כנראה שזה הפוסט אלרגיה והכמעט קיץ הזה שמאפשרים לי להשאר ערה בלילות ולגלוש ללא גבולות כמו תיכוניסטית בחופש גדול. והלילות הם הימים של אמריקה, והם חמים פחות ושקטים יותר וזה עונג להיות מחוברים לרשת, לצד השני של האוקיינוס ולהרגיש לא פה (בעצם העונג הוא מלהרגיש במקום אחר – אין לי עניין עקרוני עם “לא פה”).

וכשאני צופה בקינוט של כנס המפתחים של אפל, אותו אחד בו מכריזים על אייפונים ואייפאדים ואיי-דברים אחרים, אני חשה אסקיפזם מזכך. אני יודעת, אני יודעת – זה מירוץ הצריכה, זה ביזבוז ולא שפע, זאת שטיפת מוח – אבל אני לא יכולה שלא לחייך ולהתרגש לקראת פיצ’רים חדשים. שטף אדרנלין ושמחה מציף אותי, אני מזדקפת ולרגעים נדמה לי שהכל בסדר. מה בסדר? שהכל נפלא, פשוט נפלא.

ואני לא זוכרת איזו בשורה שימחה אותי יותר – זאת שאין יותר Save והכל נשמר אוטומטית עם כל הגירסאות? זאת שמספרת על אפליקציית רשימות שיכולה להזכיר לי לעשות משהו רק כשאני נמצאת במקום מסויים או רק כשאני יוצאת מהבית או נכנסת לשוק או מגיעה לירושלים? זאת ששירות שאני משלמת עליו 100 דולר בשנה הופך לחינמי? זאת שאפשר יהיה עם שלוש אצבעות לגרור את הדסקטופ שמאלה? או אולי בכלל שאפשר יהיה לצלם באייפון בעזרת כפתור פיזי, לא רק בעזרת הכפתור על המסך?

נדרשות רק כמה שעות כדי שכל מה שכתוב בפיסקה למעלה ייראה לי מגוחך. אבל אני בטוחה שלכשתצא לעולם מערכת ההפעלה הבאה של המק (הלוא היא האריה!) ומערכת ההפעלה החדשה של האייפון והאיי-קלאוד, אני אזדקף מחדש ואחייך שוב את חיוכי הילדותי, הנבוך מהרעיון של התרגשות גיקית.

וכל עדכון כזה, בדרך כלל, מוסיף מכשיר נוסף שאפשר לצרף לרשימת-המכשירים-שאין-מה-לעשות-איתם-יותר-חוץ-מלהתרגש-נוסטלית.

מדגם לא מייצג.

למעשה, בכל פעם שאני צועדת ברחוב, בכיסי מונחים בנחת: Tuner לגיטרה, מיקרופון, שלט למחשב נייד, סורק, מפת כוכבים, מצפן, מצלמה, פקס, מטרונום, מחשבון, ספר כתובות, יומן, אלבום תמונות, רשמקול, שעון, רדיו, כמה מאות דיסקים, מילון צרפתי-עברי, פלס, כמה ספרים ומפה.

אה, כן – וטלפון.

[אגב, לצד כל הנפלא הזה, סטיב ג'ובס עושה לי תעוקת חזה עם איך שהוא נראה ועם המחשבה על החיים עם סרטן בלבלב. אבל אני חזק בהדחקה]

יכול להיות שאני סתם מתלהבת, אבל קיים סיכוי, גם אם הוא קטן, שהעניין אכן מגניב. צריך תמיד לקחת בחשבון גם דברים קלושים סטטיסטית. הרי 80% מהסטטיסטיקות מומצאות, וכל השאר – הן רק סטטיסטיקה.

אופניים הם תמיד מלהיבים ואביביים וחיבתי אליהם ידועה (הנה כאן, וכאן, וגם כאן), אבל היום אני חוגגת בעלות על 1500 זוגות אופניים! קיבלתי בתיבת הדואר את הצ’יפ שמאפשר לי לשחרר זוג אופניים בכל תחנת תל-אופן (שם השירות הוא האלמנט הלא מגניב של העניין) ברחבי העיר. נדרשה לי שיחה עם חבר בעל צ’יפ כדי להבין שלמרות אופני היאללה-יאללה שלי, הקלילות, בעלות הספידומט ומושב הברוקס, מותר לי להצטרף לשירות. בבחינת אמצעי תחבורה ציבורי נוסף המשרת נסיעות ספונטניות וחד כיווניות.

והנה כך, אושר. רגעי אולי, אבל אושר. כבר ביום הראשון להצמדת הצ’יפ למחזיק המפתחות שלי נסעתי 3 נסיעות ספונטניות שכאלה. מרחק 7 דקות הליכה, הופך לשתי דקות רכיבה וכשאני נפרדת מהאופניים עליהם רכבתי במשך אותן שתי דקות, אין סנטימנטים. אי אפשר לגנוב לי אותן, כי למרות שיש לי 1500 זוגות, אין לי אף לא אחד.

תחת הכותרת מפחית נכסים, מפחית דאגה.

בשנים האחרונות מתייחסים הרבה ל- SAAS – Software as a service – תוכנה שנמכרת כשירות והקונה לא הופך לבעליה החוקיים, אלא כמנוי של השירות. התשלום הוא לא חד פעמי אלא שוטף ומלווה את התוכנה בשידרוגיה השונים. ותל אופן הם בפירוש אופניים-אז-אה-סרוויס. ומבחינתי, השאיפה היא לייף-אז-אה-סרוויס, וכמה שיותר מזה. אני מבינה שבקצה הדומינו הזה יש מישהו שהוא הבעלים של הדבר הזה, אבל חשקה נפשו להיות בעל עסק ולכן, שיתמודד. מצידי אני מקווה שלפחות האוטו שלו בליסינג.

אוסיף ואומר, שלצד האופניים מותקנת על האייפון אפליקציה פשוטה שיודעת לומר איפה התחנה הקרובה, כמה אופניים יש בה וכמה עמדות פנויות להחזרת אופניים יש בה. פרט לעובדה שיש לה אייקון שנראה כאילו צוייר ב-Paint על ידי הבן של ראש העיר, היא עושה את עבודתה נאמנה. שיא הכיף היה לראות את מספר האופניים הזמין בעמדה מתעדכן אחרי שהחזרתי את האופניים. 2011!! היר איי קאם!

+++++++++++

ובעניין אחר לגמרי: ההורים שלי למדו לסמס. אם לדייק: לשלוח סמס, לאו דווקא לקבל סמס. מסתבר שבגיל 82 עוד ניתן לרכוש מיומנות מוטורית עדינה של שנות ה-2000. מגיעים אליי סמסים ריקים ולאחר מכן סמסים כפולים המכילים תיאור כללי של הסיטואציה, פורמט הלקוח כולו מעולם המייל, יצוק הישר אל סמס. אין שמחה גדולה מהורים מסמסים, זה ערוץ תקשורת מנצח.
ורק מסקנה אחת נגזרת מהיכולת החדשה הנרכשת – הכל אפשרי, הכל!

כותב הסמס הוא איננו אני, אבל הוא מתכתב איתי.

ואם הכל אפשרי, אז גם פוסט אחת לשנה אפשרי. אם בא לי.

על החתום: שוברת שתיקה.

[לחסרי קונטקסט הכותרת - הנה הוא כאן וגם כאן]
דווקא ביום שאני באה לשבח, הוא לא בא לי טוב. כמעט כמו אוטו שעובד כמו שצריך כשמגיעים למוסך, רק ברוורס. זאת אומרת, רק הפוך.
אבל כבר 15 ימים (לא כולל היום) אני מופתעת לפגוש את עצמי בבקרים. ולא בזכות מזרון חדש, ולא בזכות זה שאני לא אוכלת מאכלים כבדים בערב, ולא בגלל שלא שתיתי קפה בערב וגם לא בגלל שיש איזה טיול בוקר מלבב שצריך לזנק לכבודו מהמיטה.
כל התשובות אינן נכונות.
בזכות אפליקציית אייפון. אני מטילה ספק בדבריי בעצמי, ואומרת בחשש, אבל נדמה לי ש-Sleep Cycle, אותה אפליקצייה מדוברת, עושה את עבודתה נאמנה.

המציגה הינה אני. דיפ אסליפ

אני ידועה בתור מתעוררת מהקשות ביותר. יש מור”קים על יכולות שינה שלי תחת קרב, ועל שכנים שבאים להעיר אותי כי השעון הצליח להוציא אותם מהמיטה אך לא הצליח להעיר את הנסיכה על העדשה.
זה גנטי, אני עד היום בכלל לא באתי אל עצמי בטענות. זה לא שלא ניסיתי להילחם, כי ניסיתי להילחם – קניתי שעונים רועמים יותר והזויים יותר, שמתי שעוני פעמונים בתוך סירים, ניסיתי את טכניקת השעון הכפול, ושקלתי רכישה של שעון בורח.
החלום לקום מהמיטה כמו פנתרה ממשיך להיות חלום, תרתי משמע.

ולמרות כל הכשלונות, הגבות שלי המשיכו להתרומם בעניין ובתשומת לב כל אימת מוצר-מעיר-חדש-על-המדפים. המסקרנים ביותר היו אלו שיודעים מתי להעיר אותי, כמו ZEO שמתחבר לגלים של מוחו של הישן ומשפיל אותו עם רצועת ראש של טניסאים משנות ה-80.
ואז, במחיר 1.99$ הסתבר שגם האייפון יכול. אין דבר שהאייפון לא יכול (בסוגריים אומר שיש לי גם פלס לרגעים קשים, מותקן ומוכן). רוצים לשחק כדורגל ואין לכם כדור? There’s an app for that.

ההכנות לפני שינה דורשות להניח את האייפון בפינת המזרון (לא לפני שמכבים את כל היכולות הסלולריות/הג’י.פי.אסיות/ה-wifi-יות של המכשיר), לומר מה השעה המאוחרת ביותר שארצה לקום, ולומר סוויט דרימס.

במהלך הלילה, נרשמות תזוזות האייפון ואיתן עומק השינה. עם שחר, חצי שעה לפני שעה הקימה המיועדת, האייפון מתחיל לחפש חלון הזדמנויות טבעי להעיר אותי. וכשאני בתהליכי התעוררות, ואז, ורק אז, נדלק מסך הגוד מורנינג ועימו מושמעים כמה צלילים.

בבוקר, מחכה לי גרף שמתאר את שנת הלילה, מתי הייתי אווייק, ומתי דיפ אסליפ.

המציגה איננה אני, אך זהו גרף המציג את השינה של המציגה שהינה אני

והאמת היא, שבימים הראשונים הטלתי ספק. כי הרי זה מופרך. אבל בתום שבועיים, נדמה לי שפגשתי יותר בוקר מזה זמן רב. ויש לי תחושה שהצילצול מתחיל כשאני מחכה לו ולא נכנס לתוך חלום בתור משאית שנוסעת רוורס.
אבל הפוך.

[ואם כבר מדברים על פוך, ועל שאיפות לחורף, אולי שווה לשאת תפילה. להקשיב לניק דרייק, לספר לפקעות במרפסת שהגיע החורף, שקר. ואולי מחשבה תהפוך למציאות]

לכבוד יום הכיפורים, אנטייטלד יצא במבצע חסר תקדים: אתם חוטאים – אנטייטלד מוחק! שלא לומר מוחל.
אחד מתענוגות האינטרנט זה לנסות למצוא את המקבילה הדיגיטלית של מנהגים שבבסיסם הם אופליין. וזה הבילוי הקבוע של אברהם ושלי לפני חג באנטייטלד. הפעם קדנו בפני מאיר וביקשנו (בין ביקשנו להתחננו…) שיעזור לנו, ולאחר עבודת קידוד ושיוף פיקסלים (תמונות בקרוב) העלנו לאוויר, רגע לפני תפילות כל נדרי את מיני-אפלקציית-מחיקת-החטאים.

נסו ולא תתאכזבו, החטא נמחק במחי שורה ירוקה ומדווח על הצלחה, זה עונג. עד רגע המחיקה, שיתבצע לאחר יום הכיפורים, כל החטאים מרוכזים כאן, מחכים למחיקה הגדולה.

כמה מהחטאים שנגעו לליבי:

• בכל פעם שעשיתי קניות בעדן אכלתי בלי לשלם מלא שוקולדים ושקדים מהתפזורת [א]
• אני ישנה בצהריים בימים בהם אני אמורה לעבוד מהבית. [אנונימי]
• המשכתי לאכול פרינגלס גם אחרי שידעתי שהיצרן עושה ניסויים בבעלי חיים [אנונימי]

[כל החגים באנטייטלד, כולם].

‏

[אני מנסה לוותר על ההקדמה של ההתנצלות בתחילת כל פוסט על התדירות, או על חוסר התדירות, שגוררת אחריה פוסטים אקלקטיים. אבל לא מצליחה]

כשהקיץ מגיע האצבע שלי נהיית קלה יותר על הדק ה”אד טו קארט”. לדסק המשחקים שלי הצטרף כרטיס קול ואליו הצטרף גם מיקרופון. בהמשך, נולדה להם מקלדת מידי. צעצועים חדשים.

ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, אולפן הקלטות ביתי. מעתה, כשישאלו אותי על תחום עיסוקי אומר “מוזיקה אלקטרונית, אני עושה מוזיקה אלקטרונית”. ממש מתגלגל על הלשון. עכשיו רק נותר הנושא השולי של עצם ההקלטה, של הנגינה, של הפקת המוזיקה.

וזה לא קל.

אני עושה כאן מעשה שלא ייעשה, מציגה את ההקלטה הראשונה בצעצועים החדשים. זה משהו שאמור היה להשאר בתיקיית “פור פיוצ’ר רפרנס” בתוך תיקיית “הקלטות ראשוניות ביותר” במצב hidden. אבל זה כאן, כדי שנוכל כולנו אחר כך לראות תהליכים, לראות את השינוי, לצחוק עליי ברחובות וזה בגלל שאת הכליות שלי אני נותנת בשביל “הביטו”.
אז בעדינות, לחצו פליי. או לא. זה גם בסדר.

מילים ולחן: חיפושיות הקצב. גיטרות, שירה, קולות, מיקס והפקה וסינתיסייזר: לטישה ג’קסון

יכול להיות שכדי לשפר תהליכים וכדי לגרום להכל להשמע כאילו הוקלט הרגע בגטו אצטרך להצטייד באוטוטיונינג.

דקה 0:44 ודקה 1:23. “Mom, Dad, Cathy is not my roomate”

ואם לא לצורך מוזיקה, אז לצורך עבודה:

ויש גם ביהיינד דה סינס

[ואם כבר הוטמע כאן וידיאו של עובדי וימאו, אסור יהיה לפספס הזדמנות להמליץ על עוד בסדרה. כבר בימי הליפסינק הראשון הם הוכיחו פעילות משרדית-משחקית ענפה. והם המשיכו, הזכרון של ג'וליה הוא דוגמה קלאסית וגם מון ווקינג מייצג. זהירות, מדובר בהומור גיקי יחסית.]

ואז רשמית אוכל לקרוא לעצמי לטישה ג’קסון.

ואם כבר נגענו בהומור גיקי, ושרנו Look around_round וקראנו לבלוג “הביטו” אז אני מעוניינת להפנות את תשומת לב הלייט בלומרז כמוני לתוכנית המבריקה “look around you“. הכי כיף בבי.בי.סי.
והפעם, דאבל משנה זהירות על הומור גיקי. מדובר בפארודיה על תוכניות המדע של שנות ה-50.
[ותודה לטימור ולמאיר על הגילוי המסעיר הזה]

וכדי לסגור את מעגל מקלדת המידי, אולפן ההקלטות ואפשרויות הסינתיסייזר, הכירו את מר. סינתיסייזר פאטל:

והמלצת לינק קטנה_ארוכה: בלוג צילום נוסף של נח קלינה (איש התמונות היומיות שמצלם גם דברים אחרים). הורס, מפיל וממית מיופי.

הקיץ הגיע.

כבר כמה שבועות אני עם פתיחה של פוסט שאמור לדבר על פחד מוות, או יותר נכון ההסחות מפחד מוות. זה היה אמור להיות פוסט שרציתי לפתוח לכבודו קטגוריה חדשה – “בוק ריפורט”. נרגשת מעצם העובדה שאני מצליחה לקרוא ספר בשלושה חודשים.

מאז היו הרבה הסחות, נכתבו כתבות, זרמו הרבה מים בירקון ובעיקר הפסקתי לקרוא את הספר המדובר [רעש, יעקב בורק]. אם לסכם את מה שלמדתי עד כה במשפט – כל דבר, אבל כל דבר, אבל ממש כל דבר שאנחנו עושים בחיים בא כדי להסיח את דעתנו מהרעש המתמשך והמתמיד בראשינו של פחד המוות. הבניינים שאנחנו בונים, החגים שאנחנו חוגגים, הקריירות שאנחנו מפתחים, ואין טעם להתחיל לדבר על הטכנולוגיה שאנחנו צורכים. באז תמורת באז. *

אפשר להמשיך ברצף הלוגי, אפשר להמשיך ולגזור.
אשתמש פה בציטוט של נינה סימון שאמרה [שנייה 0:48 וצריך לשמוע אותה אומרת את זה. שום סימני פיסוק לא יעשו את העבודה]:

‏

ואם תרשו לי לרגע לעשות אינדוקציה הפוכה, או איך שקוראים לזה, מכאן ניתן להסיק שאם נפסיק עם ההסחות ונצליח לא לפחד –> נגיע אל החופש הגדול. [חופש גדול במובן FREEDOM ולא במובן שוקו ולחמניה מול הטלוויזיה החינוכית]
מי היה מאמין שסוד החיים נמצא בנוסחה קצרה שמחברת בין נינה סימון ליעקב בורק?
‏

וזה בכלל לא הפוסט שהתכוונתי לכתוב הרי. רציתי להתעצבן על הבוקר. הבוקר לקחתי את עצמי לטיול בעירי. דיווש דרומה.
עברתי במתחם התחנה.
לפני כמה שנים יצא לי לראות את המתחם לקראת שיפוצו. אין מה לומר, מדובר בפינת קסם וחמד בעיר. ערימות של נוסטלגיה, רחש מסרטים תקופתיים, ריח של אדני רכבת – הכל יש שם. הקידמה, גירסת 1892. אז מה עושים כשמזהים פוטנציאל, חור במפה שלא פתוח לקהל הרחב? הופכים אותו לקניון. ממסחרים לו ולאמא שלו את הצורה. חנויות שכל תחנת רכבת צריכה: רונן חן, נעמה בצלאל, סניף ווניליה, חנות מייד אין TLV שמוכרת בין השאר צילומים-שנראים-כמו-תרגיל-שנה-א’ של זיו קורן עם אפשרות להדפיס על קנבס ולשלוח לכל מקום בעולם וטישרטים עם Enjoy Tel Aviv בפורמט הלוגו של קוקה קולה. כיף! מחר ייפתח גם שוק אורגני, ובקרוב גם רועי שוקולד, מסעדה איטלקית ובטח תפתח גם מסעדת נקניקים מעושנים על קוראסונים.
אני מתקשה להבין מדוע האופציה היחידה לפיתוח אזור מסוים היא הפיכתו למתחם מסחר. ועוד תחת הכותרת תרבות.
הטיול דרומה המשיך במסלול הג’נטריפיקציה של כל מה שיש בו ניחוח של חיים, וחלף לצד “צבע טרי”, שמעוניין למסחר אמנות, כי למה לא? יש הרי הרבה הגיון בצמד המילים אמנות מסחרית. מספרים לי על דוכנים של סיגריות פרלמנט, וסוכני מכירות מיומנים “אפשר לעניין אותך בחבילה של שתי יצירות במחיר 13,000?”. בזמן האחרון הכל מתחיל להזכיר לי את הנמל בבולטימור, מרילנד.

* ואגב הסחות טכנולוגיות – מרוב התחושה של להיות אול אובר דה פלייס ולא לדעת איפה הבית שלי ברשת, הוקם בית נוסף, איסוף החלקים שלי לכדי עמוד אחד. שבבוקר אוכל לפתוח חלון אחד ולדעת איפה הבית.

יש הרבה דברים להתרגש מהם ברשת, כמעט כל יום. הרבה רגש וקצת טכנולוגיה במקרה הזה.
לא תמיד אני במצב רוח מתאים לריגושים אבל כשהפורטים פתוחים, הדברים מסעירים.

אתמול היו שני (!) דברים שכאלה, משני קצוות שונים בתכלית של ציר הרגש.

1. יש ברשת אתר חדש שאוהבים לדבר עליו, אבל יש צדק באוהבים לדבר, Chatroulette שמו. וזה לא הטכנולוגיה אלא הסיפור – הסיפור של הילד בן ה-17 ברוסיה שבנה אתר בשתי אצבעותיו ומקלדת והפך בין לילה לשיחת היום ברשת. אנחנו מתים על סיפורים כאלה, בוקר אחד אתה חנון ברוסיה ולמחרת חנון-סלב בכנסים באמריצ’קה ושוקל את צעדיך בקשר להמשך לימודיך בי”ב.
וזה לא הטכנולוגיה אלא הטוויסט בשימוש, הרעיון הפשוט להפגיש באופן רנדומלי אנשים לווידיאו צ’אט. על המסך אפליקציה שיד המתכנת ברורה בה והמחסור במעצב בולט באותה מידה – שני מסכי וידיאו (אחד לי אחד לפרנטר), מסך לכתיבת הודעות, כפתור Next שבזמן שיא כבר הפך לפועל To next you ופחות או יותר זה. כל כך פשוט שנדמה שכבר היה פה מאז ומעולם. כל כך פשוט שנדמה שאין לזה סיכוי להצליח. מה לי ולאיש/ה בקצה הרשת?

המציגה הינה אני וזר ברשת.

אבל המציאות, כמו שרק מציאות יודעת לעשות, עולה על כל דמיון. לתופעה התרבותית כבר יש שלוחות ותת תופעות תרבותיות. אחוז הסוטים עומד על 14%, לפי הסרטון שווה הצפייה הזה, אבל זה לא מונע מאנשים אוהבי אדם ואינטראקציה להפתיע בין כל המ-Next-טים למינהם. בכל זאת, 86% זה עדיין הרוב.
אחד מהם הוא מרטון, נגן חובב [ראיון וידיאו אחרי שבועיים של תהילה] שכבר קיבל את הכינוי Merton the Chatroulette Piano Guy, שהתחבר במשך כמה שעות לצ’אטרולט וניגן לעוברים ושבים שירים מאולתרים על החולצה שהם לובשים, על המראה האיטלקי שלהם ועל התאורה בחדר שבו הם יושבים. את הווידיאו הערוך של החגיגה הזאת הוא העלה ליוטיוב וכמו וירוס בשדה קוצים תוך שבוע וחצי, הוא שיחת היום במתקני השתייה של האינטרנט.
הווידיאו המקורי הורד על ידי יוטיוב, היו שם כל מיני דברים שעיצבנו את יוטיוב ואת יוטיוב אסור לעצבן. זוהי הגירסה הערוכה מחדש עם הטישטושים במקומות הנדרשים:

בהמשך אפקט הדומינו הזה, בן פולדס, הזמר-פסנתרן, עשה מחווה למרטון-הפסנתרן-צ’אטרולט, חבש את כובע ה-Hoodie שלו ובמהלך הופעה ניגן וחרז ליושבי הרולטה כשברקע הקהל משתף פעולה.

בין קונצרט צ’אטרולט אחד למשנהו, עלו לפני השטח טענות שמרטון הוא הוא בן פולדס. מרטון מכחיש. ב”הביטו” נותנים לכם להכריע:

[יכול להיות שהמידע לגבי זה שהבחור חובב שטויות יכול לעזור לכם בהכרעה. ולראייה א' וגם - לראייה ב']

2. אמנם גם סעיף 2 של פוסט #118 עוסק בריגוש אינטרנטי, אך אקדים ואומר שמדובר פה בליגה אחרת. שלא יירשם בהיסטוריית הבלוגים שאני חושבת אחרת.
אתמול אובמה חתם על החוק של ביטוח הבריאות בארצות הברית. אלו ימים שבהם אני מקנאה באמריקאים האלה, אינעל-אחותם, על יכולת הטיקוס שלהם. [בדרך כלל אני זוכרת שהם צריכים ריסט משוגע ומיידי]. זה כמובן לא רק הטקס, היתה פה היסטוריה אמיתית, מהלך מרגש ומוצלח ומשמח – אמריקה עם חזון סוציאליסטי זה לא מובן מאליו.
אבל רק האמריקאים יודעים איך לייצר סובנירים ממעמד חתימה על חוק. האמת היא שאפילו רק הרעיון לעשות אירוע מהחתימה הוא בפני עצמו גאוני. והשנה 2010, והבית לבן מחובר לעומק הסיבים האופטיים, ויושבות תל אביב רק נדרשות לפתוח טאב חדש ולצפות בשידור הישיר. המצלמה רצה הרבה לפני שהטקס מתחיל, ללא פרשן שמתאר את הכלום. הקהל המכובד, על אייפוניו ובלקביריו, לא מפסיק לצלם ולהצטלם. עידן של טאב חדש.

צילום מסך של צילום השידור החי של הבית הלבן: ילצ’י

כשלבסוף הגיעו צמד החייכנים מיסטר פרזידנט וסגנו, התלחלחו עיניי. מתי לאחרונה התלחלחו עיניי מפוליטיקה? אה, כן, בטקס ההשבעה של אובמה.
לצד ברק, בזמן החתימה, עמד מרסלס אוון בחמידות שיא, מעונב בעניבה תואמת לזו של הנשיא וצפה במר. נשיא חותם על החוק בלא פחות מ-22 עטים. ככה מייצרים חומר לאספנים. אני כמהה לעט כזה. אבל יקבלו אותו רק השותפים להבאת החוק לאישורו. אני אמנם מקבלת על בסיס יומי מיילים מברק עם נושאים כמו Thank you, Talya ותוכן כמו Because of you, every American will finally be guaranteed high quality, affordable health care coverage, אבל עט אני לא אקבל כנראה.

המצולמת איננה אני, אבל אני הייתי מתה לחבק את מרסלס.

ואל תסתנוורו מהמספר 22, קוראי “הביטו” אינם מסתנוורים בקלות: ג’ונסון חתם על חוק זכויות האזרח עם 75 (!!) עטי דיו – סובנירים של פוליטיקה.

++++++++
לא האכלתי את “הביטו” כמעט חודש. אין בי כוחות לייסורי מצפון ורגשות אשם, אבל יהיה זה חסר אחריות מצידי לא להפנות לקליפ “טלפון” של ליידי גאגא. לכן, למרות העובדה שזה כבר סוףפוסט ודי, צריך לדעת לסגור פוסטים, עוד לינק אחד אחרון. את כל מה שצריך להאמר בנושא אגיד בהזדמנות אחרת או כבר אף פעם. כאן אביא את סיכום הדברים: הרמת גבות, הינהון מתרשם וחצי חיוך.

שנים שאני מלווה את להקת OK GO, ולאו דווקא מטעמים מוסיקליים. יותר מסיבות ויזואליות, או אולי אם יש צורך להדק ולדייק – אודיו-ויזואליות.
חולשתי לקליפים היא חולשה שיש לטפח. יבוא יום ואחבור למישל גונדרי ונפליג אל עבר הקליפים ההזויים של המאה ה-21. עד אז, אמשיך להתענג, להעריץ, לא להאמין למראה עיני, לחייך ולהתרגש מול קליפים של אחרים.

הרומן התחיל ב-2006 עם ריקודי הגינה האלה. מכאן למדתי את רוב תנועות הריקוד שלי (ואני לא היחידה שרכשה את צעדיה לרחבה מהרשת). יו טיוב זה מקום של אלופים לרכוש ידע – יישומי ותיאורטי, בעיקר יישומי.

שנה לאחר מכן, התגלה ש-OK GO הם לא פוני של טריק אחד – והפעם עונג כוריאוגרפי על הליכונים. פה, כבר היתה תמימות דעים, הפרסים הועברו לזוכים, המיילים הועברו לצופים ועל כך יעידו 49 מליון הצפיות, 200 אלף הדירוגים ו-79 אלף התגובות. [הגירסה הפופלרית המדוברת לא ניתנת להטמעה מחוץ ליו טיוב, אבל יש לזה הסבר. איי לאב יו אינטרנט!]

גם כמות הטייק אופים מביעה יחס חם של עם הגלישה. רק לשם שטיפת העיניים, הופעה חיה בתיכון לקול תרועת המעריצות:

אבל היום, נפלה לי הלסת – חברי הלהקה רצו מכונה לרקוד איתה. הם פנו למעבדות גיקים (כמה כיף לאמריקאים שיש להם מקומות עבודה כאלה שנשמעים כמו מגרש משחקים אחד גדול) ויחד עם סט נרדים מגובש הקימו בהאנגר שתי קומות של מכונת ‘רוב גולדברג‘. לצפות ולהתמוגג. אבל עד הסוף.

למעמיקי הלינקים מוגשים כאן קישורים ישירים למייקינג אוף: חלק 1, חלק 2, חלק 3, חלק 4. עליי, הלינקים – עליי.

ואם כבר הוקדשו מילים ודקות עבור ריגוש בקליפים, אז פור פיוצ’ר רפרנס ובשביל הנאה מזוקקת עבור אותם קוראי הביטו שאינם צורכים את הלינקים המפוזרים ברשתות החברתיות השונות שבהן אני מכלה את זמני, בבקשה:

זהו, אני באפטרוורד של הספר The Tipping Point, לאט אבל בטוח – זאת הדרך היחידה שמאפשרת לי להתמודד עם ספרים. מה גם שעברתי כמעט באופן מוחלט לז’אנר העיוני, שאיך לומר זאת בעדינות, פחות שואב.

גם הספר הזה מדבר על העברת מסרים, שלא לומר פרסום, כמו רוב רובם של רבי המכר מהעת האחרונה. פרסום או יצירת כסף.

וזה מוציא לי את הרוח מהמפרשים כי פרסום זה עולם כל כך סליזי, נחשי, נצלני, ציני, חודרני וקפיטליסטי ובבסיסו קיימת התשתית להעביר מסר ויש בעולם גם מסרים חיוביים שיש להמסירם ולפרסמם ברבים. ואין, אין, אין תחום בעולם שלא דורש את האלמנט השיווקי שלו.

הלוואי שהיה פורטל אחד שמרכז את כל הדברים החשובים, את כל המסרים החיוביים. לעיתים שנתי נודדת בעקבות הרצון העז לפשט את הדברים לכדי לינק אחד שאומר את כל מה שצריך לדעת. ואז מסתבכת לי המחשבה, איך שכל הלינקים מסתעפים, זה תמיד מסתעף – מה צריך לדעת איפה ובאיזו רזולוציה ואיך ממפים את הידע.

לצד התסכול יש שמחה בעובדה שאין ערוץ אחד של העברת מידע. ובימינו, הפירוק והביזור מגבירים את הווליום של השאלות; איך משווקים רעיון, איך מקדמים אג’נדה, איך גורמים לעולם לדעת מה חשוב לו. מלקולם מסיים את ספרו בדרמטיות, אנחנו חיים בעולם מחוסן (למסרים) ומנוכר (למסרים), עכשיו השאלה שנותרת היא איך חודרים את מעטה החיסון והניכור.

צריך למצוא בין הרעשים את המידע שרוצים לצרוך, את המחאות שרוצים למחות, את המלחמות שרוצים ללחום ואת השלום שרוצים להשלים.

אז אני עם המחאות הקטנות שלי, מרכזת את השניים שלושה נושאים שעל הפרק.

מחאה אחת שאצטרף אליה בלינק היא המחאה נגד עמלות הבנקים. אני לא יודעת הרבה בנושא, רק מכירה את העצבים מול המסך בכספומט המבשר לי על העמלה שתגבה על ידי הבנק שלי ומול חוסר הכפתור “לא מאשרת”, “לא בא לי טוב”. ואיך המספר במסך הזה עולה מהוצאת מזומנים אחת לשנייה.
אז עכשיו כשהמועצה לצרכנות סוף סוף יוצאת בקמפיין, אני יכולה לפחות לספר לכם, עשרת קוראיי הנאמנים, על הלינק הזה ובו הוראות לאיך (ולמה) למחות ב-5 דקות (ומעלה).

ומחאה אחת שאני כל כך רוצה לייצר (זאת אומרת להגביר את המחאה הקיימת) וא. מתביישת בעובדה שמה שמזיז אותי לפעולה הוא המרחב הפרטי ברדיוס של ה-200 מטר שבהם אני חיה. וב. מיואשת עוד לפני שהתחלתי. איך מגייסים מוטיבציה להזיז דברים בלי להתייאש מראש, אלוהים יודע.

המציגה איננה אני. זוהי סבתי מפגינה מול העירייה.

מסתבר שחניון מכבי (ברחוב מכבי) מתוכנן להפוך למגדל של יצחק תשובה. כל כך הרבה רבדים בסיפור הזה מעצבנים אותי:
חניון מכבי משרת אותנו נאמנה כחניון קרוב לבית. האופניים הן כלי הרכב המרכזי של הבית, אבל את האוטו שמנייד מחוץ לעיר יש לחנות מדי פעם. אין שום חנייה אלטרנטיבית באזור (הרחובות הסובבים את המרחב העמוס הינם רחובות ללא חנייה), ובימי שישי האזור הופך לגיהנום של זיהום אגזוזים ויושבי פרברים, שבאים לשבת בסניפי הקפה-קפה שצצים כפטריות לאחר החמסין.

אין פה מקום למגדלים, צפוף פה, לפעמים על מדרכות קינג ג’ורג’ אין מקום להולכי רגל. מאיפה מגיע הרעיון העקום הזה לנטוע כאן טונות של בטון סרות טעם וחסרות חיבור מקומי, לייצר עוד מחסור במקומות חנייה ולצפוף את הצפיפות דרגה אחת נוספת?

והרי לא הרעיון כאן הוא הבעיה אלא אישורו שהוא השערורייה האמיתית. אין חקיקה כמו שצריך שתמנע מחדלים תברואתיים/אדריכליים/איכות סביבתיים/חברתיים/תרבותיים שכאלה. פעם היתה פה בריזה של ים אחר הצהריים, יש לי עדויות מדיירי הבית בשנות ה-40.

כל השיחה הזאת גורמת לי לרפיון ידיים.

[לינק לפעילות שמתקיימת מחוץ למסך. אני מקווה שלא נהיה קומץ תושבים סהרוריים ביום שני בוועדת ההתנגדויות]

וזה עוד בלי שאמרתי מילה על הבאזז. בעיקר יצא לי לומר עליו מילות התחכמות – הוא מבזבז לי את הבוקר, אני באזזה לו ועוד כהנה וכדומנה. כמה רעש, כמה הסחות דעת. גם הבוקר שמעתי את עצמי אומרת בקול רם “הלוואי שהייתי זוכרת מה אני עושה עכשיו”.