ג’ימייל שיחררו לאוויר העולם לפני כמה ימים פיצ’ר חדש: פריוריטי אינבוקס.
כבר הבנתי שאני עובדת בלענות על מיילים. זה מרכז יומי, זה לוקח נתח מרכזי מהזמן, מתשומת הלב, זוהי רשימת המשימות הלא מתבצעות של חיי. מסמנת בכוכבים צהובים, מסמנת כ-unread, מסמנת כ-flag, מסמנת בלייבל. עובדת בלסמן ובלענות.
ואני לא היחידה. יש אתרים שמקדישים את עצמם למאבק חברתי למען מיילים קצרים (עד 3 פיסקאות) ויש חברות כמו גוגל שבאות לנסות לעזור ולמיין לנו את המיילים (באופן אוטומטי כמובן) כך שהמיילים החשובים יופיעו למעלה, בולטים היררכית, והמיילים הקצת פחות חשובים קצת יותר למטה וה-unread-not-important דחוקים בסוף הרשימה. וכל היתר.

Woohoo! You’ve read all the important messages in your inbox

המציג איננו המייל שלי

על פניו – גאוני. והאמת היא שגם באופן מעשי. הבעיה היא לא של גוגל או של ג’ימייל או של האלגוריתם (למרות שגם הוא מגהק ומחביא חברות ילדות לפעמים ב-everything else). הבעיה היא אצלי. פיצ’ר קטן ומתוחכם לימד אותי דבר או שניים על עצמי.
זה לא שלא ידעתי את זה קודם. אני שנים מואשמת בכך שלא הפנמתי כראוי את הפרק על עיקר וטפל של “שכונת חיים”. פרק שבו צחי, או ילדאחרבעלשםדומה, מתעמק במסגרות התמונות במוזיאון במקום בתמונות עצמן (אפילו נדמה לי שכבר ציינתי את זה בפוסט ישן שנאבד בארכיוני הביטו). אבל לראות את עצמי פעם אחר פעם ניגשת *קודם* למיילים המקוטלגים תחת Everything else ולא למיילים המקוטלגים תחת Important and Unread זאת חווייה תקדימית ואינשאללה מכוננת.

למרת שיש הגיון מאחורי הדברים. אני מעדיפה להיפטר קודם מהדברים הקטנים והפשוטים: המיילים שאפשר לעשות להם דליט, המיילים שדורשים ריפרוף קטן, מאשר להתמודד עם המיילים שדורשים לחשוב, להקליד ולהתנסח. שלא לדבר על המיילים שדורשים להעלב, להתרגש ולשמוח.

ובעניין אחר לגמרי – אבל שדורש ציון בפני עצמו – שנת תשע”א החלה לפני איזה יום יומיים. ורגע לפני שכבר אי אפשר לאחל ולבקש שהשנה הבאה תהיה עדינה איתנו, הביטו חושף לינק-אח: שנהטובהטובה.קום.

[פרויקט נוסף מבית היוצר של IMHO (שנת הקמה 2009. בעלות, מייסדות, הפקה, ארט וקופי: יעל ואני). הדפים מתוך "העולם הזה" שנת 1976 ומתוך "לאישה" שנת 1968. ההדפסים נעשו בבעלי המלאכה, שזה ללא ספק המקום לגלות בו שהפינס איז דפוס רשת.]

אגב, שוב הגיע סתיו. סתיו מספר 4 בהביטו [סתיו 1, סתיו 2, סתיו 3]. חגיגות יום ההולדת של הפעוט הזה (שחוגג את יום הולדתו השלישי) מעבר לפינה. נדמה לי שבעקבות שינוי התדירות פה ובעקבות החגים, נחגוג בעדינות – בשיר סמלי. הופ, הופ, טרללה. מסיבה וירטואלית לכבוד הביטו עם הדי. ג’יי מספר אחד ברשת.

[אני מנסה לוותר על ההקדמה של ההתנצלות בתחילת כל פוסט על התדירות, או על חוסר התדירות, שגוררת אחריה פוסטים אקלקטיים. אבל לא מצליחה]

כשהקיץ מגיע האצבע שלי נהיית קלה יותר על הדק ה”אד טו קארט”. לדסק המשחקים שלי הצטרף כרטיס קול ואליו הצטרף גם מיקרופון. בהמשך, נולדה להם מקלדת מידי. צעצועים חדשים.

ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, אולפן הקלטות ביתי. מעתה, כשישאלו אותי על תחום עיסוקי אומר “מוזיקה אלקטרונית, אני עושה מוזיקה אלקטרונית”. ממש מתגלגל על הלשון. עכשיו רק נותר הנושא השולי של עצם ההקלטה, של הנגינה, של הפקת המוזיקה.

וזה לא קל.

אני עושה כאן מעשה שלא ייעשה, מציגה את ההקלטה הראשונה בצעצועים החדשים. זה משהו שאמור היה להשאר בתיקיית “פור פיוצ’ר רפרנס” בתוך תיקיית “הקלטות ראשוניות ביותר” במצב hidden. אבל זה כאן, כדי שנוכל כולנו אחר כך לראות תהליכים, לראות את השינוי, לצחוק עליי ברחובות וזה בגלל שאת הכליות שלי אני נותנת בשביל “הביטו”.
אז בעדינות, לחצו פליי. או לא. זה גם בסדר.

מילים ולחן: חיפושיות הקצב. גיטרות, שירה, קולות, מיקס והפקה וסינתיסייזר: לטישה ג’קסון

יכול להיות שכדי לשפר תהליכים וכדי לגרום להכל להשמע כאילו הוקלט הרגע בגטו אצטרך להצטייד באוטוטיונינג.

דקה 0:44 ודקה 1:23. “Mom, Dad, Cathy is not my roomate”

ואם לא לצורך מוזיקה, אז לצורך עבודה:

ויש גם ביהיינד דה סינס

[ואם כבר הוטמע כאן וידיאו של עובדי וימאו, אסור יהיה לפספס הזדמנות להמליץ על עוד בסדרה. כבר בימי הליפסינק הראשון הם הוכיחו פעילות משרדית-משחקית ענפה. והם המשיכו, הזכרון של ג'וליה הוא דוגמה קלאסית וגם מון ווקינג מייצג. זהירות, מדובר בהומור גיקי יחסית.]

ואז רשמית אוכל לקרוא לעצמי לטישה ג’קסון.

ואם כבר נגענו בהומור גיקי, ושרנו Look around_round וקראנו לבלוג “הביטו” אז אני מעוניינת להפנות את תשומת לב הלייט בלומרז כמוני לתוכנית המבריקה “look around you“. הכי כיף בבי.בי.סי.
והפעם, דאבל משנה זהירות על הומור גיקי. מדובר בפארודיה על תוכניות המדע של שנות ה-50.
[ותודה לטימור ולמאיר על הגילוי המסעיר הזה]

וכדי לסגור את מעגל מקלדת המידי, אולפן ההקלטות ואפשרויות הסינתיסייזר, הכירו את מר. סינתיסייזר פאטל:

והמלצת לינק קטנה_ארוכה: בלוג צילום נוסף של נח קלינה (איש התמונות היומיות שמצלם גם דברים אחרים). הורס, מפיל וממית מיופי.

שנים שאני מלווה את להקת OK GO, ולאו דווקא מטעמים מוסיקליים. יותר מסיבות ויזואליות, או אולי אם יש צורך להדק ולדייק – אודיו-ויזואליות.
חולשתי לקליפים היא חולשה שיש לטפח. יבוא יום ואחבור למישל גונדרי ונפליג אל עבר הקליפים ההזויים של המאה ה-21. עד אז, אמשיך להתענג, להעריץ, לא להאמין למראה עיני, לחייך ולהתרגש מול קליפים של אחרים.

הרומן התחיל ב-2006 עם ריקודי הגינה האלה. מכאן למדתי את רוב תנועות הריקוד שלי (ואני לא היחידה שרכשה את צעדיה לרחבה מהרשת). יו טיוב זה מקום של אלופים לרכוש ידע – יישומי ותיאורטי, בעיקר יישומי.

שנה לאחר מכן, התגלה ש-OK GO הם לא פוני של טריק אחד – והפעם עונג כוריאוגרפי על הליכונים. פה, כבר היתה תמימות דעים, הפרסים הועברו לזוכים, המיילים הועברו לצופים ועל כך יעידו 49 מליון הצפיות, 200 אלף הדירוגים ו-79 אלף התגובות. [הגירסה הפופלרית המדוברת לא ניתנת להטמעה מחוץ ליו טיוב, אבל יש לזה הסבר. איי לאב יו אינטרנט!]

גם כמות הטייק אופים מביעה יחס חם של עם הגלישה. רק לשם שטיפת העיניים, הופעה חיה בתיכון לקול תרועת המעריצות:

אבל היום, נפלה לי הלסת – חברי הלהקה רצו מכונה לרקוד איתה. הם פנו למעבדות גיקים (כמה כיף לאמריקאים שיש להם מקומות עבודה כאלה שנשמעים כמו מגרש משחקים אחד גדול) ויחד עם סט נרדים מגובש הקימו בהאנגר שתי קומות של מכונת ‘רוב גולדברג‘. לצפות ולהתמוגג. אבל עד הסוף.

למעמיקי הלינקים מוגשים כאן קישורים ישירים למייקינג אוף: חלק 1, חלק 2, חלק 3, חלק 4. עליי, הלינקים – עליי.

ואם כבר הוקדשו מילים ודקות עבור ריגוש בקליפים, אז פור פיוצ’ר רפרנס ובשביל הנאה מזוקקת עבור אותם קוראי הביטו שאינם צורכים את הלינקים המפוזרים ברשתות החברתיות השונות שבהן אני מכלה את זמני, בבקשה:

ככל שלא כותבים ולא מאכילים את הבלוג, קשה יותר לחזור. זה קצת כמו כשקר קר קר אז חם וכשחם חם חם – קר.
הפנסיה כבר נקראת ככה רק בשביל הפרוטוקול, במילא הים סגור.

כשאני לא מאכילה את הבלוג, אני מאכילה את קומפוסט התולעים, חיות המחמד החדשות. מי שלא עשה קומפוסט בביתו, לא ידע שמחה בחייו (ואני כמובן לא נסחפת, זאת עובדה).

יומו הפרה-ראשון של הקומפוסט, חסכתי מקוראיי את תמונות ההמשך, הן למתקדמים

אני עוד לא רוצה להתרברב, הקומפוסט במרפסת המוצלת עדיין בשלבי רבייה. התולעים מקבלות אוכל רק פעם ב-5 ימים, חלק מהזבל האורגני נאלץ למצוא את דרכו לזבל של כל הכיתה (למרות ששמעתי על אנשים שהקפיאו זבל אורגני שייחכה בסבלנות להגיע לערימת הקומפוסט שלו, אהמ.. אהמ..) וכל פתיחה של הקומפוסט עדיין מלווה בחשש.

אבל אני כן רוצה לדווח על מרוצות כללית מהתהליך. קומפוסט זה פשוט הגיוני. מה הטעם לנתב ולנייד ולשנע ערימות זבל מנקודה לנקודה ולתת להן לשחרר גזי מתאן, כשיש אלטרנטיבה שהופכת אותן לזהב שחור ומצמצמת את נפחן בעשרות, אם לא מאות אחוזים.
זה קצת כמו כשמרזים – השומן ששורפים נמצא באוויר, נעלם, הופך ליישות רוחנית. ככה גם הזבל, חוזר לבורא עולם כמו מסע בזמן.

קומפוסט נחשב בקצה ההמרה לדת הירוקים, במיוחד אותו קומפוסט תולעים (מספרים לי שהתנ”ך בנושא הוא הספר “worms eat my garbage“). אצלנו בבית הוא הגיע לבית שהייתי מגדירה אותו 6 מתוך 10 בסולם הירקרקות, כך שאין זה מחוייב המציאות. יכול להיות שזה מעלה אותנו אוטומטית ל-7, ובכל זאת.

עוד לא הגעתי לאיזון הצריכה של באי הבית מול זאת של התולעים. נוצר מצב שלעיתים אכין סלט X כדי לייצר לפוחזות מזון אהוב. ולהפך.
אולי אני צריכה ארנב.

ובעניין המשך ההשקות: אברהם קורנפלד (הגאון, המוכשר, השווה פלאס פלאס) ואני העלנו את untitled בגירסת פיילוט לאוויר העולם של הרשת. עדיין מדובר על אתר בחיתוליו; אנשי הקבוצה עדיין מתגבשים, יש עוד מיני באגים לאנשי ה-QA שבין ששת קוראיי (ומדובר בלפחות 2), התכנים מוזנים לאיטם.
אבל זה הקטן גדול יהיה.

*וכוכבית קטנה. הפמפלמוסים הגיעו לשאלון. סיני גז סיפר בתגובות שהוא נפגש איתם בהביטו לראשונה. לפני כמה ימים גם פגשתי אותם בגלריה בהארץ. חשוב, חשוב ביותר שייזכר איך הם עלו לארץ הקודש. ואם כבר, אז יש קאבר חדש מהמם לביט איט.

התחייבתי מול קהל קוראיי העצום, לפני חודשיים ויומיים (שהם לא הרבה זמן במונחים יחסיים) להעלות לאוויר אתר נוסף. אני שמחה להודיע קבל עם ו על תרומתי הצנועה לתרבות בפורמט של פיקסלים על בד. זוהי רק ההתחלה לה. הרצון הוא להיות ממ”ר (מיצב מבוסס רשת) ארוך טווח, ללא תאריך תפוגה, המתעד אותנו ברגעים דיגיטליים.
רק היום, דומיין ארוך במחיר קצר – פרויקט חדש בתחילת ימיו –
I Type Therefore I am.com.
ובו מכרים, קולגות, חברים, משפחה, קרובים ורחוקים כותבים לי מייל. תפקידי בכוח – מושא המייל מחד ומתעדת תהליך היצירה של המילים, מאידך. אמנם, מדובר בשליחת מייל מתואמת מראש וכוללת מפגש מרגש, אבל המייל עדיין עובר בצינורות רשת האינטרנט מנקודה א’ לנקודה ב’ דרך נקודה ג’ הישר לתיבת האינבוקס שלי. תוכן המייל נשאר אצלי בתיבה, כתיבת המייל עוברת למרחב הציבורי ואיתה נושא המייל, שם השולח, גיל השולח, ומקום כתיבת המייל.

כרגע בראשית של האתר – אבא שלי. שלא סתם כותב לי מיילים שהם נכס, אלא גם שולח לי לינקים לדברים 4 ימים לפני שהם עולים בבוינגבוינג! (זה נכון, לא תמיד, לפעמים זה שנתיים אחרי שהם הופיעו בדיג). וגם שולח תמונות משפחתיות עם כיתוב, מפרווד הגיגים ושואל שאלות טכניות. סמסים ומיילים מול הורים (אם ההורים מסמסים) הם ללא ספק מנפלאות הטכנולוגיה. (בעניין זה הסיפור של ניבשון על הדפסת/סריקת/שליחת התמונה של אמא שלו הוא אחד המוצלחים.)

בקיצור, יו אר מוסט וולקום.

אז הבטחתי לציין את ה-8 בספטמבר בתור יום הולדתו של הבלוג. למרות שהתשיעי יבוא השנה עם הרבה חן, בעיקר בשעה 9 ו-9 דקות בבוקר. אה, ותשע שניות. למי אכפת איך נראה התאריך, ולמי אכפת מימי הולדת של בלוגים?
כנראה העובדה שאני גדלה לצד הבלוג שלי היא היא שמחזקת את הצורך ב(הי)ציוניוני הדרך. כל כך גדלתי, שאני כותבת פוסט בשעת לילה ושומעת מוזיקה קלאסית. קלאסי. כי יש דברים שבאים עם הגיל. אהבה לטחינה, אהבה למיץ אשכוליות, לסודה, לקפה. אהבה למוזיקה קלאסית.

כל כך גדלתי שאני מעריכה צעצועי פלסטיק מסויימים על פני אחרים בשל קלאסיותם
[לא ברור לי איך התפתח פה פוסט קלאסי, יש לי אמנם לא מעט מה לומר בעניין, אבל לזה תוכנן פוסט משל עצמו - "הקלאסיקה של הגרניום: דיונים בהשפעת הגנן על המרחב הציבורי"].
תראו את מוישל’ה, שר את “מודה אני”. לא פעם רכשתי את מוישל’ה בתור מתנה, אבל סוף סוף, בעקבות ביקור בשוק השווה במזרח התיכון (מחנה יהודה כמובן) גם אני יכולה לכוון את השעון לרבע ל-ח’ ולקום לקול ציוץ הציפורים ולתפילת “מודה אני”. ובאמת, בעיקר על זה אני מודה, כל כך לא מובן מאליו לקום בבוקר עם נשמתי אצלי. וזה מה שאאחל לכל אירוע, תמיד – בריאות, פיזית ונפשית.

וכדי שיהיה ברור שהפנסיה הזאת לא הפכה אותי סופית לאישה בת 65, לא רק מוזיקה קלאסית מתנגנת ברקע פעילות מבוססת רשת כזו או אחרת. גם הפמפלמוסים שותפים לפסקול. איזה כיף לצעירים באמריקה. אמריקה! (התקשתי בבחירת השיר, גם הקאברים מלאי חן)

* ובקטגורייה נטולת קשר (אבל עם קשר מסויים לוידיאו של הפמפלמוסיה), הרצאה של 55 דקות של מייקל (או מיכאל בשבילכם) ווסצ’ש (או איך שלא כותבים Wesch בשפת הקודש). צפייה חובה לאנשים שאצלם הטכנולוגיה היא גדול/שווה לרגש. ולהיפך. אני אשכרה שוקלת להתחיל Vlog (איזו מילה בלתי שימושית בעליל):

ומשם, זה רק טבעי להמשיך לעוד הרצאת תשבוחתית – ב-TED כמובן.

אמנם פסח לא מתקרב, אבל יש איזו תכונה שמקדמת סידור ארונות, סיוד ורה-ארגון של מדפים. כנראה שזה האוגוסט הזה עם הירידה הקלה באחוזי הלחות והעלייה ברמת המתח לקראת תחילתה של שנה נוספת (בבית הוריי מתבצע סיוד נמרץ שכולל גם את צביעת דלת הכניסה בכחול. אמא שלי קמה היום בבוקר ושאלה את עצמה מה גורם לאישה יהודיה בת 73 להחליט יום אחד שהיא צובעת את דלת הכניסה בכחול, זה רודף אותה). או שאלו הימים הנוראים כבר.

אז התחלתי לסדר טאבים וסימניות ישנות. את האתרים לשמירה העברתי לדלישס, את הפידים החשובים לרידר, את הלינקים השבורים לפח. יש הרבה טאבים שמחזיקים התחלות של פוסטים. אחד מהם הוא ה-Big Huge Thesaurus שמכיל תתעמודמשנה של רעיונות לפוסטים. כל כניסה מחודשת לעמוד שולפת רנדומלית 8 רעיונות מהרשימה. זה זמן שאני חושבת לנצל אותו ברגע של ייאוש בלוק כותבים אינטרנטי. רגע לפני שהוא מתוייג בדלישס כ- inspiration, blog, writing, creativity, resource ונקבר תחת 1237 התגים האחרים החלטתי טו טריביוט בקטנה.

Write about a family member.

סבתא אניוטה נפטרה לפני 20 (!) שנה, היא נולדה ב-1901. כמה דברים השתנו מ-1901. החלטנו שהשנה נציין את יום השנה ולקראתו מצאנו שתי קלטות שבהן אחותי הגאונה מראיינת את סבתה. זאת אחות עם חוש היסטורי מפותח ויכולת תיעוד מרשימה. שלב א’ בתהליך כולל דיגיטציה של החומרים, הווקמן (המכשיר היחיד בסביבה שלי שעוד יודע לנגן את חתיכות הפלסטיק האלה) מחובר לאיימק שדוגם בנחת 45 דקות בכל צד. וברקע של היום הזה אני שומעת על בנדיטים, פיאודליזם, סמאוצ’קות, רומנים אסורים, איכרים שיכורים, נמל יפו. הטכנולוגיה בשירות הארכיאולוגיה וההיסטוריה. מה הם ימצאו פה עוד אלף שנה? הארד דיסקים שחוקים?

לחיי העם הזה וכמה טוב שהוא כזה: טיזר מתוך 3 שעות

Your favorite time of year.

לא אוגוסט.

Explain why you hate people from Los Angeles/New York.

אין לי סיבה טובה לשנוא אנשים מניו יורק או מלוס אנג’לס. אבל יש לי סיבה טובה לשנוא חלק מהאנשים בתל אביב. בלי להתבלבל, שוב (פעם שלישית!) עקצו לי את האופניים היום. לקראת היציאה לפנסיה, רכשתי אופני ב’. את אופני היאללה יאללה אני מוציאה לאחו רק למטרות רכיבה פר סה, או ליעדים מובטחים מלשון ביטחון. השאיפה שלי ביחס לאופני ב’ שלי היתה מאוד ברורה – לא לפתח אליהן (לשון נקבה רבות, ראה הערת שוליים, פוסט 273) רגשות. ואני חושבת שבעיקר לא הספקתי. הן מלוות אותי בסך הכל חודשיים, שירתו אותי סופר נאמנה ועכשיו זכו להכנס למאגר שמעון הצדיק.

Share the newest and greatest thing you found on the web.

זה קל:

1. http://sketch.odopod.com/ – חוויה אורגנית דיגיטלית, זוהי הניאו-אנלוגיות בהתגלמותה. מעבר להנאה הצרופה שבציור עצמו אפשר לבלות שעות בצפייה בציורים נוצרים. ראה ערך – ציור יונה (תודה מיכול!).
2. ועוד בניאו-דיגטליות: Nerd Boyfriend – נקמת הגיקים, והפעם בחזית האופנה.
3. וגם, אפשר לשלוח גלויות אמיתיות מהאייפון, צבי הדואר בכף ידי.
4. ואיזה קאבר מייקל בטעם:

5. ואם כבר הגענו למייקל, אז אי אפשר בלי הדרום קוראני, סאנג’ה ג’ונג, בביצוע שלו לבילי ג’ין. ויותר מסעיר, הביצוע שלו למשימה בלתי אפשרית, הילד הזה חגיגה, אין צורך להתקמצן בקליקים:

6. וגם, העליתי עוד איזה Stop Motion – פירוק הפופקורן מהתירס פופקורן שהגיע מהחווה.

Which smells remind you of your childhood and what memories do they evoke.

זה כבר עשינו בשבוע שעבר. Done.

את השבוע שעבר ביליתי בבית הוריי. בפעם הקודמת שעסקתי ברגרסיה שכזו ביליתי בגלישה מרובה חסרת תכלית (שרלוונטית כרגע יותר מתמיד עם הג’קסון 5 והיציאות מהארון). הפעם הייתי בתפקיד ממלאת מקום ויצאתי על בסיס תלת יומי לטיולים עם אבנר ואנה, צמד הכלבים חסרי התקנה שאבי עסוק בחינוכם בימים כתיקונם.

הסיבוב היומי כלל מעבר ליד הבריכה השכונתית. ביום ג’ בערב כשעברתי ליד הבריכה, היה ריח חזק של רחצה לילית. כבר 30 שנה, לפחות, הרחצה הלילית היא בימי ג’. הסאונד – סרט שמוקרן (אני זוכרת בעיקר את “אני והחבר’ה“) בליווי הד צעקות בריכה, האוויר – דחוס, חם ולח, האור – בסך הכל מרגיע, אם כי אפשר לתת בו פרשנויות, והריח? שילוב מדויק של צ’יפס מטוגן, כלור וקרטיב שנמס. זה גובל במתמטיקה – המינונים המדויקים בנוסחה הזאת מעבירים מיידית למוד 83′, ילדות. לאחרונה אני מגלה שאני מוטרדת (או שמא מרוצה) לא מעט מהיכולת המוגבלת של הטכנולוגיה, דווקא הגבולות של מה אי אפשר מרגשים ומציקים לי. בבחינת אין עוד מה להילחץ.

המציגה הינה אני, אבל היא למדה לקפוץ ראש מאז

וכאקט של טריביוט, למה עוד אי אפשר, אבל דורש מחשבה, יקום בקרוב מיני אתר בנושא. כל פרויקט מתחיל, או לפחות צריך להתחיל, בדומיין טוב. אי לכך ובהתאם לזאת, כיתת(ת)י רגליי אל עבר חנות הדומיינים הקרובה למקום מגוריי ורכשתי את
ThisLongDomainSmellsLikeTeenSpirit.com
קלאסי.
ולמרות שכרגע הנחתי שם רק שומר מקום, בתפקיד אבן פינה, החלטתי להתחייב כאן, מול שבעת קוראיי, ולחשוף את הלינק הסודי.
ואם כבר אני פוצחת בסשן התחייבויות ציבוריות-סייברספייסיות-וירטואליות, אז יש עוד דומיין שמחכה בשקט להתמלא בתכניו (שחלקם כבר מוכנים (!) ומחכים בעצמם שאנקוף מקלדת ואצבעות ואקדם את האיחוד המיוחל): I-type-Therefore-I-am.com

בברכת נשמע ונעשה וחזק עם הזנב
_____
ובעניין אחר. אני בכלל רציתי לכתוב על סוגיית האבל ברשת. רציתי לכתוב פוסט על תמונות הפרופיל בפייסבוק שהתחלפו בדגלי גאווה, על עמוד הפרופיל של ניר כץ ז”ל שעבר מאפליקציות פייסבוקיות סתמיות וסטטוסים של חיים לקיר אבל (כולל סטטוס פרידה מבן הזוג שלו), על טירוף התגובות לתגובה 59 של ניר כץ שהגיב לאמא שלו כשכתבה על האבל שלה ב-ynet ובראשי הוא כבר היה ברובו כתוב אך גם ברובו מסוייג, מפוצץ בערבונות מוגבלים והחלטתי לוותר על הדיון הנרחב פה. אני לא מוצאת את המילים המדויקות לעניין.
יש עצרת בערב, נפגש שם.

קוראי הבלוג האדוקים כבר בוודאי יודעים שאני טרנסרייסית ובסופו של יום אני שייכת לגזע כהה העור, תחת הזהות של לטישה ג’קסון. “הביטו” מרכין את ה-Header לחצי התורן לזכרו של כוכב הג’קסון פייב שפרש מהמציאות שלנו לטובת מקום טוב יותר.

5 וידיאו-ים לג’קסון 5.

המציגה איננה אני ואולי טוב שכך בימים כאלה, אבל זה היה יכול להיות סופר כיף

ואחד לשנה הבאה

במסגרת כל אדם צריך מסגרת, הגבלתי את תדירות הפוסטים בבלוג זה לכדי פוסט אחד מדי פורטנייט. אני חורגת ממנהגי לפוסט ביניים לצורך הבהרות וגם מכיוון שייתכן שבימי הפנסיה המוקדמת התדירות תוכפל. (או תחולק, תלוי מאיזה צד של המשוואה מתסכלים).

הבהרה א’

לאחר פרסום הפוסט הקודם, מערכת הטלפוניה שלנו קרסה עקב פניות רבות של הציבור שתהה מדוע פניי כה עגמומיות. פניי אינן עגמומיות ביום יום. אלו פניי הרציניים. נסו לצלם את עצמכם ולחייך. אם תמצאו הרגשה דבילית מזו, אנא מלאו את הטופס ופקססו אלי. במצטבר נוצר רושם של בחורה כבדה, משביתת שמחות, חובבת דכאונות. אך לא כך הם פני הדברים.

תגלית ב’

מיטיבי ההקלקה הבחינו אולי בפוסט הקודם בשלושת הלינקים למורי הדרך בתיעוד היום יומי (1,2,3). הווב סלב המרכזי הוא נואה קלינה. עם פניו העגמומיות שלו.

המציג איננו אני

ידידי אהודק, הפנה את תשומת ליבי לכתבה שבה ראיין את קלינה ובה הפניית פנינים למחווה שנעשתה בפרק של הסימפסונס (הומר יודע לרגש):

המציג איננו אני

אני מודיעה כאן ועכשיו. אם אי פעם אקבל למשהו שאעשה בחיי מחווה בפרק של הסימפסונס אפרוש מהמרוץ. אדע שהגשמתי את ייעודי. איך קלינה ממשיך ביום יום לא ברור לי, מה המטרות החדשות שהוא מגדיר לעצמו, מה המוטיבציה החדשה שלו לקום בבוקר?

הצהרה ג’

אני מאוהבת בעוזרת בית. כל בית צריך עוזרת בית.