הקיץ הגיע.

יש הרבה דברים להתרגש מהם ברשת, כמעט כל יום. הרבה רגש וקצת טכנולוגיה במקרה הזה.
לא תמיד אני במצב רוח מתאים לריגושים אבל כשהפורטים פתוחים, הדברים מסעירים.

אתמול היו שני (!) דברים שכאלה, משני קצוות שונים בתכלית של ציר הרגש.

1. יש ברשת אתר חדש שאוהבים לדבר עליו, אבל יש צדק באוהבים לדבר, Chatroulette שמו. וזה לא הטכנולוגיה אלא הסיפור – הסיפור של הילד בן ה-17 ברוסיה שבנה אתר בשתי אצבעותיו ומקלדת והפך בין לילה לשיחת היום ברשת. אנחנו מתים על סיפורים כאלה, בוקר אחד אתה חנון ברוסיה ולמחרת חנון-סלב בכנסים באמריצ’קה ושוקל את צעדיך בקשר להמשך לימודיך בי”ב.
וזה לא הטכנולוגיה אלא הטוויסט בשימוש, הרעיון הפשוט להפגיש באופן רנדומלי אנשים לווידיאו צ’אט. על המסך אפליקציה שיד המתכנת ברורה בה והמחסור במעצב בולט באותה מידה – שני מסכי וידיאו (אחד לי אחד לפרנטר), מסך לכתיבת הודעות, כפתור Next שבזמן שיא כבר הפך לפועל To next you ופחות או יותר זה. כל כך פשוט שנדמה שכבר היה פה מאז ומעולם. כל כך פשוט שנדמה שאין לזה סיכוי להצליח. מה לי ולאיש/ה בקצה הרשת?

המציגה הינה אני וזר ברשת.

אבל המציאות, כמו שרק מציאות יודעת לעשות, עולה על כל דמיון. לתופעה התרבותית כבר יש שלוחות ותת תופעות תרבותיות. אחוז הסוטים עומד על 14%, לפי הסרטון שווה הצפייה הזה, אבל זה לא מונע מאנשים אוהבי אדם ואינטראקציה להפתיע בין כל המ-Next-טים למינהם. בכל זאת, 86% זה עדיין הרוב.
אחד מהם הוא מרטון, נגן חובב [ראיון וידיאו אחרי שבועיים של תהילה] שכבר קיבל את הכינוי Merton the Chatroulette Piano Guy, שהתחבר במשך כמה שעות לצ’אטרולט וניגן לעוברים ושבים שירים מאולתרים על החולצה שהם לובשים, על המראה האיטלקי שלהם ועל התאורה בחדר שבו הם יושבים. את הווידיאו הערוך של החגיגה הזאת הוא העלה ליוטיוב וכמו וירוס בשדה קוצים תוך שבוע וחצי, הוא שיחת היום במתקני השתייה של האינטרנט.
הווידיאו המקורי הורד על ידי יוטיוב, היו שם כל מיני דברים שעיצבנו את יוטיוב ואת יוטיוב אסור לעצבן. זוהי הגירסה הערוכה מחדש עם הטישטושים במקומות הנדרשים:

בהמשך אפקט הדומינו הזה, בן פולדס, הזמר-פסנתרן, עשה מחווה למרטון-הפסנתרן-צ’אטרולט, חבש את כובע ה-Hoodie שלו ובמהלך הופעה ניגן וחרז ליושבי הרולטה כשברקע הקהל משתף פעולה.

בין קונצרט צ’אטרולט אחד למשנהו, עלו לפני השטח טענות שמרטון הוא הוא בן פולדס. מרטון מכחיש. ב”הביטו” נותנים לכם להכריע:

[יכול להיות שהמידע לגבי זה שהבחור חובב שטויות יכול לעזור לכם בהכרעה. ולראייה א' וגם - לראייה ב']

2. אמנם גם סעיף 2 של פוסט #118 עוסק בריגוש אינטרנטי, אך אקדים ואומר שמדובר פה בליגה אחרת. שלא יירשם בהיסטוריית הבלוגים שאני חושבת אחרת.
אתמול אובמה חתם על החוק של ביטוח הבריאות בארצות הברית. אלו ימים שבהם אני מקנאה באמריקאים האלה, אינעל-אחותם, על יכולת הטיקוס שלהם. [בדרך כלל אני זוכרת שהם צריכים ריסט משוגע ומיידי]. זה כמובן לא רק הטקס, היתה פה היסטוריה אמיתית, מהלך מרגש ומוצלח ומשמח – אמריקה עם חזון סוציאליסטי זה לא מובן מאליו.
אבל רק האמריקאים יודעים איך לייצר סובנירים ממעמד חתימה על חוק. האמת היא שאפילו רק הרעיון לעשות אירוע מהחתימה הוא בפני עצמו גאוני. והשנה 2010, והבית לבן מחובר לעומק הסיבים האופטיים, ויושבות תל אביב רק נדרשות לפתוח טאב חדש ולצפות בשידור הישיר. המצלמה רצה הרבה לפני שהטקס מתחיל, ללא פרשן שמתאר את הכלום. הקהל המכובד, על אייפוניו ובלקביריו, לא מפסיק לצלם ולהצטלם. עידן של טאב חדש.

צילום מסך של צילום השידור החי של הבית הלבן: ילצ’י

כשלבסוף הגיעו צמד החייכנים מיסטר פרזידנט וסגנו, התלחלחו עיניי. מתי לאחרונה התלחלחו עיניי מפוליטיקה? אה, כן, בטקס ההשבעה של אובמה.
לצד ברק, בזמן החתימה, עמד מרסלס אוון בחמידות שיא, מעונב בעניבה תואמת לזו של הנשיא וצפה במר. נשיא חותם על החוק בלא פחות מ-22 עטים. ככה מייצרים חומר לאספנים. אני כמהה לעט כזה. אבל יקבלו אותו רק השותפים להבאת החוק לאישורו. אני אמנם מקבלת על בסיס יומי מיילים מברק עם נושאים כמו Thank you, Talya ותוכן כמו Because of you, every American will finally be guaranteed high quality, affordable health care coverage, אבל עט אני לא אקבל כנראה.

המצולמת איננה אני, אבל אני הייתי מתה לחבק את מרסלס.

ואל תסתנוורו מהמספר 22, קוראי “הביטו” אינם מסתנוורים בקלות: ג’ונסון חתם על חוק זכויות האזרח עם 75 (!!) עטי דיו – סובנירים של פוליטיקה.

++++++++
לא האכלתי את “הביטו” כמעט חודש. אין בי כוחות לייסורי מצפון ורגשות אשם, אבל יהיה זה חסר אחריות מצידי לא להפנות לקליפ “טלפון” של ליידי גאגא. לכן, למרות העובדה שזה כבר סוףפוסט ודי, צריך לדעת לסגור פוסטים, עוד לינק אחד אחרון. את כל מה שצריך להאמר בנושא אגיד בהזדמנות אחרת או כבר אף פעם. כאן אביא את סיכום הדברים: הרמת גבות, הינהון מתרשם וחצי חיוך.

שנים שאני מלווה את להקת OK GO, ולאו דווקא מטעמים מוסיקליים. יותר מסיבות ויזואליות, או אולי אם יש צורך להדק ולדייק – אודיו-ויזואליות.
חולשתי לקליפים היא חולשה שיש לטפח. יבוא יום ואחבור למישל גונדרי ונפליג אל עבר הקליפים ההזויים של המאה ה-21. עד אז, אמשיך להתענג, להעריץ, לא להאמין למראה עיני, לחייך ולהתרגש מול קליפים של אחרים.

הרומן התחיל ב-2006 עם ריקודי הגינה האלה. מכאן למדתי את רוב תנועות הריקוד שלי (ואני לא היחידה שרכשה את צעדיה לרחבה מהרשת). יו טיוב זה מקום של אלופים לרכוש ידע – יישומי ותיאורטי, בעיקר יישומי.

שנה לאחר מכן, התגלה ש-OK GO הם לא פוני של טריק אחד – והפעם עונג כוריאוגרפי על הליכונים. פה, כבר היתה תמימות דעים, הפרסים הועברו לזוכים, המיילים הועברו לצופים ועל כך יעידו 49 מליון הצפיות, 200 אלף הדירוגים ו-79 אלף התגובות. [הגירסה הפופלרית המדוברת לא ניתנת להטמעה מחוץ ליו טיוב, אבל יש לזה הסבר. איי לאב יו אינטרנט!]

גם כמות הטייק אופים מביעה יחס חם של עם הגלישה. רק לשם שטיפת העיניים, הופעה חיה בתיכון לקול תרועת המעריצות:

אבל היום, נפלה לי הלסת – חברי הלהקה רצו מכונה לרקוד איתה. הם פנו למעבדות גיקים (כמה כיף לאמריקאים שיש להם מקומות עבודה כאלה שנשמעים כמו מגרש משחקים אחד גדול) ויחד עם סט נרדים מגובש הקימו בהאנגר שתי קומות של מכונת ‘רוב גולדברג‘. לצפות ולהתמוגג. אבל עד הסוף.

למעמיקי הלינקים מוגשים כאן קישורים ישירים למייקינג אוף: חלק 1, חלק 2, חלק 3, חלק 4. עליי, הלינקים – עליי.

ואם כבר הוקדשו מילים ודקות עבור ריגוש בקליפים, אז פור פיוצ’ר רפרנס ובשביל הנאה מזוקקת עבור אותם קוראי הביטו שאינם צורכים את הלינקים המפוזרים ברשתות החברתיות השונות שבהן אני מכלה את זמני, בבקשה:

יחסים עם מכשיר חדש הם לא דבר של מה בכך. אין להם עיניים גדולות וחמודות שגורמות להתאהב בהם.
מצד שני, אין דבר משמח מקניות. כבר ציטטתי בעבר, אצטט בעתיד ואני מצטטת בהווה את דברי חברי הטוב ביותר, שטוען שניסה הכל – סמים לסוסים, אשראמים, מדיטציה, חקלאות וסדנאות רוחניות אחרות והגיע למסקנה שאין כמו קניות. והרי ידוע שאין חכם כבעל נסיון.

קניות של מכשירים, שלא לומר גאדג’טים, הן דרגה אחת מעל כל קנייה רגילה. הן כרוכות במסע תחקיר ארוך [בירורים אצל חברים, ביקור באתרי צרכנות וביקורות, דיונים בטוויטר ועוד Add to my cart כאלה ואחרים] ואחריו שלב הציפייה למשלוח.

ואם התמזל מזל המזמין לרכוש מוצר אפל, יוכל המזמין גם לעבור את שלב ההתרגשות מפתיחת האריזה; התפעלות מכל חתיכת קלקר, התרגשות מטקסט קבלת הפנים ופגישה מסעירה עם המוצר עצמו. (חיפוש קצר של Unboxing יחשוף ערימות של משוגעים לדבר)

איטס אה בירד, איטס אן אירופליין, איטס אה מג’יק מאוס!

המזמינה שלפניכם היא בת מזל שפגשה גם עכבר קסם מבית היוצר של אפל וגם מצלמת DSLR חדשה במשלוח אחד. יומיים אחר כך גם נרכש קומקום חדש.

חומרה חדשה היא בהחלט שמחה חדשה. לפני כ-4 שנים כשה-iMac הגיע לשולחני, נאלצתי לצלם כמה תמונות ב-Photo Booth ולצאת אל ליל הסדר. למרות הסיכון שאתפס כבעלת אישויות גבולית אומר שהתגעגעתי למחשב בשלב עשר המכות.

אמנם האושר הוא אושר, אבל משכו קצר. לא בדיוק לונג לאסטינג.

היתרון ברכישת גאדג’טים הוא יכולת המינוף שברכישה לצריכה נוספת. נדרשת פה מיומנות צרכנית גבוהה, אבל צרכנית ותיקה ומנוסה תצליח להוציא צרכים צרכניים גם מעכבר.
המצלמה דורשת תיק, עדשות נוספות, כרטיס זכרון, קורא כרטיסים וברגעי הסחה אצליח גם לשכנע שהיא צריכה מפצל USB ואפילו מחשב חדש (!), העכבר צריך מטען בטריות חדש ומקלדת אלחוטית לצידו (האמת היא שעל המקלדת שלי אני לא מוותרת בעשור הקרוב).

העכבר קסם הוא קסם. סוויש – Back, סוויש – Next, סוויש מתחכם – Desktop. עברו 5 דקות וכאילו היינו ביחד מאז ומעולם. (ובפסקול החיים, ברקע כתיבת שורות אלו מתנגן לו “You’ve made me very happy” של דם, יזע ודמעות)

קשה להאמין כמה אלגנטיות נאספה לתוך חתיכת פלסטיק לבנה שנארזה כיהלום בקופסת פסבדו-זכוכית.

לעומת העכבר, עם המצלמה אני בבונדינג איטי. בהתחלה לא הייתי מרוצה מהמשקל, לא הייתי מרוצה מהעדשה, היו לי טענות לגבי השם שלה. היום, שבועיים אחרי הדייט הראשון, אני חושבת שאפשר לומר שאנחנו מאוהבות. יש לה קליק חינני והיא יודעת לעשות דברים שאף מצלמה קודמת שהיתה לי לא ידעה לעשות.

המציגה הינה אני והמצלמה שלי

ועם הקומקום זה בכלל סיפור אחר. קניית קומקום מאוד מעציבה אותי. הקומקום הזה לא יודע לעשות שום דבר שהקומקום הקודם לא ידע לעשות. שניהם מרתיחים את המים לקפה השחור בבוקר ובמהלך היום לתה (לפעמים ארל גריי ולפעמים ליידי גריי. מדי פעם, קנקן תה צמחים). נלחמתי רבות על חייו של הקומקום הקודם, פירקתי את הקפיץ החלוד של המכסה והסרתי את החלק העליון של הפלסטיק. כשהגיע השלב שהתרמוסטט שבק חיים ונדרשנו לעמוד לצד הקומקום בתהליך הרתיחה ולהחזיק את הכפתור, נשברתי. אה וואטצ’ד קטל נבר בוילז. איזה מין שנות האלפיים זה שאי אפשר לתקן דברים שבורים? לפחות הקומקום החדש הוא שקוף.
הכי 2009.

רעש מזהם את האוויר. אבא שלי היה אומר את זה רבות על הרעש שהייתי מייצרת כילדה ואני זוכרת כמה קשה היה לי להבין את החיבור הסמנטי הזה בין עולם הזיהום לעולם הרעש. היום, לעומת זאת, נדמה לי שאין תחום בעולם שלא מזדהם מרעש.

ברור לי שאחד המוצרים הנדרשים ביותר ברשת של ימינו הוא מוצר שיזקק דברים נקיים מתוך הרעש, מתוך הזרם האינסופי הזה, מתוך בליל המידע, הנתונים, האינפורמציה והשטויות. כל כך הרבה שטויות. אני מסוגלת להעביר יממות שלמות בצריכת שטויות, ביניהן צצה גם שטות שמלבבת את רוחי, שמשמחת, מעוררת השראה ונותנת מוטיבציה לחיות.

בימים האחרונים שבתי לרצף לינקים שזנחתי בעבר ולא פסקתי מלהשתאות. הדברים שיש באינטרנט, אני אומרת לכם… מול המסך מצאתי את עצמי חצי מסתירה את העיניים, חצי מציצה ופולטת מדי דקה או שתיים “אלוהים!!”, “אני לא מאמינה שאני מסתכלת על זה”, “אאאאוץ’!!”. אני לא מטמיעה פה כלום, לטובת הציבור, זהו אזור רך שעוברות בו לעיתים נשמות זכות שאין צורך לחשוף בפניהן את כל זוועות העולם. הרי ידע זה כוח, אבל בורות זאת הקלה גדולה.

המציגה איננה אני, אבל זה היה בדומה

ובכל זאת, שיהיה ברור מול מה ניסו להיסגר העיניים:
< דיסקליימר: אלו חומרים לא בריאים לצפייה לבעלי קוצב לב, לנשים בהריון ולאנשים הנוטלים תרופות באופן קבוע. שום הקלקה פה היא לא באחריותי.>

בחורה אחת בת 25, שלומדת איך להיות דולה, החליטה לתעד את צוואר רחמה. לקחה מרחיב איברים פרטיים, פיסקה, ביקשה מחברה הסקרן להפעיל את פונקציית המאקרו במצלמה, להדליק את פנס הראש ולצלם. לשמחתנו ולתדהמתנו, קיבלנו מחזור אישה שלם, אבל מבפנים. לי אין מילים. זה קצת כמו תערוכת הגופות, רק שזה חי. ובריא. לא שזה נראה כמו משהו בריא, אבל דיס איז לייף. יותר משנדמה לנו ביום יום, אנחנו חיה. עם אפשרות לחשוב על זה שאנחנו חיה, אבל חיה.

בחורה אחרת, ביקרה בבליז. שם עקצה אותה יתושה, שהיתה בתפקיד נשאית של ביצה של זבוב. פקעה הביצה של הזבוב בקרקפת ראשה ורימה/תולעת, תקראו לזה איך שאתם רוצים, בנתה את ביתה מתחת לקרקפת ראשה של בחורה שוחרת מדע. כל המשך ה”בחזרה לטואיצ’י” הזה מתועד ביוטיוב, אלא איפה.

וזה כבר הארד קור: משהו שנדמה כחצ’קון אימים מתגלה כעקיצת עכביש (או אולי זה מקרה רפואי אחר בכלל). נהרות מוגלה נשפכים מגבו של הבחור ששתי נשים עם יצר של קוסמטיקאיות מתנפלות עליו. ואם הצפייה עצמה נשמעת בלתי אפשרית, אפשר לצפות בצופים, כדי להבין את העוצמה של הדברים.

ערב יוה”כ תש”ע

וכל הרעש הזה (שאני כמובן אמביוולנטית כלפיו, כמו כלפי שאר החיים), הופך את השקט של יום כיפור לתענוג חסר תקדים. מישהו לחץ על Mute, ושפוי פה לרגע. צריך לשבת, להתרכז וטו צ’ריש את השקט.
כחלק מהעניין הגדול של “הביטו” בתל-אביב ובלוקאליות (שהרי הלוקאליזציה היא הגלובליזציה החדשה ו”הביטו” מתייחס לטרנדים באחריות נדירה*) נערכה צפייה מסודרת בסדרה של מודי בר און וענת זלצר על תלמקףאביבמקףיפו (ויש גם פתיח יפיפה). יש לי פיסקה או שתיים של ביקורת, אבל היא שולית – צפו ב-VOD הקרוב למקום מגורכם. הסדרה מאירה כל הליכה ברחוב תל אביבי באור ארכיוני ואנושי. מסתבר, שגם אז היה קשה, או לפחות רועש:

איפה יימצא ראש העיר שייתן לנו קצת שקט ומקום לעבודה רוחנית?

הערת שוליים:
*ובאותו הקשר, נא לא להחמיץ את הסרט “עג’מי”. אמנם היציאה ממנו כרוכה בייאוש וברצון להרים ידיים מול כל עוולות האנושות, אבל האבינג סייד דאט – הוא סרט חובה. הלוואי שפשוט יוסיפו אותו לבגרות, וכדרישה לפני קבלת תעודת זהות.

קוראי הבלוג האדוקים כבר בוודאי יודעים שאני טרנסרייסית ובסופו של יום אני שייכת לגזע כהה העור, תחת הזהות של לטישה ג’קסון. “הביטו” מרכין את ה-Header לחצי התורן לזכרו של כוכב הג’קסון פייב שפרש מהמציאות שלנו לטובת מקום טוב יותר.

5 וידיאו-ים לג’קסון 5.

המציגה איננה אני ואולי טוב שכך בימים כאלה, אבל זה היה יכול להיות סופר כיף

ואחד לשנה הבאה

מי אמר שתוכן גולשים זה זבל?! אם עושים את החיפושים הנכונים והחיבורים הנכונים, מדובר ביצירת מופת.
לא פעם יוצא לי להדהם ולהתמוטט רגשית מכל האמנים המרגשים שמציגים את יכולתם ואת כישרונם על גבי גלי הרשת. זה מחזיר אותי לשאלה – איפה שמים מה ברשת. יש מוזיקאים שאי אפשר שלא לתהות מה הם עשו לפני שהיה יוטיוב.

את החומר-גלם-גולשים הזה יצק מוזיקאי גאון בשם קותימאן (ישראלי! משלנו! (יש ביטוי זוועה יותר מ-משלנו! -?)) למיקסים מהממים. ThruYou זה הדבר הכי יפה שראיתם באינטרנט במרץ 2009 ואולי בכלל.
(גם העיצוב מרנין, ואל תפספסו את לינק ה-Credits)

חבל להכביר מילים. גאוני. פוסט פוסט מודרניזם בהתגלמותו.

תחת הכותרת What you see is what you hear. הביטו, הקשיבו, התענגו.

וקטעי ביהיינד דה סינס ומייקינג אוף

(הפרוייקט רק עלה, ותופס אש ויראלית. פגשתיו בטוויטרה של amitos, שמעורבת בפרשה המלהיבה)

יפנים משוגעים לא חסר. בעד זה אנחנו אוהבים אותם.
ברצף ענייני ה-mri, עוד דבר שאין דבר כזה:
חוקרים יפנים הצליחו לגרום למחשב לראות את מה שהמוח רואה. אותו טרקטור מהפוסט הקודם, הוציא דימויים דיגיטליים מתוך המוח של הנבדקים.

אתם בוודאי שואלים את עצמכם על השימושים הפוטנציאליים. ובכן, עיצרו כל פעולת מוח, כי לד”ר צ’אנג יש תשובות.
טכנולוגיה זו יכולה להיטמע בעולם העיצוב והאמנות, אומר הד”ר. סוף סוף אפשר יהיה בקלות להוציא ישירות את הדימוי מהאמן. סוף לפוטושופ! הקץ למברשות.
אופציה אחרת, אולי מעט יותר יישומית, היא טיפול בחולי נפש עם הזיות על ידי יצירת חלון למוחו של הפציינט. איזה יופי.

בעתיד, אומר צ’אנג, אפשר יהיה לחרוג מתמונות השחור לבן גם לרגשות ומצבים נפשיים.
יש למה לחכות.

המקור: קוניצ’יווב.

קוני’ציווה.

אני מספרת את הסיפור הזה לא מעט, יש בו מן הפן האקזוטי או שמא זה הצ’יזבטי:
לפני כ-3 שנים, חברת ילדות שעבדה באותו זמן במחלקת ה-fMRI באיכילוב, שאלה אם ארצה להשתתף בניסוי. מחפשים נשים בנות 35-25, ימניות (לא בדעותיהן) וללא גשר בשיניים – אני! תיאור מדוייק שלי.
כמה ימים לאחר הבדיקה התקשרה טלי, הרופאה שניהלה את הניסוי ופצחה בנאום מגומגם: “תראי… נדמה לי, זה רק אולי… אני לא בטוחה… אבל אני חושבת שיש לך ציסטה בבלוטת האיצטרובל“. איבדתי פעימה או שתיים. “אבל אין מה לדאוג. זה בדרך כלל משהו שאנחנו מוצאים בנתיחה שלאחר המוות”.
מזל שאני אחות של רופאה ויודעת על ביטויים כמו “זה סרטן שמתים איתו”, כשהכוונה היא לסרטן שחיים איתו, מפתחים איתו מערכת יחסים ובסוף מתים ביחד, לא מתים ממנו. צורת ביטוי.
אמנם יודעת את כל זה, אבל לא שיא הקול. מאז התברר שזה אכן העניין ושיש לעקוב בהתמדה אחרי הציסטה – וכך זכיתי במנוי שנתי ל-MRI.

המציגה הינה אני

וכל זאת סופר על שום מה?
משני טעמים ¹:
האחד עוסק בסוגייה שאם בודקים – מוצאים. בדרך כלל אני נקראת לדגל עם הסיפור כדי להרגיע אנשים עם סיפור דומה: התנדבו לניסוי, הלכו לבדוק משהו אחר, עברו במקרה ליד מצלמת רנטגן והתגלה איש ירוק בסיפור כחול. אם בודקים – מוצאים. המסקנה היא שאם אין שכל – אין דאגות, אין בדיקות – אין מחלות, אין ערבים – אין פיגועים.

העניין השני הוא הפער המדהים בין שיא הטכנולוגיה – מכשיר ה-MRI (מכשיר שמיטב המוחות לא ממש מצליחים להבין, שאלו כל בוגר קורס הדמאה ודימות) לשיא ה-low tech. המכשיר הזה קודח בראש ברעשים מזן העינוי הסיני, מייצר עוצמות של טרקטור. הבדיקה עצמה לא קלה לקלסטרופובים ואין בה ולו אמצעי אחד קטן להקל על הנבדק – נגיד, שעון שמראה עוד כמה בדיקות נותרו ומשך כל בדיקה, מוזיקה, סרט, שקט (!). זה נכון שהכל צריך להיות לא מתכות מתמגנטות, אבל אלו הם דברים שקיימים ורק דורשים מחשבה על חוויית המשתמש. (מרוב חוויות משתמשים אני כבר פחות אוהבת את המילה חווייה).
וזה עניין שחולש על כל תחומי הרפואה, אף אחד לא יוצא זכאי. איך ייתכן שבשנת 2008 – כשמצלמים תמונות במאדים, בוחרים נשיא שחור בארה”ב ומאיצים חלקיקים – כמה חיידקים על שן דורשים לפעור בור בשן על מנת לסתום אותו בחתיכת מתכת.

ורק כדי לסבר את האוזן, הנה דוגמית. הכפילו ב-45 דקות בתוך מנהרת מגנט. כדאי לשים לב לבס המצטרף בשניה 10.

זוהי רק בדיקה אחת מסדרה של בדיקות, הרעשים מגוונים להפליא, כל בדיקה ואופיה הקולי. למי שרוצה את הבדיקה המלאה, יכול לשמוח על כך שיש את האינטרנט.

1. אם לא לוקחים בחשבון את הטעם השלישי: פוסט זה נרקח בראשי המצולם בתהודה מגנטית היום, במהלך הביקור השנתי.

לא הייתי כאן ברגע המתבקש לעשות שהחיינו על קרמבו (לפני חודש וחצי) ובגלל שהחורף לא ממש מגיע והשמיים עדיין סתיו, עשיתי אותו היום – שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה, קרמבו וניל.
כמה חרדה מלווה אצלי כל שהחיינו כזה – אם הקרמבו לא יהיה בשל, או לא יהיה טרי, או שהשוקולד יהיה שבור?
לא יותר משהחיינו על תפוז או קלמנטינה, כמובן. או אבוקדו. אבל חרדה.
קרה לי נס, וזה היה יופי של קרמבו.
מדהים בעיני, שבעידן שלאף פרי או ירק (כמעט) אין עונה, לקרמבו יש.

המציגה איננה אני. אין לה אף

ובמעבר חד, למי שעוד לא שם לב, הרינגטון מת. כולם, ללא יוצא מן הכלל, החזירו את הצילצול המקורי של נוקיה. טינה נהה נה טינה נהה נה טינה נהה נה נההההה. אנשים רוצים את הפשטות בחזרה, את החיבור לאדמה, את הבייסיק.
(ואני לא ממהרת להספיד, אלא בעיקר פה בתפקיד מזהה טרנדים.)

וברצף חוסר הרצף, אני תוהה אם אני מסתכלת על המקלדת שלי בזמן שאני מקלידה אבל אין עליה אותיות בעברית, האם זו עדיין הקלדה עיוורת. האם מחיאת כף ביער משמיעה צליל?

ובמעקב הביטו: לאובאמה אולי כן יהיה בלאקברי בסוף. האיש מבין את כוח ההתמכרות ואנחנו וברברה וולטרס נמשיך לעקוב. דקה לתוך הוידיאו.