את השבוע שעבר ביליתי בבית הוריי. בפעם הקודמת שעסקתי ברגרסיה שכזו ביליתי בגלישה מרובה חסרת תכלית (שרלוונטית כרגע יותר מתמיד עם הג’קסון 5 והיציאות מהארון). הפעם הייתי בתפקיד ממלאת מקום ויצאתי על בסיס תלת יומי לטיולים עם אבנר ואנה, צמד הכלבים חסרי התקנה שאבי עסוק בחינוכם בימים כתיקונם.

הסיבוב היומי כלל מעבר ליד הבריכה השכונתית. ביום ג’ בערב כשעברתי ליד הבריכה, היה ריח חזק של רחצה לילית. כבר 30 שנה, לפחות, הרחצה הלילית היא בימי ג’. הסאונד – סרט שמוקרן (אני זוכרת בעיקר את “אני והחבר’ה“) בליווי הד צעקות בריכה, האוויר – דחוס, חם ולח, האור – בסך הכל מרגיע, אם כי אפשר לתת בו פרשנויות, והריח? שילוב מדויק של צ’יפס מטוגן, כלור וקרטיב שנמס. זה גובל במתמטיקה – המינונים המדויקים בנוסחה הזאת מעבירים מיידית למוד 83′, ילדות. לאחרונה אני מגלה שאני מוטרדת (או שמא מרוצה) לא מעט מהיכולת המוגבלת של הטכנולוגיה, דווקא הגבולות של מה אי אפשר מרגשים ומציקים לי. בבחינת אין עוד מה להילחץ.

המציגה הינה אני, אבל היא למדה לקפוץ ראש מאז

וכאקט של טריביוט, למה עוד אי אפשר, אבל דורש מחשבה, יקום בקרוב מיני אתר בנושא. כל פרויקט מתחיל, או לפחות צריך להתחיל, בדומיין טוב. אי לכך ובהתאם לזאת, כיתת(ת)י רגליי אל עבר חנות הדומיינים הקרובה למקום מגוריי ורכשתי את
ThisLongDomainSmellsLikeTeenSpirit.com
קלאסי.
ולמרות שכרגע הנחתי שם רק שומר מקום, בתפקיד אבן פינה, החלטתי להתחייב כאן, מול שבעת קוראיי, ולחשוף את הלינק הסודי.
ואם כבר אני פוצחת בסשן התחייבויות ציבוריות-סייברספייסיות-וירטואליות, אז יש עוד דומיין שמחכה בשקט להתמלא בתכניו (שחלקם כבר מוכנים (!) ומחכים בעצמם שאנקוף מקלדת ואצבעות ואקדם את האיחוד המיוחל): I-type-Therefore-I-am.com

בברכת נשמע ונעשה וחזק עם הזנב
_____
ובעניין אחר. אני בכלל רציתי לכתוב על סוגיית האבל ברשת. רציתי לכתוב פוסט על תמונות הפרופיל בפייסבוק שהתחלפו בדגלי גאווה, על עמוד הפרופיל של ניר כץ ז”ל שעבר מאפליקציות פייסבוקיות סתמיות וסטטוסים של חיים לקיר אבל (כולל סטטוס פרידה מבן הזוג שלו), על טירוף התגובות לתגובה 59 של ניר כץ שהגיב לאמא שלו כשכתבה על האבל שלה ב-ynet ובראשי הוא כבר היה ברובו כתוב אך גם ברובו מסוייג, מפוצץ בערבונות מוגבלים והחלטתי לוותר על הדיון הנרחב פה. אני לא מוצאת את המילים המדויקות לעניין.
יש עצרת בערב, נפגש שם.

למרות שהחלטתי שהשנה אני לא אוכלת את הביצה, מורידה מכמות הכבד הקצוץ, ולא אוכלת גם טלה וגם עוף, לא הצלחתי לנשום יומיים אחרי הסדר. כדי להוריד את הסדר ולמלא התחייבות – בניתי דק.
מהרגע שהונחו היסודות של בית הכפר הזה, הודעתי שאת הדק אני עושה. זה תחום ההתמקצעות שלי, דברים כאלה אני עושה ביום יום – מתבקש שאני אהיה ראש צוות דק.
פרוייקט הדק גם דרש צילום Time Lapse-י. כאחרונת הצעירים והפעורים נדהמתי לגלות די בתחילת יום העבודה השני, שאזלו מיצי הבטריה של המצלמה. להביא מטען לכפר? לא עלה בדעתי.

מה שכן הספיק להצטלם, הפך לדקה וחצי שבה תועדו בעיקר ההכנות, ביקור השכנה והשורה הראשונה. משם והלאה, הדברים היו די דומים.

אקזיביט A, יור הונור:

ההתקדמות האיטית גרמה לשינוי וייעול תהליכים. כראש צוות דק ומהנדסת תעשייה וניהול, קיצרתי טווחים, איחדתי פעולות, מנעתי שינועי יתר של קרשים באורך 4.80 ושלב ב’ של היום כבר היה מספק יותר.
(וצולם רק פעם בכמה דקות ולא פעם בשתי שניות, על ידי Time Lapse אנושי)

אקזיביט B, יור הונור:

על פניו, מתבונן בעין בלתי מזויינת יכול לחשוב שמדובר בדק גמור, שהמשימה הושלמה. אך למעשה, בפני בעלת בית הכפר עוד שעות רבות של עבודה. הברגות, חיתוכים, סגירת פינות, ליטושים וצביעה.

ולמה הדבר דומה (באווירת החג וההגדה)? מהבחינה הזאת, בניית דק מקבילה לבניית אתר אינטרנט, או כל פרויקט אחר כמעט. לא סתם לפרויקט קוראים פרויקט.
השלב הראשון הוא השלב המתגמל, זה שבו רואים התקדמות ושבסופו, נדמה שהפרויקט גמור. השלב השני, שלב ה-QA, שלב הגימורים, השלב האינסופי הזה של סגירת פינות, ליטושים אחרונים ותיקונים, הוא שלב בלתי נסבל, לא מתגמל, ארוך פי 5 מהצפוי ואפילו בסופו, בדרך כלל, הפרויקט אינו גמור. מעכשיו – תחזוקה, עוד תיקונים, עוד QA, עוד איזה שיוף אחרון של עץ או החלפת בורג חלוד.

בשבוע שעבר ראיתי פרויקט מסוג אחר. ספר, שעבדו עליו יותר משנתיים, יצא לאור. נכון, מאחוריו שלב א’, שלב ב’ ואפילו ג’ ו-ד’. אבל מרגע זה הוא יצא לאור, נסגר, הודפס, הופץ. ללא דרישה למשאבי תחזוקה. זה נכון בסרטים, בספרים, בדיסקים. אני עוברת למוזיקה.

ומעניין לעניין, כמו שהטרחנים ואני אוהבים לומר, אני מתחילה להתרגש לקראת האירווזיון. יש לנו שיר עם יכולת ניצחון פוליטי מובהקת.

בערך הוויקיפדיה של אירווזיון 2009 נכתב כך: “מילות השיר הן בעברית, אנגלית וערבית כאשר מסר השיר הוא שלום עולמי כתיקון הדעה הרווחת על ישראל לאחר מבצע עופרת יצוקה.” וזאת לא הפנינה היחידה בעמוד; ניתן למצוא בו תמונות של אולם האירווזיון, מפת מדינות משתתפות (מפולגת לפי מדינות שהעפילו אוטומטית לגמר, מדינות שמשתתפות בשני חצאי הגמר, ומדינות שלא משתתפות בתחרות אבל הן יכולות), פרק בנושא גיאורגיה וחוקי הצבעה מלאים.

רק לפני כחצי שנה, הבנתי שהיורו הוא כמו האירוויזיון, רק בכדורגל. תחרות לבנים ותחרות לבנים נשיים.

היסטוריה בהתהוותה, קלאסיקה בערוץ 1:

ועניין קטן לסיום. אם עדיין צריך לחזק את הטענה שקאברים ביוקליילי זה הדבר שקורה עכשיו, לפניכם קאבר של Toxic. מ.ש.ל