ככל שלא כותבים ולא מאכילים את הבלוג, קשה יותר לחזור. זה קצת כמו כשקר קר קר אז חם וכשחם חם חם – קר.
הפנסיה כבר נקראת ככה רק בשביל הפרוטוקול, במילא הים סגור.

כשאני לא מאכילה את הבלוג, אני מאכילה את קומפוסט התולעים, חיות המחמד החדשות. מי שלא עשה קומפוסט בביתו, לא ידע שמחה בחייו (ואני כמובן לא נסחפת, זאת עובדה).

יומו הפרה-ראשון של הקומפוסט, חסכתי מקוראיי את תמונות ההמשך, הן למתקדמים

אני עוד לא רוצה להתרברב, הקומפוסט במרפסת המוצלת עדיין בשלבי רבייה. התולעים מקבלות אוכל רק פעם ב-5 ימים, חלק מהזבל האורגני נאלץ למצוא את דרכו לזבל של כל הכיתה (למרות ששמעתי על אנשים שהקפיאו זבל אורגני שייחכה בסבלנות להגיע לערימת הקומפוסט שלו, אהמ.. אהמ..) וכל פתיחה של הקומפוסט עדיין מלווה בחשש.

אבל אני כן רוצה לדווח על מרוצות כללית מהתהליך. קומפוסט זה פשוט הגיוני. מה הטעם לנתב ולנייד ולשנע ערימות זבל מנקודה לנקודה ולתת להן לשחרר גזי מתאן, כשיש אלטרנטיבה שהופכת אותן לזהב שחור ומצמצמת את נפחן בעשרות, אם לא מאות אחוזים.
זה קצת כמו כשמרזים – השומן ששורפים נמצא באוויר, נעלם, הופך ליישות רוחנית. ככה גם הזבל, חוזר לבורא עולם כמו מסע בזמן.

קומפוסט נחשב בקצה ההמרה לדת הירוקים, במיוחד אותו קומפוסט תולעים (מספרים לי שהתנ”ך בנושא הוא הספר “worms eat my garbage“). אצלנו בבית הוא הגיע לבית שהייתי מגדירה אותו 6 מתוך 10 בסולם הירקרקות, כך שאין זה מחוייב המציאות. יכול להיות שזה מעלה אותנו אוטומטית ל-7, ובכל זאת.

עוד לא הגעתי לאיזון הצריכה של באי הבית מול זאת של התולעים. נוצר מצב שלעיתים אכין סלט X כדי לייצר לפוחזות מזון אהוב. ולהפך.
אולי אני צריכה ארנב.

ובעניין המשך ההשקות: אברהם קורנפלד (הגאון, המוכשר, השווה פלאס פלאס) ואני העלנו את untitled בגירסת פיילוט לאוויר העולם של הרשת. עדיין מדובר על אתר בחיתוליו; אנשי הקבוצה עדיין מתגבשים, יש עוד מיני באגים לאנשי ה-QA שבין ששת קוראיי (ומדובר בלפחות 2), התכנים מוזנים לאיטם.
אבל זה הקטן גדול יהיה.

*וכוכבית קטנה. הפמפלמוסים הגיעו לשאלון. סיני גז סיפר בתגובות שהוא נפגש איתם בהביטו לראשונה. לפני כמה ימים גם פגשתי אותם בגלריה בהארץ. חשוב, חשוב ביותר שייזכר איך הם עלו לארץ הקודש. ואם כבר, אז יש קאבר חדש מהמם לביט איט.

מהיום שהזמנתי את הגורילה-פוד שלי תיכננתי לחבר אותו לאופניים לתיעוד מסע זה או אחר. אפשר אולי אפילו להגיד שקניתי אותו בשביל זה.

היום, אחרי שסוף סוף ביצעתי את שזממתי וליפפתי את הגורילה-פוד-מלא-האישיות הזה לאופניי בזמן הרכיבה מהעבודה הביתה, העליתי את הסרט ליו-טיוב (כי מה כבר יש לי לעשות עם תוצר קולנועי שכזה) וגיליתי שהרשת מלאה ברוכבי אופניים גיקים שרכשו גורילה פוד בדיוק מאותה סיבה. All geeks think a like.

הסרט צולם במהלך רכיבת חתחתים (אופני ספורט על כבישי תל אביב…), והגורילה, עם כל הכבוד לגוריליותו, זז (שלא לומר עף) מצד לצד בזמן הרכיבה.
בקיצור, יצא סרט זוועה.
ואם אני כבר ברצף תירוצים, אז המסלול שלי בחזור עוד לגמרי לא סגור, מה שגם מוסיף זיגזוגים מיותרים. (את ההלוך כבר פתרתי, אבל אין דרך נוחה דרומה מהפארק לאופניים. ואני לא רוצה לשמוע על הים)

עם זאת, חיבתי לטיים לאפסים (סרטים שמצלמים כל זמן קבוע פריים ומריצים בקצב הוידיאו) ידועה ברבים וההבטחה הישנה שלי לאחד כזה מהמצלמה החדשה עומדים לנגד עיני כאשר אני חושפת את יצירת המופת שלפניכם.
להלן, חלקים ברי-צפייה של הסרט, או שמא פרומו מבטיח לסרט מאכזב.

הסרט המלא כאן (עם שמות רחובות והכל!) והוא לא מומלץ לנשים בהריון ואנשים עם קוצבי לב.
(ומי שמתעקש, כדאי ללחוץ על watch in high quality כדי למזער נזקים)

וכפיצוי, הנה אחד ממטעמי הז’אנר, יצירת מופת אמיתית.
(למרות שזה לגמרי סטופ מושן, ז’אנר אהוב עוד יותר, ולא טיים לאפס, אבל לא חייבים להיות קטנוניים)

לאלתר.
תראו מה זה מדינה מתורבתת, מה זה כבוד, מה זה מורשת. כנראה מזג האוויר מצליח לתרבת ולדכא במקביל.

בהמשך לסאגת האופניים וההבטחה לכתוב עוד ועוד על האופניים החדשות (Allez Allez של Specialized עם כידון ישר ליצירת אופניים היברידיות, או בתרגום חופשי – יאללה יאללה) אני מקדישה פוסט שלם למושב. תמיד מדהים שלא משנה לאיזה תחום נכנסים, מדובר בתחום רחב שאפשר להעמיק בו שנים אם מתעקשים. ונראה לי שאין יוצא מן הכלל לכלל הזה. ברור שעל אופניים אפשר לדבר ימים ושיש מגזינים ואתרים וספרות שמוקדשת אך ורק לנושא. היופי הוא שבכל פרט באופניים אפשר להתעמק ימים, חודשים ושנים – אה לייף טיים.

ולמושב, כבוד משל עצמו. התעקשות רבתית של כל המוכרים בחנות, פלוס הידיעה על עצם קיומו של מושב ברוקס שיכנעו אותי להשקיע עוד כמה שילינגים במושב אנגלי בעל מסורת.

יכול להיות שהכיסא הזה הוא קונספירציה. אין לדעת. כשנוגעים בו מרגישים מושב אבן, ומסביבי עשרה אנשים שמתעקשים בתוקף שמדובר בכיסא האופניים הרך ביותר. ולא רק מוכרים ומשווקים, אלא גם צרכנים וגם יודעי דבר. מטריקס של האופניים.
הטענה היא שהוא אמור להתרכך, שהתחת שלי אמור להטביע בו את חותמו כך שנהיה סיר ומכסה, מושב ותחת המתאימים זה לזה. העור יתרכך.

עם חזרתי לעמדת המחשב, בדקתי מה קורה באתר של חברת Brooks. מסתבר שמדובר בחברה שקיימת מסוף המאה ה-19 עם היסטוריה של ייצור אוכפים לסוסים. בשלב מסויים הבן הצעיר מאס ברכיבה על מושב עץ (!) באופניו ויצר מושב עור בהשראת האוכפים הלוהטים.

ולמה אני כה מתרגשת מהמסורת והכבוד? באתר יש קטלוגים משנת 1899, אלף שמונה מאות תשעים ותשע במילים. קבצי PDF מונחים להם לצפייה מענגת לכל דורש. בזכות היותי חרשנית, הטענתי לדוגמא את קטלוג 1903(ביו-טיוב של הקבצים), עם הדגמים החדשים לנשים ולגברים. כבר אז היו כאלה שניסו לגנוב את המותג ובעמוד 55 בקטלוג מצורפת אזהרה בנושא.
איזה פונטים, איזו גרפיקה, איזה יופי, אלוהים שיעזור.

(למעמיקים – בתוך האתר, תחת קטגוריית Heritage, קיימת תת קטגורייה Yesteryear Catalogue Collection)

בבית

ומחוץ לקונטקסט

כל שנה בסתיו אמריקה נצבעת בכתום, ואני לא מדברת על השלכת המפורסמת של אפ-סטייט ניו יורק, אלא על טירוף ההאלווין (שכבר דיווחתי עליו בפוסט קודם) שבנוסף לממתקים ומפלצות גם גורם להוצאת מוצרים שונים ומשונים במהדורה כתומה מיוחדת.

איתרע מזלי ומוצר כתום (נורת פלואורסנט חסכונית (CFL) כתומה לכבוד החג) שקראתי עליו מתלבש בול על הקריאה שנשלחה לבלוגרים לכתוב משהו לכבוד כדור הארץ.
עשיתי אחד ועוד אחד ועוד אל גור מקבל פרס נובל והנה תרומתי לכדור בשילוב קריצה לעבר כל הקדושים:

על פניו, אין שום דבר מטריד בנורה כתומה ושמחה שהיא גם ירוקה ואקולוגית. מעבר לנורות ה-CFL מאפשר לכל בורג קטן בארגון האנושות לתרום את חלקו הפעוט במאבק נגד ההתחממות הגלובלית. מסעות הסברה של אל גור ושל מדינות שלמות מקדמים את הרעיון ש-18 שניות שיוקדשו להחלפת נורת ליבון אחת לנורת CFL שוות הרבה ושביחד – נעצור את הפרנהייט ואת הצלזיוס.
עד כאן, גם אם אני נשמעת צינית, אני כולי בעניין וכולי מחליפה כל נורה שרופה בנורת ספירלה יחסית מכוערת למען הכדור (ובעלות יחסית גבוהה שאמורה להתקזז עם חשבון החשמל ועמידות הנורה לאורך שנים).
המצוקה שלי נובעת מהתנגשות הערכים של היצרנים שמנסים לזרום עם הטרנד ולייצר מוצרים ירוקים אבל פרנסתם מבוססת מכירות ולכן משווקים צריכה מיותרת. הגישה הצרכנית הירוקה צריכה להטיף לקנייה אחראית ומדוייקת – לקנות מה שצריך. יש כמה מסלולים ברורים שמאפשרים לחברות להפוך לירוקות באמת, אבל התחושה היא שרוב החברות הופכות לירוקות רק למראית עין ורק באופן שמבלבל את הצרכנים. הרי אין קל מלבלבל לקוח, גם אם הוא לא פרייאר. (ראה ערך קופסת קורנפלקס-צבעי-מאכל-קלאסי שכולה טקסטים “דגנים מלאים” ו-”סיבים תזונתיים”). הגיע הזמן שהטרנד הזה יהפוך לאחריות אמיתית של חברות (שבסופו של דבר עושות חלק ניכר מהנזקים) ולא מנוף למסעות פירסום חדשים שרק מתיימרים להיות בעלי אג’נדה חברתית-ירוקה-פוליטית.