[אני מנסה לוותר על ההקדמה של ההתנצלות בתחילת כל פוסט על התדירות, או על חוסר התדירות, שגוררת אחריה פוסטים אקלקטיים. אבל לא מצליחה]

כשהקיץ מגיע האצבע שלי נהיית קלה יותר על הדק ה”אד טו קארט”. לדסק המשחקים שלי הצטרף כרטיס קול ואליו הצטרף גם מיקרופון. בהמשך, נולדה להם מקלדת מידי. צעצועים חדשים.

ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, אולפן הקלטות ביתי. מעתה, כשישאלו אותי על תחום עיסוקי אומר “מוזיקה אלקטרונית, אני עושה מוזיקה אלקטרונית”. ממש מתגלגל על הלשון. עכשיו רק נותר הנושא השולי של עצם ההקלטה, של הנגינה, של הפקת המוזיקה.

וזה לא קל.

אני עושה כאן מעשה שלא ייעשה, מציגה את ההקלטה הראשונה בצעצועים החדשים. זה משהו שאמור היה להשאר בתיקיית “פור פיוצ’ר רפרנס” בתוך תיקיית “הקלטות ראשוניות ביותר” במצב hidden. אבל זה כאן, כדי שנוכל כולנו אחר כך לראות תהליכים, לראות את השינוי, לצחוק עליי ברחובות וזה בגלל שאת הכליות שלי אני נותנת בשביל “הביטו”.
אז בעדינות, לחצו פליי. או לא. זה גם בסדר.

מילים ולחן: חיפושיות הקצב. גיטרות, שירה, קולות, מיקס והפקה וסינתיסייזר: לטישה ג’קסון

יכול להיות שכדי לשפר תהליכים וכדי לגרום להכל להשמע כאילו הוקלט הרגע בגטו אצטרך להצטייד באוטוטיונינג.

דקה 0:44 ודקה 1:23. “Mom, Dad, Cathy is not my roomate”

ואם לא לצורך מוזיקה, אז לצורך עבודה:

ויש גם ביהיינד דה סינס

[ואם כבר הוטמע כאן וידיאו של עובדי וימאו, אסור יהיה לפספס הזדמנות להמליץ על עוד בסדרה. כבר בימי הליפסינק הראשון הם הוכיחו פעילות משרדית-משחקית ענפה. והם המשיכו, הזכרון של ג'וליה הוא דוגמה קלאסית וגם מון ווקינג מייצג. זהירות, מדובר בהומור גיקי יחסית.]

ואז רשמית אוכל לקרוא לעצמי לטישה ג’קסון.

ואם כבר נגענו בהומור גיקי, ושרנו Look around_round וקראנו לבלוג “הביטו” אז אני מעוניינת להפנות את תשומת לב הלייט בלומרז כמוני לתוכנית המבריקה “look around you“. הכי כיף בבי.בי.סי.
והפעם, דאבל משנה זהירות על הומור גיקי. מדובר בפארודיה על תוכניות המדע של שנות ה-50.
[ותודה לטימור ולמאיר על הגילוי המסעיר הזה]

וכדי לסגור את מעגל מקלדת המידי, אולפן ההקלטות ואפשרויות הסינתיסייזר, הכירו את מר. סינתיסייזר פאטל:

והמלצת לינק קטנה_ארוכה: בלוג צילום נוסף של נח קלינה (איש התמונות היומיות שמצלם גם דברים אחרים). הורס, מפיל וממית מיופי.

יש הרבה דברים להתרגש מהם ברשת, כמעט כל יום. הרבה רגש וקצת טכנולוגיה במקרה הזה.
לא תמיד אני במצב רוח מתאים לריגושים אבל כשהפורטים פתוחים, הדברים מסעירים.

אתמול היו שני (!) דברים שכאלה, משני קצוות שונים בתכלית של ציר הרגש.

1. יש ברשת אתר חדש שאוהבים לדבר עליו, אבל יש צדק באוהבים לדבר, Chatroulette שמו. וזה לא הטכנולוגיה אלא הסיפור – הסיפור של הילד בן ה-17 ברוסיה שבנה אתר בשתי אצבעותיו ומקלדת והפך בין לילה לשיחת היום ברשת. אנחנו מתים על סיפורים כאלה, בוקר אחד אתה חנון ברוסיה ולמחרת חנון-סלב בכנסים באמריצ’קה ושוקל את צעדיך בקשר להמשך לימודיך בי”ב.
וזה לא הטכנולוגיה אלא הטוויסט בשימוש, הרעיון הפשוט להפגיש באופן רנדומלי אנשים לווידיאו צ’אט. על המסך אפליקציה שיד המתכנת ברורה בה והמחסור במעצב בולט באותה מידה – שני מסכי וידיאו (אחד לי אחד לפרנטר), מסך לכתיבת הודעות, כפתור Next שבזמן שיא כבר הפך לפועל To next you ופחות או יותר זה. כל כך פשוט שנדמה שכבר היה פה מאז ומעולם. כל כך פשוט שנדמה שאין לזה סיכוי להצליח. מה לי ולאיש/ה בקצה הרשת?

המציגה הינה אני וזר ברשת.

אבל המציאות, כמו שרק מציאות יודעת לעשות, עולה על כל דמיון. לתופעה התרבותית כבר יש שלוחות ותת תופעות תרבותיות. אחוז הסוטים עומד על 14%, לפי הסרטון שווה הצפייה הזה, אבל זה לא מונע מאנשים אוהבי אדם ואינטראקציה להפתיע בין כל המ-Next-טים למינהם. בכל זאת, 86% זה עדיין הרוב.
אחד מהם הוא מרטון, נגן חובב [ראיון וידיאו אחרי שבועיים של תהילה] שכבר קיבל את הכינוי Merton the Chatroulette Piano Guy, שהתחבר במשך כמה שעות לצ’אטרולט וניגן לעוברים ושבים שירים מאולתרים על החולצה שהם לובשים, על המראה האיטלקי שלהם ועל התאורה בחדר שבו הם יושבים. את הווידיאו הערוך של החגיגה הזאת הוא העלה ליוטיוב וכמו וירוס בשדה קוצים תוך שבוע וחצי, הוא שיחת היום במתקני השתייה של האינטרנט.
הווידיאו המקורי הורד על ידי יוטיוב, היו שם כל מיני דברים שעיצבנו את יוטיוב ואת יוטיוב אסור לעצבן. זוהי הגירסה הערוכה מחדש עם הטישטושים במקומות הנדרשים:

בהמשך אפקט הדומינו הזה, בן פולדס, הזמר-פסנתרן, עשה מחווה למרטון-הפסנתרן-צ’אטרולט, חבש את כובע ה-Hoodie שלו ובמהלך הופעה ניגן וחרז ליושבי הרולטה כשברקע הקהל משתף פעולה.

בין קונצרט צ’אטרולט אחד למשנהו, עלו לפני השטח טענות שמרטון הוא הוא בן פולדס. מרטון מכחיש. ב”הביטו” נותנים לכם להכריע:

[יכול להיות שהמידע לגבי זה שהבחור חובב שטויות יכול לעזור לכם בהכרעה. ולראייה א' וגם - לראייה ב']

2. אמנם גם סעיף 2 של פוסט #118 עוסק בריגוש אינטרנטי, אך אקדים ואומר שמדובר פה בליגה אחרת. שלא יירשם בהיסטוריית הבלוגים שאני חושבת אחרת.
אתמול אובמה חתם על החוק של ביטוח הבריאות בארצות הברית. אלו ימים שבהם אני מקנאה באמריקאים האלה, אינעל-אחותם, על יכולת הטיקוס שלהם. [בדרך כלל אני זוכרת שהם צריכים ריסט משוגע ומיידי]. זה כמובן לא רק הטקס, היתה פה היסטוריה אמיתית, מהלך מרגש ומוצלח ומשמח – אמריקה עם חזון סוציאליסטי זה לא מובן מאליו.
אבל רק האמריקאים יודעים איך לייצר סובנירים ממעמד חתימה על חוק. האמת היא שאפילו רק הרעיון לעשות אירוע מהחתימה הוא בפני עצמו גאוני. והשנה 2010, והבית לבן מחובר לעומק הסיבים האופטיים, ויושבות תל אביב רק נדרשות לפתוח טאב חדש ולצפות בשידור הישיר. המצלמה רצה הרבה לפני שהטקס מתחיל, ללא פרשן שמתאר את הכלום. הקהל המכובד, על אייפוניו ובלקביריו, לא מפסיק לצלם ולהצטלם. עידן של טאב חדש.

צילום מסך של צילום השידור החי של הבית הלבן: ילצ’י

כשלבסוף הגיעו צמד החייכנים מיסטר פרזידנט וסגנו, התלחלחו עיניי. מתי לאחרונה התלחלחו עיניי מפוליטיקה? אה, כן, בטקס ההשבעה של אובמה.
לצד ברק, בזמן החתימה, עמד מרסלס אוון בחמידות שיא, מעונב בעניבה תואמת לזו של הנשיא וצפה במר. נשיא חותם על החוק בלא פחות מ-22 עטים. ככה מייצרים חומר לאספנים. אני כמהה לעט כזה. אבל יקבלו אותו רק השותפים להבאת החוק לאישורו. אני אמנם מקבלת על בסיס יומי מיילים מברק עם נושאים כמו Thank you, Talya ותוכן כמו Because of you, every American will finally be guaranteed high quality, affordable health care coverage, אבל עט אני לא אקבל כנראה.

המצולמת איננה אני, אבל אני הייתי מתה לחבק את מרסלס.

ואל תסתנוורו מהמספר 22, קוראי “הביטו” אינם מסתנוורים בקלות: ג’ונסון חתם על חוק זכויות האזרח עם 75 (!!) עטי דיו – סובנירים של פוליטיקה.

++++++++
לא האכלתי את “הביטו” כמעט חודש. אין בי כוחות לייסורי מצפון ורגשות אשם, אבל יהיה זה חסר אחריות מצידי לא להפנות לקליפ “טלפון” של ליידי גאגא. לכן, למרות העובדה שזה כבר סוףפוסט ודי, צריך לדעת לסגור פוסטים, עוד לינק אחד אחרון. את כל מה שצריך להאמר בנושא אגיד בהזדמנות אחרת או כבר אף פעם. כאן אביא את סיכום הדברים: הרמת גבות, הינהון מתרשם וחצי חיוך.

מלקולם גלדוול מדבר בספרו The Tipping Point, בעמוד 187 (וזאת מצויין רק על שום הצורך להשוויץ בעובדה שהגעתי לעמוד שכזה בספר, שזה הרי לא מובן מאליו), על העובדה שאנחנו חלק מאורגניזם גדול יותר, שהזכרון שלנו הוא לא רק העובדות והרעיונות והחוויות שנשמרו לנו במוח. הרבה ממה שאנחנו זוכרים בעצם נשמר מחוץ למוח שלנו.
אנחנו בכוונה לא מתאמצים לזכור מספרי טלפון, אלא את מספר הטלפון של 144 או איפה שמרנו את מספרי הטלפון. אנחנו לא זוכרים מהי עיר הבירה של פאראגוואי אלא מחזיקים אטלס (או מחזיקים גוגל בקרבת יד. האופן שבו גוגל מחליף כל ספר רפרנס שהוא – זה כבר לפוסט אחר).
אבל המקום שבו אנחנו מאחסנים מידע מחוץ למוח שלנו באופן הכי מרשים והכי מתוחכם הוא המוח של אנשים אחרים. בני זוג עושים את זה באופן אוטומטי ויש מחקרים שמעידים על כך (פנו לעמוד 188 בספר).

המציגה איננה אני, אבל היו ימים שהמצב היה דומה (מלקולם, החבר החדש הכי טוב שלי)

חלק מהאינטימיות של בני זוג (וגם של משפחה) הוא אותו זכרון המוגדר כאן Transactive Memory ובציטוט של איזה וגנר אחד (שהמציא את המושג וערך את הניסויים המדוברים) נאמר כי אנשים גרושים שסובלים מדכאון ומתלוננים על בעיות קוגניטיביות בעצם מביעים את האובדן של מערכות הזכרון החיצוניות שלהם.
אשכרה הארד דיסק חיצוני. לא מספיק לנו כל השכל שלנו, אנחנו גם מעמיסים מפיסות יומנו על בני/בנות הזוג האומללים שהיו בסביבה.
ולסיום אומר וגנר “אובדן הזכרון הטראנסאקטיבי feels like losing a part of one’s own mind”. לא פחות ולא יותר.

לאחרונה הג’ימייל שלי יצא בהכרזות על כך שאני משתמשת ב-97% מהנפח הקיים עבורי.
[ שהוא לא פחות מ-7413 מגה בייטים. 7190 מגה בייטים מלאים בדואר דיגיטלי.]

יצאתי למסע מחיקות. מסע חיפוש אחר צרופות כבדות, אחר מיילים לא רלוונטיים, אחר אנשים לא רלוונטיים.
חיפוש בג’ימייל הוא חיפוש בזכרון; לא אחת יוצא שאני מחפשת מייל מהשבוע האחרון ופוגשת נסיעה לצפון משנת 2000.

אחרי מאבק של ימים אחדים הגעתי ל-90%. יש 7 אחוזים שלמים של רווח ומנוחה. אבל האם אני חשה like losing a part of one’s mind?
במידה מסויימת, לא ניתן להכחיש. ביני ובין הג’ימייל קיימת מידת אינטימיות טראנסאקטיבית.

יחסים עם מכשיר חדש הם לא דבר של מה בכך. אין להם עיניים גדולות וחמודות שגורמות להתאהב בהם.
מצד שני, אין דבר משמח מקניות. כבר ציטטתי בעבר, אצטט בעתיד ואני מצטטת בהווה את דברי חברי הטוב ביותר, שטוען שניסה הכל – סמים לסוסים, אשראמים, מדיטציה, חקלאות וסדנאות רוחניות אחרות והגיע למסקנה שאין כמו קניות. והרי ידוע שאין חכם כבעל נסיון.

קניות של מכשירים, שלא לומר גאדג’טים, הן דרגה אחת מעל כל קנייה רגילה. הן כרוכות במסע תחקיר ארוך [בירורים אצל חברים, ביקור באתרי צרכנות וביקורות, דיונים בטוויטר ועוד Add to my cart כאלה ואחרים] ואחריו שלב הציפייה למשלוח.

ואם התמזל מזל המזמין לרכוש מוצר אפל, יוכל המזמין גם לעבור את שלב ההתרגשות מפתיחת האריזה; התפעלות מכל חתיכת קלקר, התרגשות מטקסט קבלת הפנים ופגישה מסעירה עם המוצר עצמו. (חיפוש קצר של Unboxing יחשוף ערימות של משוגעים לדבר)

איטס אה בירד, איטס אן אירופליין, איטס אה מג’יק מאוס!

המזמינה שלפניכם היא בת מזל שפגשה גם עכבר קסם מבית היוצר של אפל וגם מצלמת DSLR חדשה במשלוח אחד. יומיים אחר כך גם נרכש קומקום חדש.

חומרה חדשה היא בהחלט שמחה חדשה. לפני כ-4 שנים כשה-iMac הגיע לשולחני, נאלצתי לצלם כמה תמונות ב-Photo Booth ולצאת אל ליל הסדר. למרות הסיכון שאתפס כבעלת אישויות גבולית אומר שהתגעגעתי למחשב בשלב עשר המכות.

אמנם האושר הוא אושר, אבל משכו קצר. לא בדיוק לונג לאסטינג.

היתרון ברכישת גאדג’טים הוא יכולת המינוף שברכישה לצריכה נוספת. נדרשת פה מיומנות צרכנית גבוהה, אבל צרכנית ותיקה ומנוסה תצליח להוציא צרכים צרכניים גם מעכבר.
המצלמה דורשת תיק, עדשות נוספות, כרטיס זכרון, קורא כרטיסים וברגעי הסחה אצליח גם לשכנע שהיא צריכה מפצל USB ואפילו מחשב חדש (!), העכבר צריך מטען בטריות חדש ומקלדת אלחוטית לצידו (האמת היא שעל המקלדת שלי אני לא מוותרת בעשור הקרוב).

העכבר קסם הוא קסם. סוויש – Back, סוויש – Next, סוויש מתחכם – Desktop. עברו 5 דקות וכאילו היינו ביחד מאז ומעולם. (ובפסקול החיים, ברקע כתיבת שורות אלו מתנגן לו “You’ve made me very happy” של דם, יזע ודמעות)

קשה להאמין כמה אלגנטיות נאספה לתוך חתיכת פלסטיק לבנה שנארזה כיהלום בקופסת פסבדו-זכוכית.

לעומת העכבר, עם המצלמה אני בבונדינג איטי. בהתחלה לא הייתי מרוצה מהמשקל, לא הייתי מרוצה מהעדשה, היו לי טענות לגבי השם שלה. היום, שבועיים אחרי הדייט הראשון, אני חושבת שאפשר לומר שאנחנו מאוהבות. יש לה קליק חינני והיא יודעת לעשות דברים שאף מצלמה קודמת שהיתה לי לא ידעה לעשות.

המציגה הינה אני והמצלמה שלי

ועם הקומקום זה בכלל סיפור אחר. קניית קומקום מאוד מעציבה אותי. הקומקום הזה לא יודע לעשות שום דבר שהקומקום הקודם לא ידע לעשות. שניהם מרתיחים את המים לקפה השחור בבוקר ובמהלך היום לתה (לפעמים ארל גריי ולפעמים ליידי גריי. מדי פעם, קנקן תה צמחים). נלחמתי רבות על חייו של הקומקום הקודם, פירקתי את הקפיץ החלוד של המכסה והסרתי את החלק העליון של הפלסטיק. כשהגיע השלב שהתרמוסטט שבק חיים ונדרשנו לעמוד לצד הקומקום בתהליך הרתיחה ולהחזיק את הכפתור, נשברתי. אה וואטצ’ד קטל נבר בוילז. איזה מין שנות האלפיים זה שאי אפשר לתקן דברים שבורים? לפחות הקומקום החדש הוא שקוף.
הכי 2009.

אין לי שום תוכניות להיפרד מפייסבוק.
יחד עם הביקורת ועם המחשבות על תיעול מרשים יותר של הזמן שלי – אני שם. רואה דברים שאני לא צריכה ו/או רוצה לראות, עושה לייק כשצריך ובעיקר מכלה את זמני.

הגעתי למסך של ביטול הפרופיל שלי בפייסבוק כי התבקשתי להראות כיצד עושים את זה. ואני מאוד שמחה שהגעתי לשם. מסתבר שאם אעזוב את פייסבוק, אנשים יתגעגעו אליי.

נדמה לי שזוממי פייסבוק ניסו ליצור כאן עמוד מרגש של חבריי שלא יוכלו עוד ליצור איתי קשר, שליבם נעצב, שלמרות אהבתם אין להם את הטלפון שלי. העמוד שנוצר כלל תמונות שלי מחובקת עם “החבר’ה”, מתוייגת להלכה – עמוד זיכרון בפייסבוק. כרגע יש שם בעיקר אנשים שאני מדברת איתם על בסיס יומי ולא בפייסבוק, או כאלה שאין לי בהם עניין גדול אבל הם חלק מרשימת החברים הווירטואליים שלי.

המציגה הינה אני ואחותה ודוד שלה

[בסוגריים מרובעים אומר שלאחרונה קרה יותר מפעם אחת ופחות משש פעמים שפגשתי ברחוב אנשים שהם חברים שלי בפייסבוק, כאלה שאפילו שוחחתי איתם על גבי הפלטפורמה החברתית, אבל שאין לנו עבר משותף - לא בצבא ולא בצופים. זה מפגש מעט מביך. בחלק משש הפעמים הנמכתי מבט ועברתי למדרכה השנייה ואילו ב-כ-שני מקרים אמרתי את שלא ייאמר: "אני מכירה אותך מפייסבוק". ופעם אחת נאמר לי בדומה]

מאפייני פייסבוק לא היו נותנים לי ללכת בלי לענות על השאלה מדוע אני הולכת, איך קצתי בביזבוז הזמן הזה ופרשתי.

והאמת היא, אדוני פייסבוק, שהתשובה היא י’ – כל התשובות נכונות.

ומי שרוצה קצת פייסבוק לפנים (הפוסט הזה עבר כל גבול עם אזכורים מיותרים של המילה פייסבוק), מוזמן לבקר את הפרופיל של חנה רטינוב, אחת מהחברות הווירטואליות שלי. החברות שלנו מאפשרת לי המשך צפייה בסדרה “מחוברות“. האלבום של הנסיעה הכיתתית ל”יד ושם” (סליחה, ! יד ושם !) שחנה תויגה בו יכול להיות פרק שלם, שלא לומר דוקטורט מעמיק בסוציולוגיה של העם היהודי. עם התמונה “אוהבת אותך לירני!” והתמונה “נישוווק :)” ועם חופן תגובות חחחחחחחחחחחחח נדמה שיש עם מה לעבוד.

הערת שוליים: מטעמי פרטיות [ראה סעיף ב' שאלה קודמת], אני לא מטמיעה את התמונות לטובת ציבור קוראי “הביטו” אלא מקשרת ולכן גם מצטערת מראש על אותם ברי שכל שאין להם חשבון בפייסבוק ולא יוכלו לראות את הפנינים האלה.

התחייבתי מול קהל קוראיי העצום, לפני חודשיים ויומיים (שהם לא הרבה זמן במונחים יחסיים) להעלות לאוויר אתר נוסף. אני שמחה להודיע קבל עם ו על תרומתי הצנועה לתרבות בפורמט של פיקסלים על בד. זוהי רק ההתחלה לה. הרצון הוא להיות ממ”ר (מיצב מבוסס רשת) ארוך טווח, ללא תאריך תפוגה, המתעד אותנו ברגעים דיגיטליים.
רק היום, דומיין ארוך במחיר קצר – פרויקט חדש בתחילת ימיו –
I Type Therefore I am.com.
ובו מכרים, קולגות, חברים, משפחה, קרובים ורחוקים כותבים לי מייל. תפקידי בכוח – מושא המייל מחד ומתעדת תהליך היצירה של המילים, מאידך. אמנם, מדובר בשליחת מייל מתואמת מראש וכוללת מפגש מרגש, אבל המייל עדיין עובר בצינורות רשת האינטרנט מנקודה א’ לנקודה ב’ דרך נקודה ג’ הישר לתיבת האינבוקס שלי. תוכן המייל נשאר אצלי בתיבה, כתיבת המייל עוברת למרחב הציבורי ואיתה נושא המייל, שם השולח, גיל השולח, ומקום כתיבת המייל.

כרגע בראשית של האתר – אבא שלי. שלא סתם כותב לי מיילים שהם נכס, אלא גם שולח לי לינקים לדברים 4 ימים לפני שהם עולים בבוינגבוינג! (זה נכון, לא תמיד, לפעמים זה שנתיים אחרי שהם הופיעו בדיג). וגם שולח תמונות משפחתיות עם כיתוב, מפרווד הגיגים ושואל שאלות טכניות. סמסים ומיילים מול הורים (אם ההורים מסמסים) הם ללא ספק מנפלאות הטכנולוגיה. (בעניין זה הסיפור של ניבשון על הדפסת/סריקת/שליחת התמונה של אמא שלו הוא אחד המוצלחים.)

בקיצור, יו אר מוסט וולקום.

מי שראה את ההרצאה של אותו פרופסור עטור ניבים מהפוסט הקודם, צפה בדיון על הרצון שלנו באינדיבידואליות מול הכמיהה לקהילה, על הבדידות מול השיתוף.
הרי החיים בסופו של יום הם איזון ומינון על צירי השחור לבן. איך מוצאים את הנקודה המתוקה בין החיים מחוץ למסך לבין החיים בתוך ביטים קצובים, בין הטכנולוגיה לרגש, בין החומרי לווירטואלי.
אנחנו זוכים לבלות בזמנים של מהפכות, אמנם אני באופן אישי פיספסתי את המהפכה התעשייתית, אבל מה שקורה מסביב בקצב מטאורי הוא בפירוש מהפכה. אם הכל מתהפך, זאת המסקנה היחידה שאפשר להגיע אליה בפאתי שנת תש”ע הבאה עלינו לטובה.
לקראתה, כולם מחדדים את עפרונות הפיקסלים שלהם, שוזרים תמונה בפאואר פוינט, בוחרים פונט כתב יד, מצלמים את הילדים מחזיקים רימון ותפוח, ומשגרים לרשימות תפוצה חסרות קונטקסט ומלאות באנשים שהם לא מכירים, ברכת שנה טובה. מפליאים לעשות המסמסים שניתן למצוא אותם מסמסים גם בימי הולדת ובימים קשים אחרים סמיילי מכובד לאיחולים לבביים.

לצידם, קמה תנועה. שלא תגידו לא ראינו, לא ידענו, לא שמענו, לא כתבו, לא מכרו, לא סיפרו. הם כאן. קראו להם לוחמי טחנות הרוח או כותבי המיקודים אבל דעו לכם שהם יצאו לדרכם. ברחובות העיר, עם מעטפות ביד, אל עבר הדואר. אני חוזרת – הדואר. ילקקו לשונותיהם אל הבולים ויכתתו את מקלדותיהם לעטים. ואין לי מידע מוקדם בנושא בגלל שאני אחת מפעילות התנועה, כי אני לא – בקושי להגיע לקבל את הדו”חות שלי בדואר אני מצליחה – אלא מכיוון שהם נדרשו לשלוח מייל מקדים ובו בקשת כתובת. ומיקוד. אני ב-63921. הלוואי ויש בולים שווים. ולצד כל הטרפת, צריך לזכור שיונים עדיין יותר מהירות ממחשבים.

שתהיה לנו שנה טובה, אמן. שנהיה לראש, לזנב, למה שטוב לנו.

ובהזדמנות חגיגית זאת, אני מעוניינת להודות קבל עם ועדה למכונת ה-Time Machine שמותקנת במחשבי. יום בהיר אחד לפני כמה ימים בהירים, החליט ההארד דיסק של מחשב ה-iMac שברשותי לשבוק. מיצה, מת כמו בטריה של אוטו ושיחרר את עצמו מעוולות העולם אחרי 4 שנים שבהן רשם קבצים לתאיו המגנטיים, סידר אותם, מחק, תייק תמונות, אצר מוזיקה, וידיאו ואת כל חיי בליבו. הסתובבתי עצבנית אבל עם וייבים של טווס שיודע שהכל מגובה לו. לראשונה בחיי, מתחת לשולחן יושב הארד דיסק חיצוני שאליו נכתב כל שינוי בהארד דיסק בתחנת האם, בעזרת תוכנה שמותקנת על מקים. רגע לפני שאוחדנו מחדש ורגע אחרי שהותקן ההארד דיסק מהניילונים נשאלתי האם.
Would you like to transfer your information from a Time Machine backup?
כן, בבקשה.

כאילו מעולם לא נפרדנו, אני והקבצים שלי, שישבו מסודרים כמו שעזבתי אותם, חזרנו לשיטוט חסר תכלית ברשת האינטרנט.

(מי שלא ראה מכונת זמן בחייו, לא חסרות דוגמאות ברשת. וזה יופי של דבר)

שיהיה לכולנו מחזור שמח.

אז הבטחתי לציין את ה-8 בספטמבר בתור יום הולדתו של הבלוג. למרות שהתשיעי יבוא השנה עם הרבה חן, בעיקר בשעה 9 ו-9 דקות בבוקר. אה, ותשע שניות. למי אכפת איך נראה התאריך, ולמי אכפת מימי הולדת של בלוגים?
כנראה העובדה שאני גדלה לצד הבלוג שלי היא היא שמחזקת את הצורך ב(הי)ציוניוני הדרך. כל כך גדלתי, שאני כותבת פוסט בשעת לילה ושומעת מוזיקה קלאסית. קלאסי. כי יש דברים שבאים עם הגיל. אהבה לטחינה, אהבה למיץ אשכוליות, לסודה, לקפה. אהבה למוזיקה קלאסית.

כל כך גדלתי שאני מעריכה צעצועי פלסטיק מסויימים על פני אחרים בשל קלאסיותם
[לא ברור לי איך התפתח פה פוסט קלאסי, יש לי אמנם לא מעט מה לומר בעניין, אבל לזה תוכנן פוסט משל עצמו - "הקלאסיקה של הגרניום: דיונים בהשפעת הגנן על המרחב הציבורי"].
תראו את מוישל’ה, שר את “מודה אני”. לא פעם רכשתי את מוישל’ה בתור מתנה, אבל סוף סוף, בעקבות ביקור בשוק השווה במזרח התיכון (מחנה יהודה כמובן) גם אני יכולה לכוון את השעון לרבע ל-ח’ ולקום לקול ציוץ הציפורים ולתפילת “מודה אני”. ובאמת, בעיקר על זה אני מודה, כל כך לא מובן מאליו לקום בבוקר עם נשמתי אצלי. וזה מה שאאחל לכל אירוע, תמיד – בריאות, פיזית ונפשית.

וכדי שיהיה ברור שהפנסיה הזאת לא הפכה אותי סופית לאישה בת 65, לא רק מוזיקה קלאסית מתנגנת ברקע פעילות מבוססת רשת כזו או אחרת. גם הפמפלמוסים שותפים לפסקול. איזה כיף לצעירים באמריקה. אמריקה! (התקשתי בבחירת השיר, גם הקאברים מלאי חן)

* ובקטגורייה נטולת קשר (אבל עם קשר מסויים לוידיאו של הפמפלמוסיה), הרצאה של 55 דקות של מייקל (או מיכאל בשבילכם) ווסצ’ש (או איך שלא כותבים Wesch בשפת הקודש). צפייה חובה לאנשים שאצלם הטכנולוגיה היא גדול/שווה לרגש. ולהיפך. אני אשכרה שוקלת להתחיל Vlog (איזו מילה בלתי שימושית בעליל):

ומשם, זה רק טבעי להמשיך לעוד הרצאת תשבוחתית – ב-TED כמובן.

הסתיו כבר כאן, הוא התחיל ביום רביעי. זה אומר רוח קרירה בבוקר, זה אומר אוויר בר נשימה בערב, זה אומר כבדות בנשמה (אולי היא קשורה בכלל לבין המיצרים/הימים הנוראים וכל מה שביניהם). זהו, רואים את אור סוף הקיץ בקצה המנהרה, פלאס מספרים לי ששעון החורף קרוב ממה שנדמה לנו (שבוע הבא?). כמה עוצמה יש לעונות מעבר. זה הולך להיות הסתיו השלישי בהביטו (סתיו 1, סתיו 2), יום הולדת שתיים מתקרב בצעדי ענק, מסתבר שגם לבלוג יש גיל.

ולכבוד יום הולדת שתיים (שיתרחש, אם ירצה וכל זה, בעוד כשבוע) – קצת בתינוקות, קצת בנערות.

קצת בתינוקות
אני בדרך כלל לא צוחקת מתינוקות של זרים, אבל הילד הספציפי הזה קורע, תרתי (שווה להחזיק דרך אזור 0:36):

סרטוןהיוטיוב הזה עתיק במונחי אינטרנטים ומגיע כאן בקונטקסט, תחת הכותרת “Why Buy Expensive Toys?” ועם מוסר השכל של סרט שמתיימר להכשיר צרכנים נבונים, ואני – מספר אחת בצרכנות נבונה. זאת גם הסיבה שהצלחתי באיתור האקזמפלר שלפניכם. לבית עם ילד הייתי חוששת להביא את יצירת הרעש שלהלן, אבל בבית מדוד ובוגר כשלי, יש לו מקום ברור של כבוד על המדפסת ביום יום ועל השטיח בימי אימונים. מקור השראה לצעצועים (מגולם ב-X חיים של סינים):

קצת בנערות
ומה שאני בעיקר מאחלת להביטו לקראת יום הולדתו, זה לעבור חלק את הגיל בו האף יוצא מפרופורציה, העור מתפרץ החוצה והסערה סוערת. זה אמנם עוד רחוק, אבל זה מעסיק אותי כבר עכשיו.

נוער הוא כר בלתי נדלה לתצפיות אנתרופולוגיות מרתקות, בעיקר בחופש הגדול. כל דבוקת בני 17-14 הצועדים ברחבי העיר לבושים בתלבושת אחידה שיצרו לעצמם, מדליקים אצלי את חיישני ההקשבה מרחוק, וכולי אוזן בנסיון לאתר שבבי שיחה (ותודה לחנה רטינוב שנותנת לי מזה ישר לווריד). זה לא דומה לכלום. מעבר לחנה, אני גם חברה של כמה בני גילכלהצרותכולן בפייסבוק, בעיקר קרובי משפחה ששכחו שביקשו ממני חברות כשרק רצו למלא את מכסת החברים הראשונים. חחחחחחחחחחחח, אניייייייי כבבבבבר כנראאה לאאאא בגיל. תמצית הסיפור הנגלל בשורת הסטטוס של הבחורה שלפנינו וברצף 39 התגובות של חבריה (שרובו נכתב בתוך שעה אחת בודדה) היא מעבר אותה נערה מבית ספר א’ אי שם לבית ספר ב’. דמה זורם בדמי, היא ילדת חמד אמיתית, וכל המופיע כאן הוא בהחלט לא כדי לומר רע וטוב בנוער הישראלי אלא בעיקר כדי להפיל לסת ולהרים גבה אל מול העניין. אבולוציה שפתית?

בזמני (איזו תחושת זיקנה של ראש שבט נותנת המילה הזאת…), היו מוסיפים כמה א’ תמימים למילה “סתם” כדי לנסות לגבש לה צורת רחוב ולדמות את הדיבור הכתוב לדיבור המדובר. ניסיתי להבין אם גם כאן המקלדת בתפקיד סמלי ומייצג, הקרבתי שעות אולפן לטובת העניין אבל לבסוף גנזתי את הפרויקט. כדי להתנסות גם, הקדישו דקה או שתיים בקריאת הטקסט מעלה בקול, חווייה לשונית מובטחת, חחחחחחחחחחחחחחחחחחחח.

פוסט יום הולדת חגיגי יגיע כמובן בתאריך המיוחל, לא כמה ימים לפני כמו איזו בחורה חסרת מחוייבות לו”זית.

אמנם פסח לא מתקרב, אבל יש איזו תכונה שמקדמת סידור ארונות, סיוד ורה-ארגון של מדפים. כנראה שזה האוגוסט הזה עם הירידה הקלה באחוזי הלחות והעלייה ברמת המתח לקראת תחילתה של שנה נוספת (בבית הוריי מתבצע סיוד נמרץ שכולל גם את צביעת דלת הכניסה בכחול. אמא שלי קמה היום בבוקר ושאלה את עצמה מה גורם לאישה יהודיה בת 73 להחליט יום אחד שהיא צובעת את דלת הכניסה בכחול, זה רודף אותה). או שאלו הימים הנוראים כבר.

אז התחלתי לסדר טאבים וסימניות ישנות. את האתרים לשמירה העברתי לדלישס, את הפידים החשובים לרידר, את הלינקים השבורים לפח. יש הרבה טאבים שמחזיקים התחלות של פוסטים. אחד מהם הוא ה-Big Huge Thesaurus שמכיל תתעמודמשנה של רעיונות לפוסטים. כל כניסה מחודשת לעמוד שולפת רנדומלית 8 רעיונות מהרשימה. זה זמן שאני חושבת לנצל אותו ברגע של ייאוש בלוק כותבים אינטרנטי. רגע לפני שהוא מתוייג בדלישס כ- inspiration, blog, writing, creativity, resource ונקבר תחת 1237 התגים האחרים החלטתי טו טריביוט בקטנה.

Write about a family member.

סבתא אניוטה נפטרה לפני 20 (!) שנה, היא נולדה ב-1901. כמה דברים השתנו מ-1901. החלטנו שהשנה נציין את יום השנה ולקראתו מצאנו שתי קלטות שבהן אחותי הגאונה מראיינת את סבתה. זאת אחות עם חוש היסטורי מפותח ויכולת תיעוד מרשימה. שלב א’ בתהליך כולל דיגיטציה של החומרים, הווקמן (המכשיר היחיד בסביבה שלי שעוד יודע לנגן את חתיכות הפלסטיק האלה) מחובר לאיימק שדוגם בנחת 45 דקות בכל צד. וברקע של היום הזה אני שומעת על בנדיטים, פיאודליזם, סמאוצ’קות, רומנים אסורים, איכרים שיכורים, נמל יפו. הטכנולוגיה בשירות הארכיאולוגיה וההיסטוריה. מה הם ימצאו פה עוד אלף שנה? הארד דיסקים שחוקים?

לחיי העם הזה וכמה טוב שהוא כזה: טיזר מתוך 3 שעות

Your favorite time of year.

לא אוגוסט.

Explain why you hate people from Los Angeles/New York.

אין לי סיבה טובה לשנוא אנשים מניו יורק או מלוס אנג’לס. אבל יש לי סיבה טובה לשנוא חלק מהאנשים בתל אביב. בלי להתבלבל, שוב (פעם שלישית!) עקצו לי את האופניים היום. לקראת היציאה לפנסיה, רכשתי אופני ב’. את אופני היאללה יאללה אני מוציאה לאחו רק למטרות רכיבה פר סה, או ליעדים מובטחים מלשון ביטחון. השאיפה שלי ביחס לאופני ב’ שלי היתה מאוד ברורה – לא לפתח אליהן (לשון נקבה רבות, ראה הערת שוליים, פוסט 273) רגשות. ואני חושבת שבעיקר לא הספקתי. הן מלוות אותי בסך הכל חודשיים, שירתו אותי סופר נאמנה ועכשיו זכו להכנס למאגר שמעון הצדיק.

Share the newest and greatest thing you found on the web.

זה קל:

1. http://sketch.odopod.com/ – חוויה אורגנית דיגיטלית, זוהי הניאו-אנלוגיות בהתגלמותה. מעבר להנאה הצרופה שבציור עצמו אפשר לבלות שעות בצפייה בציורים נוצרים. ראה ערך – ציור יונה (תודה מיכול!).
2. ועוד בניאו-דיגטליות: Nerd Boyfriend – נקמת הגיקים, והפעם בחזית האופנה.
3. וגם, אפשר לשלוח גלויות אמיתיות מהאייפון, צבי הדואר בכף ידי.
4. ואיזה קאבר מייקל בטעם:

5. ואם כבר הגענו למייקל, אז אי אפשר בלי הדרום קוראני, סאנג’ה ג’ונג, בביצוע שלו לבילי ג’ין. ויותר מסעיר, הביצוע שלו למשימה בלתי אפשרית, הילד הזה חגיגה, אין צורך להתקמצן בקליקים:

6. וגם, העליתי עוד איזה Stop Motion – פירוק הפופקורן מהתירס פופקורן שהגיע מהחווה.

Which smells remind you of your childhood and what memories do they evoke.

זה כבר עשינו בשבוע שעבר. Done.