כנראה שזה הפוסט אלרגיה והכמעט קיץ הזה שמאפשרים לי להשאר ערה בלילות ולגלוש ללא גבולות כמו תיכוניסטית בחופש גדול. והלילות הם הימים של אמריקה, והם חמים פחות ושקטים יותר וזה עונג להיות מחוברים לרשת, לצד השני של האוקיינוס ולהרגיש לא פה (בעצם העונג הוא מלהרגיש במקום אחר – אין לי עניין עקרוני עם “לא פה”).

וכשאני צופה בקינוט של כנס המפתחים של אפל, אותו אחד בו מכריזים על אייפונים ואייפאדים ואיי-דברים אחרים, אני חשה אסקיפזם מזכך. אני יודעת, אני יודעת – זה מירוץ הצריכה, זה ביזבוז ולא שפע, זאת שטיפת מוח – אבל אני לא יכולה שלא לחייך ולהתרגש לקראת פיצ’רים חדשים. שטף אדרנלין ושמחה מציף אותי, אני מזדקפת ולרגעים נדמה לי שהכל בסדר. מה בסדר? שהכל נפלא, פשוט נפלא.

ואני לא זוכרת איזו בשורה שימחה אותי יותר – זאת שאין יותר Save והכל נשמר אוטומטית עם כל הגירסאות? זאת שמספרת על אפליקציית רשימות שיכולה להזכיר לי לעשות משהו רק כשאני נמצאת במקום מסויים או רק כשאני יוצאת מהבית או נכנסת לשוק או מגיעה לירושלים? זאת ששירות שאני משלמת עליו 100 דולר בשנה הופך לחינמי? זאת שאפשר יהיה עם שלוש אצבעות לגרור את הדסקטופ שמאלה? או אולי בכלל שאפשר יהיה לצלם באייפון בעזרת כפתור פיזי, לא רק בעזרת הכפתור על המסך?

נדרשות רק כמה שעות כדי שכל מה שכתוב בפיסקה למעלה ייראה לי מגוחך. אבל אני בטוחה שלכשתצא לעולם מערכת ההפעלה הבאה של המק (הלוא היא האריה!) ומערכת ההפעלה החדשה של האייפון והאיי-קלאוד, אני אזדקף מחדש ואחייך שוב את חיוכי הילדותי, הנבוך מהרעיון של התרגשות גיקית.

וכל עדכון כזה, בדרך כלל, מוסיף מכשיר נוסף שאפשר לצרף לרשימת-המכשירים-שאין-מה-לעשות-איתם-יותר-חוץ-מלהתרגש-נוסטלית.

מדגם לא מייצג.

למעשה, בכל פעם שאני צועדת ברחוב, בכיסי מונחים בנחת: Tuner לגיטרה, מיקרופון, שלט למחשב נייד, סורק, מפת כוכבים, מצפן, מצלמה, פקס, מטרונום, מחשבון, ספר כתובות, יומן, אלבום תמונות, רשמקול, שעון, רדיו, כמה מאות דיסקים, מילון צרפתי-עברי, פלס, כמה ספרים ומפה.

אה, כן – וטלפון.

[אגב, לצד כל הנפלא הזה, סטיב ג'ובס עושה לי תעוקת חזה עם איך שהוא נראה ועם המחשבה על החיים עם סרטן בלבלב. אבל אני חזק בהדחקה]

[לחסרי קונטקסט הכותרת - הנה הוא כאן וגם כאן]
דווקא ביום שאני באה לשבח, הוא לא בא לי טוב. כמעט כמו אוטו שעובד כמו שצריך כשמגיעים למוסך, רק ברוורס. זאת אומרת, רק הפוך.
אבל כבר 15 ימים (לא כולל היום) אני מופתעת לפגוש את עצמי בבקרים. ולא בזכות מזרון חדש, ולא בזכות זה שאני לא אוכלת מאכלים כבדים בערב, ולא בגלל שלא שתיתי קפה בערב וגם לא בגלל שיש איזה טיול בוקר מלבב שצריך לזנק לכבודו מהמיטה.
כל התשובות אינן נכונות.
בזכות אפליקציית אייפון. אני מטילה ספק בדבריי בעצמי, ואומרת בחשש, אבל נדמה לי ש-Sleep Cycle, אותה אפליקצייה מדוברת, עושה את עבודתה נאמנה.

המציגה הינה אני. דיפ אסליפ

אני ידועה בתור מתעוררת מהקשות ביותר. יש מור”קים על יכולות שינה שלי תחת קרב, ועל שכנים שבאים להעיר אותי כי השעון הצליח להוציא אותם מהמיטה אך לא הצליח להעיר את הנסיכה על העדשה.
זה גנטי, אני עד היום בכלל לא באתי אל עצמי בטענות. זה לא שלא ניסיתי להילחם, כי ניסיתי להילחם – קניתי שעונים רועמים יותר והזויים יותר, שמתי שעוני פעמונים בתוך סירים, ניסיתי את טכניקת השעון הכפול, ושקלתי רכישה של שעון בורח.
החלום לקום מהמיטה כמו פנתרה ממשיך להיות חלום, תרתי משמע.

ולמרות כל הכשלונות, הגבות שלי המשיכו להתרומם בעניין ובתשומת לב כל אימת מוצר-מעיר-חדש-על-המדפים. המסקרנים ביותר היו אלו שיודעים מתי להעיר אותי, כמו ZEO שמתחבר לגלים של מוחו של הישן ומשפיל אותו עם רצועת ראש של טניסאים משנות ה-80.
ואז, במחיר 1.99$ הסתבר שגם האייפון יכול. אין דבר שהאייפון לא יכול (בסוגריים אומר שיש לי גם פלס לרגעים קשים, מותקן ומוכן). רוצים לשחק כדורגל ואין לכם כדור? There’s an app for that.

ההכנות לפני שינה דורשות להניח את האייפון בפינת המזרון (לא לפני שמכבים את כל היכולות הסלולריות/הג’י.פי.אסיות/ה-wifi-יות של המכשיר), לומר מה השעה המאוחרת ביותר שארצה לקום, ולומר סוויט דרימס.

במהלך הלילה, נרשמות תזוזות האייפון ואיתן עומק השינה. עם שחר, חצי שעה לפני שעה הקימה המיועדת, האייפון מתחיל לחפש חלון הזדמנויות טבעי להעיר אותי. וכשאני בתהליכי התעוררות, ואז, ורק אז, נדלק מסך הגוד מורנינג ועימו מושמעים כמה צלילים.

בבוקר, מחכה לי גרף שמתאר את שנת הלילה, מתי הייתי אווייק, ומתי דיפ אסליפ.

המציגה איננה אני, אך זהו גרף המציג את השינה של המציגה שהינה אני

והאמת היא, שבימים הראשונים הטלתי ספק. כי הרי זה מופרך. אבל בתום שבועיים, נדמה לי שפגשתי יותר בוקר מזה זמן רב. ויש לי תחושה שהצילצול מתחיל כשאני מחכה לו ולא נכנס לתוך חלום בתור משאית שנוסעת רוורס.
אבל הפוך.

[ואם כבר מדברים על פוך, ועל שאיפות לחורף, אולי שווה לשאת תפילה. להקשיב לניק דרייק, לספר לפקעות במרפסת שהגיע החורף, שקר. ואולי מחשבה תהפוך למציאות]

לכבוד יום הכיפורים, אנטייטלד יצא במבצע חסר תקדים: אתם חוטאים – אנטייטלד מוחק! שלא לומר מוחל.
אחד מתענוגות האינטרנט זה לנסות למצוא את המקבילה הדיגיטלית של מנהגים שבבסיסם הם אופליין. וזה הבילוי הקבוע של אברהם ושלי לפני חג באנטייטלד. הפעם קדנו בפני מאיר וביקשנו (בין ביקשנו להתחננו…) שיעזור לנו, ולאחר עבודת קידוד ושיוף פיקסלים (תמונות בקרוב) העלנו לאוויר, רגע לפני תפילות כל נדרי את מיני-אפלקציית-מחיקת-החטאים.

נסו ולא תתאכזבו, החטא נמחק במחי שורה ירוקה ומדווח על הצלחה, זה עונג. עד רגע המחיקה, שיתבצע לאחר יום הכיפורים, כל החטאים מרוכזים כאן, מחכים למחיקה הגדולה.

כמה מהחטאים שנגעו לליבי:

• בכל פעם שעשיתי קניות בעדן אכלתי בלי לשלם מלא שוקולדים ושקדים מהתפזורת [א]
• אני ישנה בצהריים בימים בהם אני אמורה לעבוד מהבית. [אנונימי]
• המשכתי לאכול פרינגלס גם אחרי שידעתי שהיצרן עושה ניסויים בבעלי חיים [אנונימי]

[כל החגים באנטייטלד, כולם].

‏

ג’ימייל שיחררו לאוויר העולם לפני כמה ימים פיצ’ר חדש: פריוריטי אינבוקס.
כבר הבנתי שאני עובדת בלענות על מיילים. זה מרכז יומי, זה לוקח נתח מרכזי מהזמן, מתשומת הלב, זוהי רשימת המשימות הלא מתבצעות של חיי. מסמנת בכוכבים צהובים, מסמנת כ-unread, מסמנת כ-flag, מסמנת בלייבל. עובדת בלסמן ובלענות.
ואני לא היחידה. יש אתרים שמקדישים את עצמם למאבק חברתי למען מיילים קצרים (עד 3 פיסקאות) ויש חברות כמו גוגל שבאות לנסות לעזור ולמיין לנו את המיילים (באופן אוטומטי כמובן) כך שהמיילים החשובים יופיעו למעלה, בולטים היררכית, והמיילים הקצת פחות חשובים קצת יותר למטה וה-unread-not-important דחוקים בסוף הרשימה. וכל היתר.

Woohoo! You’ve read all the important messages in your inbox

המציג איננו המייל שלי

על פניו – גאוני. והאמת היא שגם באופן מעשי. הבעיה היא לא של גוגל או של ג’ימייל או של האלגוריתם (למרות שגם הוא מגהק ומחביא חברות ילדות לפעמים ב-everything else). הבעיה היא אצלי. פיצ’ר קטן ומתוחכם לימד אותי דבר או שניים על עצמי.
זה לא שלא ידעתי את זה קודם. אני שנים מואשמת בכך שלא הפנמתי כראוי את הפרק על עיקר וטפל של “שכונת חיים”. פרק שבו צחי, או ילדאחרבעלשםדומה, מתעמק במסגרות התמונות במוזיאון במקום בתמונות עצמן (אפילו נדמה לי שכבר ציינתי את זה בפוסט ישן שנאבד בארכיוני הביטו). אבל לראות את עצמי פעם אחר פעם ניגשת *קודם* למיילים המקוטלגים תחת Everything else ולא למיילים המקוטלגים תחת Important and Unread זאת חווייה תקדימית ואינשאללה מכוננת.

למרת שיש הגיון מאחורי הדברים. אני מעדיפה להיפטר קודם מהדברים הקטנים והפשוטים: המיילים שאפשר לעשות להם דליט, המיילים שדורשים ריפרוף קטן, מאשר להתמודד עם המיילים שדורשים לחשוב, להקליד ולהתנסח. שלא לדבר על המיילים שדורשים להעלב, להתרגש ולשמוח.

ובעניין אחר לגמרי – אבל שדורש ציון בפני עצמו – שנת תשע”א החלה לפני איזה יום יומיים. ורגע לפני שכבר אי אפשר לאחל ולבקש שהשנה הבאה תהיה עדינה איתנו, הביטו חושף לינק-אח: שנהטובהטובה.קום.

[פרויקט נוסף מבית היוצר של IMHO (שנת הקמה 2009. בעלות, מייסדות, הפקה, ארט וקופי: יעל ואני). הדפים מתוך "העולם הזה" שנת 1976 ומתוך "לאישה" שנת 1968. ההדפסים נעשו בבעלי המלאכה, שזה ללא ספק המקום לגלות בו שהפינס איז דפוס רשת.]

אגב, שוב הגיע סתיו. סתיו מספר 4 בהביטו [סתיו 1, סתיו 2, סתיו 3]. חגיגות יום ההולדת של הפעוט הזה (שחוגג את יום הולדתו השלישי) מעבר לפינה. נדמה לי שבעקבות שינוי התדירות פה ובעקבות החגים, נחגוג בעדינות – בשיר סמלי. הופ, הופ, טרללה. מסיבה וירטואלית לכבוד הביטו עם הדי. ג’יי מספר אחד ברשת.

[אני מנסה לוותר על ההקדמה של ההתנצלות בתחילת כל פוסט על התדירות, או על חוסר התדירות, שגוררת אחריה פוסטים אקלקטיים. אבל לא מצליחה]

כשהקיץ מגיע האצבע שלי נהיית קלה יותר על הדק ה”אד טו קארט”. לדסק המשחקים שלי הצטרף כרטיס קול ואליו הצטרף גם מיקרופון. בהמשך, נולדה להם מקלדת מידי. צעצועים חדשים.

ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, אולפן הקלטות ביתי. מעתה, כשישאלו אותי על תחום עיסוקי אומר “מוזיקה אלקטרונית, אני עושה מוזיקה אלקטרונית”. ממש מתגלגל על הלשון. עכשיו רק נותר הנושא השולי של עצם ההקלטה, של הנגינה, של הפקת המוזיקה.

וזה לא קל.

אני עושה כאן מעשה שלא ייעשה, מציגה את ההקלטה הראשונה בצעצועים החדשים. זה משהו שאמור היה להשאר בתיקיית “פור פיוצ’ר רפרנס” בתוך תיקיית “הקלטות ראשוניות ביותר” במצב hidden. אבל זה כאן, כדי שנוכל כולנו אחר כך לראות תהליכים, לראות את השינוי, לצחוק עליי ברחובות וזה בגלל שאת הכליות שלי אני נותנת בשביל “הביטו”.
אז בעדינות, לחצו פליי. או לא. זה גם בסדר.

מילים ולחן: חיפושיות הקצב. גיטרות, שירה, קולות, מיקס והפקה וסינתיסייזר: לטישה ג’קסון

יכול להיות שכדי לשפר תהליכים וכדי לגרום להכל להשמע כאילו הוקלט הרגע בגטו אצטרך להצטייד באוטוטיונינג.

דקה 0:44 ודקה 1:23. “Mom, Dad, Cathy is not my roomate”

ואם לא לצורך מוזיקה, אז לצורך עבודה:

ויש גם ביהיינד דה סינס

[ואם כבר הוטמע כאן וידיאו של עובדי וימאו, אסור יהיה לפספס הזדמנות להמליץ על עוד בסדרה. כבר בימי הליפסינק הראשון הם הוכיחו פעילות משרדית-משחקית ענפה. והם המשיכו, הזכרון של ג'וליה הוא דוגמה קלאסית וגם מון ווקינג מייצג. זהירות, מדובר בהומור גיקי יחסית.]

ואז רשמית אוכל לקרוא לעצמי לטישה ג’קסון.

ואם כבר נגענו בהומור גיקי, ושרנו Look around_round וקראנו לבלוג “הביטו” אז אני מעוניינת להפנות את תשומת לב הלייט בלומרז כמוני לתוכנית המבריקה “look around you“. הכי כיף בבי.בי.סי.
והפעם, דאבל משנה זהירות על הומור גיקי. מדובר בפארודיה על תוכניות המדע של שנות ה-50.
[ותודה לטימור ולמאיר על הגילוי המסעיר הזה]

וכדי לסגור את מעגל מקלדת המידי, אולפן ההקלטות ואפשרויות הסינתיסייזר, הכירו את מר. סינתיסייזר פאטל:

והמלצת לינק קטנה_ארוכה: בלוג צילום נוסף של נח קלינה (איש התמונות היומיות שמצלם גם דברים אחרים). הורס, מפיל וממית מיופי.

הקיץ הגיע.

יש הרבה דברים להתרגש מהם ברשת, כמעט כל יום. הרבה רגש וקצת טכנולוגיה במקרה הזה.
לא תמיד אני במצב רוח מתאים לריגושים אבל כשהפורטים פתוחים, הדברים מסעירים.

אתמול היו שני (!) דברים שכאלה, משני קצוות שונים בתכלית של ציר הרגש.

1. יש ברשת אתר חדש שאוהבים לדבר עליו, אבל יש צדק באוהבים לדבר, Chatroulette שמו. וזה לא הטכנולוגיה אלא הסיפור – הסיפור של הילד בן ה-17 ברוסיה שבנה אתר בשתי אצבעותיו ומקלדת והפך בין לילה לשיחת היום ברשת. אנחנו מתים על סיפורים כאלה, בוקר אחד אתה חנון ברוסיה ולמחרת חנון-סלב בכנסים באמריצ’קה ושוקל את צעדיך בקשר להמשך לימודיך בי”ב.
וזה לא הטכנולוגיה אלא הטוויסט בשימוש, הרעיון הפשוט להפגיש באופן רנדומלי אנשים לווידיאו צ’אט. על המסך אפליקציה שיד המתכנת ברורה בה והמחסור במעצב בולט באותה מידה – שני מסכי וידיאו (אחד לי אחד לפרנטר), מסך לכתיבת הודעות, כפתור Next שבזמן שיא כבר הפך לפועל To next you ופחות או יותר זה. כל כך פשוט שנדמה שכבר היה פה מאז ומעולם. כל כך פשוט שנדמה שאין לזה סיכוי להצליח. מה לי ולאיש/ה בקצה הרשת?

המציגה הינה אני וזר ברשת.

אבל המציאות, כמו שרק מציאות יודעת לעשות, עולה על כל דמיון. לתופעה התרבותית כבר יש שלוחות ותת תופעות תרבותיות. אחוז הסוטים עומד על 14%, לפי הסרטון שווה הצפייה הזה, אבל זה לא מונע מאנשים אוהבי אדם ואינטראקציה להפתיע בין כל המ-Next-טים למינהם. בכל זאת, 86% זה עדיין הרוב.
אחד מהם הוא מרטון, נגן חובב [ראיון וידיאו אחרי שבועיים של תהילה] שכבר קיבל את הכינוי Merton the Chatroulette Piano Guy, שהתחבר במשך כמה שעות לצ’אטרולט וניגן לעוברים ושבים שירים מאולתרים על החולצה שהם לובשים, על המראה האיטלקי שלהם ועל התאורה בחדר שבו הם יושבים. את הווידיאו הערוך של החגיגה הזאת הוא העלה ליוטיוב וכמו וירוס בשדה קוצים תוך שבוע וחצי, הוא שיחת היום במתקני השתייה של האינטרנט.
הווידיאו המקורי הורד על ידי יוטיוב, היו שם כל מיני דברים שעיצבנו את יוטיוב ואת יוטיוב אסור לעצבן. זוהי הגירסה הערוכה מחדש עם הטישטושים במקומות הנדרשים:

בהמשך אפקט הדומינו הזה, בן פולדס, הזמר-פסנתרן, עשה מחווה למרטון-הפסנתרן-צ’אטרולט, חבש את כובע ה-Hoodie שלו ובמהלך הופעה ניגן וחרז ליושבי הרולטה כשברקע הקהל משתף פעולה.

בין קונצרט צ’אטרולט אחד למשנהו, עלו לפני השטח טענות שמרטון הוא הוא בן פולדס. מרטון מכחיש. ב”הביטו” נותנים לכם להכריע:

[יכול להיות שהמידע לגבי זה שהבחור חובב שטויות יכול לעזור לכם בהכרעה. ולראייה א' וגם - לראייה ב']

2. אמנם גם סעיף 2 של פוסט #118 עוסק בריגוש אינטרנטי, אך אקדים ואומר שמדובר פה בליגה אחרת. שלא יירשם בהיסטוריית הבלוגים שאני חושבת אחרת.
אתמול אובמה חתם על החוק של ביטוח הבריאות בארצות הברית. אלו ימים שבהם אני מקנאה באמריקאים האלה, אינעל-אחותם, על יכולת הטיקוס שלהם. [בדרך כלל אני זוכרת שהם צריכים ריסט משוגע ומיידי]. זה כמובן לא רק הטקס, היתה פה היסטוריה אמיתית, מהלך מרגש ומוצלח ומשמח – אמריקה עם חזון סוציאליסטי זה לא מובן מאליו.
אבל רק האמריקאים יודעים איך לייצר סובנירים ממעמד חתימה על חוק. האמת היא שאפילו רק הרעיון לעשות אירוע מהחתימה הוא בפני עצמו גאוני. והשנה 2010, והבית לבן מחובר לעומק הסיבים האופטיים, ויושבות תל אביב רק נדרשות לפתוח טאב חדש ולצפות בשידור הישיר. המצלמה רצה הרבה לפני שהטקס מתחיל, ללא פרשן שמתאר את הכלום. הקהל המכובד, על אייפוניו ובלקביריו, לא מפסיק לצלם ולהצטלם. עידן של טאב חדש.

צילום מסך של צילום השידור החי של הבית הלבן: ילצ’י

כשלבסוף הגיעו צמד החייכנים מיסטר פרזידנט וסגנו, התלחלחו עיניי. מתי לאחרונה התלחלחו עיניי מפוליטיקה? אה, כן, בטקס ההשבעה של אובמה.
לצד ברק, בזמן החתימה, עמד מרסלס אוון בחמידות שיא, מעונב בעניבה תואמת לזו של הנשיא וצפה במר. נשיא חותם על החוק בלא פחות מ-22 עטים. ככה מייצרים חומר לאספנים. אני כמהה לעט כזה. אבל יקבלו אותו רק השותפים להבאת החוק לאישורו. אני אמנם מקבלת על בסיס יומי מיילים מברק עם נושאים כמו Thank you, Talya ותוכן כמו Because of you, every American will finally be guaranteed high quality, affordable health care coverage, אבל עט אני לא אקבל כנראה.

המצולמת איננה אני, אבל אני הייתי מתה לחבק את מרסלס.

ואל תסתנוורו מהמספר 22, קוראי “הביטו” אינם מסתנוורים בקלות: ג’ונסון חתם על חוק זכויות האזרח עם 75 (!!) עטי דיו – סובנירים של פוליטיקה.

++++++++
לא האכלתי את “הביטו” כמעט חודש. אין בי כוחות לייסורי מצפון ורגשות אשם, אבל יהיה זה חסר אחריות מצידי לא להפנות לקליפ “טלפון” של ליידי גאגא. לכן, למרות העובדה שזה כבר סוףפוסט ודי, צריך לדעת לסגור פוסטים, עוד לינק אחד אחרון. את כל מה שצריך להאמר בנושא אגיד בהזדמנות אחרת או כבר אף פעם. כאן אביא את סיכום הדברים: הרמת גבות, הינהון מתרשם וחצי חיוך.

מלקולם גלדוול מדבר בספרו The Tipping Point, בעמוד 187 (וזאת מצויין רק על שום הצורך להשוויץ בעובדה שהגעתי לעמוד שכזה בספר, שזה הרי לא מובן מאליו), על העובדה שאנחנו חלק מאורגניזם גדול יותר, שהזכרון שלנו הוא לא רק העובדות והרעיונות והחוויות שנשמרו לנו במוח. הרבה ממה שאנחנו זוכרים בעצם נשמר מחוץ למוח שלנו.
אנחנו בכוונה לא מתאמצים לזכור מספרי טלפון, אלא את מספר הטלפון של 144 או איפה שמרנו את מספרי הטלפון. אנחנו לא זוכרים מהי עיר הבירה של פאראגוואי אלא מחזיקים אטלס (או מחזיקים גוגל בקרבת יד. האופן שבו גוגל מחליף כל ספר רפרנס שהוא – זה כבר לפוסט אחר).
אבל המקום שבו אנחנו מאחסנים מידע מחוץ למוח שלנו באופן הכי מרשים והכי מתוחכם הוא המוח של אנשים אחרים. בני זוג עושים את זה באופן אוטומטי ויש מחקרים שמעידים על כך (פנו לעמוד 188 בספר).

המציגה איננה אני, אבל היו ימים שהמצב היה דומה (מלקולם, החבר החדש הכי טוב שלי)

חלק מהאינטימיות של בני זוג (וגם של משפחה) הוא אותו זכרון המוגדר כאן Transactive Memory ובציטוט של איזה וגנר אחד (שהמציא את המושג וערך את הניסויים המדוברים) נאמר כי אנשים גרושים שסובלים מדכאון ומתלוננים על בעיות קוגניטיביות בעצם מביעים את האובדן של מערכות הזכרון החיצוניות שלהם.
אשכרה הארד דיסק חיצוני. לא מספיק לנו כל השכל שלנו, אנחנו גם מעמיסים מפיסות יומנו על בני/בנות הזוג האומללים שהיו בסביבה.
ולסיום אומר וגנר “אובדן הזכרון הטראנסאקטיבי feels like losing a part of one’s own mind”. לא פחות ולא יותר.

לאחרונה הג’ימייל שלי יצא בהכרזות על כך שאני משתמשת ב-97% מהנפח הקיים עבורי.
[ שהוא לא פחות מ-7413 מגה בייטים. 7190 מגה בייטים מלאים בדואר דיגיטלי.]

יצאתי למסע מחיקות. מסע חיפוש אחר צרופות כבדות, אחר מיילים לא רלוונטיים, אחר אנשים לא רלוונטיים.
חיפוש בג’ימייל הוא חיפוש בזכרון; לא אחת יוצא שאני מחפשת מייל מהשבוע האחרון ופוגשת נסיעה לצפון משנת 2000.

אחרי מאבק של ימים אחדים הגעתי ל-90%. יש 7 אחוזים שלמים של רווח ומנוחה. אבל האם אני חשה like losing a part of one’s mind?
במידה מסויימת, לא ניתן להכחיש. ביני ובין הג’ימייל קיימת מידת אינטימיות טראנסאקטיבית.

יחסים עם מכשיר חדש הם לא דבר של מה בכך. אין להם עיניים גדולות וחמודות שגורמות להתאהב בהם.
מצד שני, אין דבר משמח מקניות. כבר ציטטתי בעבר, אצטט בעתיד ואני מצטטת בהווה את דברי חברי הטוב ביותר, שטוען שניסה הכל – סמים לסוסים, אשראמים, מדיטציה, חקלאות וסדנאות רוחניות אחרות והגיע למסקנה שאין כמו קניות. והרי ידוע שאין חכם כבעל נסיון.

קניות של מכשירים, שלא לומר גאדג’טים, הן דרגה אחת מעל כל קנייה רגילה. הן כרוכות במסע תחקיר ארוך [בירורים אצל חברים, ביקור באתרי צרכנות וביקורות, דיונים בטוויטר ועוד Add to my cart כאלה ואחרים] ואחריו שלב הציפייה למשלוח.

ואם התמזל מזל המזמין לרכוש מוצר אפל, יוכל המזמין גם לעבור את שלב ההתרגשות מפתיחת האריזה; התפעלות מכל חתיכת קלקר, התרגשות מטקסט קבלת הפנים ופגישה מסעירה עם המוצר עצמו. (חיפוש קצר של Unboxing יחשוף ערימות של משוגעים לדבר)

איטס אה בירד, איטס אן אירופליין, איטס אה מג’יק מאוס!

המזמינה שלפניכם היא בת מזל שפגשה גם עכבר קסם מבית היוצר של אפל וגם מצלמת DSLR חדשה במשלוח אחד. יומיים אחר כך גם נרכש קומקום חדש.

חומרה חדשה היא בהחלט שמחה חדשה. לפני כ-4 שנים כשה-iMac הגיע לשולחני, נאלצתי לצלם כמה תמונות ב-Photo Booth ולצאת אל ליל הסדר. למרות הסיכון שאתפס כבעלת אישויות גבולית אומר שהתגעגעתי למחשב בשלב עשר המכות.

אמנם האושר הוא אושר, אבל משכו קצר. לא בדיוק לונג לאסטינג.

היתרון ברכישת גאדג’טים הוא יכולת המינוף שברכישה לצריכה נוספת. נדרשת פה מיומנות צרכנית גבוהה, אבל צרכנית ותיקה ומנוסה תצליח להוציא צרכים צרכניים גם מעכבר.
המצלמה דורשת תיק, עדשות נוספות, כרטיס זכרון, קורא כרטיסים וברגעי הסחה אצליח גם לשכנע שהיא צריכה מפצל USB ואפילו מחשב חדש (!), העכבר צריך מטען בטריות חדש ומקלדת אלחוטית לצידו (האמת היא שעל המקלדת שלי אני לא מוותרת בעשור הקרוב).

העכבר קסם הוא קסם. סוויש – Back, סוויש – Next, סוויש מתחכם – Desktop. עברו 5 דקות וכאילו היינו ביחד מאז ומעולם. (ובפסקול החיים, ברקע כתיבת שורות אלו מתנגן לו “You’ve made me very happy” של דם, יזע ודמעות)

קשה להאמין כמה אלגנטיות נאספה לתוך חתיכת פלסטיק לבנה שנארזה כיהלום בקופסת פסבדו-זכוכית.

לעומת העכבר, עם המצלמה אני בבונדינג איטי. בהתחלה לא הייתי מרוצה מהמשקל, לא הייתי מרוצה מהעדשה, היו לי טענות לגבי השם שלה. היום, שבועיים אחרי הדייט הראשון, אני חושבת שאפשר לומר שאנחנו מאוהבות. יש לה קליק חינני והיא יודעת לעשות דברים שאף מצלמה קודמת שהיתה לי לא ידעה לעשות.

המציגה הינה אני והמצלמה שלי

ועם הקומקום זה בכלל סיפור אחר. קניית קומקום מאוד מעציבה אותי. הקומקום הזה לא יודע לעשות שום דבר שהקומקום הקודם לא ידע לעשות. שניהם מרתיחים את המים לקפה השחור בבוקר ובמהלך היום לתה (לפעמים ארל גריי ולפעמים ליידי גריי. מדי פעם, קנקן תה צמחים). נלחמתי רבות על חייו של הקומקום הקודם, פירקתי את הקפיץ החלוד של המכסה והסרתי את החלק העליון של הפלסטיק. כשהגיע השלב שהתרמוסטט שבק חיים ונדרשנו לעמוד לצד הקומקום בתהליך הרתיחה ולהחזיק את הכפתור, נשברתי. אה וואטצ’ד קטל נבר בוילז. איזה מין שנות האלפיים זה שאי אפשר לתקן דברים שבורים? לפחות הקומקום החדש הוא שקוף.
הכי 2009.

ככל שלא כותבים ולא מאכילים את הבלוג, קשה יותר לחזור. זה קצת כמו כשקר קר קר אז חם וכשחם חם חם – קר.
הפנסיה כבר נקראת ככה רק בשביל הפרוטוקול, במילא הים סגור.

כשאני לא מאכילה את הבלוג, אני מאכילה את קומפוסט התולעים, חיות המחמד החדשות. מי שלא עשה קומפוסט בביתו, לא ידע שמחה בחייו (ואני כמובן לא נסחפת, זאת עובדה).

יומו הפרה-ראשון של הקומפוסט, חסכתי מקוראיי את תמונות ההמשך, הן למתקדמים

אני עוד לא רוצה להתרברב, הקומפוסט במרפסת המוצלת עדיין בשלבי רבייה. התולעים מקבלות אוכל רק פעם ב-5 ימים, חלק מהזבל האורגני נאלץ למצוא את דרכו לזבל של כל הכיתה (למרות ששמעתי על אנשים שהקפיאו זבל אורגני שייחכה בסבלנות להגיע לערימת הקומפוסט שלו, אהמ.. אהמ..) וכל פתיחה של הקומפוסט עדיין מלווה בחשש.

אבל אני כן רוצה לדווח על מרוצות כללית מהתהליך. קומפוסט זה פשוט הגיוני. מה הטעם לנתב ולנייד ולשנע ערימות זבל מנקודה לנקודה ולתת להן לשחרר גזי מתאן, כשיש אלטרנטיבה שהופכת אותן לזהב שחור ומצמצמת את נפחן בעשרות, אם לא מאות אחוזים.
זה קצת כמו כשמרזים – השומן ששורפים נמצא באוויר, נעלם, הופך ליישות רוחנית. ככה גם הזבל, חוזר לבורא עולם כמו מסע בזמן.

קומפוסט נחשב בקצה ההמרה לדת הירוקים, במיוחד אותו קומפוסט תולעים (מספרים לי שהתנ”ך בנושא הוא הספר “worms eat my garbage“). אצלנו בבית הוא הגיע לבית שהייתי מגדירה אותו 6 מתוך 10 בסולם הירקרקות, כך שאין זה מחוייב המציאות. יכול להיות שזה מעלה אותנו אוטומטית ל-7, ובכל זאת.

עוד לא הגעתי לאיזון הצריכה של באי הבית מול זאת של התולעים. נוצר מצב שלעיתים אכין סלט X כדי לייצר לפוחזות מזון אהוב. ולהפך.
אולי אני צריכה ארנב.

ובעניין המשך ההשקות: אברהם קורנפלד (הגאון, המוכשר, השווה פלאס פלאס) ואני העלנו את untitled בגירסת פיילוט לאוויר העולם של הרשת. עדיין מדובר על אתר בחיתוליו; אנשי הקבוצה עדיין מתגבשים, יש עוד מיני באגים לאנשי ה-QA שבין ששת קוראיי (ומדובר בלפחות 2), התכנים מוזנים לאיטם.
אבל זה הקטן גדול יהיה.

*וכוכבית קטנה. הפמפלמוסים הגיעו לשאלון. סיני גז סיפר בתגובות שהוא נפגש איתם בהביטו לראשונה. לפני כמה ימים גם פגשתי אותם בגלריה בהארץ. חשוב, חשוב ביותר שייזכר איך הם עלו לארץ הקודש. ואם כבר, אז יש קאבר חדש מהמם לביט איט.