ככל שלא כותבים ולא מאכילים את הבלוג, קשה יותר לחזור. זה קצת כמו כשקר קר קר אז חם וכשחם חם חם – קר.
הפנסיה כבר נקראת ככה רק בשביל הפרוטוקול, במילא הים סגור.

כשאני לא מאכילה את הבלוג, אני מאכילה את קומפוסט התולעים, חיות המחמד החדשות. מי שלא עשה קומפוסט בביתו, לא ידע שמחה בחייו (ואני כמובן לא נסחפת, זאת עובדה).

יומו הפרה-ראשון של הקומפוסט, חסכתי מקוראיי את תמונות ההמשך, הן למתקדמים

אני עוד לא רוצה להתרברב, הקומפוסט במרפסת המוצלת עדיין בשלבי רבייה. התולעים מקבלות אוכל רק פעם ב-5 ימים, חלק מהזבל האורגני נאלץ למצוא את דרכו לזבל של כל הכיתה (למרות ששמעתי על אנשים שהקפיאו זבל אורגני שייחכה בסבלנות להגיע לערימת הקומפוסט שלו, אהמ.. אהמ..) וכל פתיחה של הקומפוסט עדיין מלווה בחשש.

אבל אני כן רוצה לדווח על מרוצות כללית מהתהליך. קומפוסט זה פשוט הגיוני. מה הטעם לנתב ולנייד ולשנע ערימות זבל מנקודה לנקודה ולתת להן לשחרר גזי מתאן, כשיש אלטרנטיבה שהופכת אותן לזהב שחור ומצמצמת את נפחן בעשרות, אם לא מאות אחוזים.
זה קצת כמו כשמרזים – השומן ששורפים נמצא באוויר, נעלם, הופך ליישות רוחנית. ככה גם הזבל, חוזר לבורא עולם כמו מסע בזמן.

קומפוסט נחשב בקצה ההמרה לדת הירוקים, במיוחד אותו קומפוסט תולעים (מספרים לי שהתנ”ך בנושא הוא הספר “worms eat my garbage“). אצלנו בבית הוא הגיע לבית שהייתי מגדירה אותו 6 מתוך 10 בסולם הירקרקות, כך שאין זה מחוייב המציאות. יכול להיות שזה מעלה אותנו אוטומטית ל-7, ובכל זאת.

עוד לא הגעתי לאיזון הצריכה של באי הבית מול זאת של התולעים. נוצר מצב שלעיתים אכין סלט X כדי לייצר לפוחזות מזון אהוב. ולהפך.
אולי אני צריכה ארנב.

ובעניין המשך ההשקות: אברהם קורנפלד (הגאון, המוכשר, השווה פלאס פלאס) ואני העלנו את untitled בגירסת פיילוט לאוויר העולם של הרשת. עדיין מדובר על אתר בחיתוליו; אנשי הקבוצה עדיין מתגבשים, יש עוד מיני באגים לאנשי ה-QA שבין ששת קוראיי (ומדובר בלפחות 2), התכנים מוזנים לאיטם.
אבל זה הקטן גדול יהיה.

*וכוכבית קטנה. הפמפלמוסים הגיעו לשאלון. סיני גז סיפר בתגובות שהוא נפגש איתם בהביטו לראשונה. לפני כמה ימים גם פגשתי אותם בגלריה בהארץ. חשוב, חשוב ביותר שייזכר איך הם עלו לארץ הקודש. ואם כבר, אז יש קאבר חדש מהמם לביט איט.

כששנה חדשה מתחילה בן אדם צריך ניו יירז רזולושנס.
למזלי, הצטיידתי ב-five year diary בביקור האחרון בתפוח הגדול, ואני יכולה לצאת ברזולושן אחד רציני – תוכנית חומש.

היומן פשוט, אך עם זאת גאוני: 365 עמודים, ובראש כל עמוד כתוב התאריך ללא השנה. העמוד מחולק ל-5 פסקאות כשלצד כל אחת כתוב __20. בשנה הראשונה ממלאים את הפיסקה הראשונה בכל עמוד, ובשנה השניה ממלאים את הפיסקה השניה ובשלישית את השלישית וכו’ וכו’. פה מגיע היופי: בשנה ב’ ניתן להשוות את אותו היום לשנה א’ ובשנה ג’ ל-ב’ ו-א’. וכו’ וכו’. Groundhog day.

מעבר להחלטה שבשנה הזאת אתעד בפיסקה את היומיום יום יום, צריך להתחייב על עוד כמה כוונות, ואיפה אוכל לצאת בהצהרות אם לא בפינה הקטנה שלי ברשת האינטרנט:

1. לחזור ללמד במינון הנכון. לא טוב לעשות בלבד ולא טוב ללמד בלבד.
2. לחזור ללמוד. לקבל מקורות השראה במסגרת מסגרת.
3. שנת 2009 תהיה השנה שאקים לי Garage Band. מחפשת תופיסטיות, בסיסטיות, זמרות וקלידניסטיות. וגארג’.
4. כמו קווין, גם אני רוצה Video Blog מסוג כזה או אחר. (זה גם יופי של רעיון לעצב פונט ברצינות ולבדוק את המנה הפופולרית של מסעדות על בסיס שבועי).
5. להקים קו-אופ אופניים.
6. לרכב 2500 ק”מ על אופני היאללה-יאללה שלי.

ועם כל הכבוד להצהרות של פיקסלים שחורים על פיקסלים לבנים, אם שניים מתוך השישה (או שלושה מתוך הרשימה המלאה והמסווגת) יתממשו – דיינו.
ואם גם המלחמה המחורבנת הזאת תפסיק – דאבל דיינו.

שיהיה לכולנו מחזור שמח.