן:

לואו טק הוא ללא ספק ההיי טק החדש.

שיהיה לכולנו מחזור שמח (אני מבטיחה לעשות פוסט מצולם של הקמפיין המופרך הזה, לצרכי תיעוד אנתרופולגי ולמען הדורות הבאים).