כבר כמה שבועות אני עם פתיחה של פוסט שאמור לדבר על פחד מוות, או יותר נכון ההסחות מפחד מוות. זה היה אמור להיות פוסט שרציתי לפתוח לכבודו קטגוריה חדשה – “בוק ריפורט”. נרגשת מעצם העובדה שאני מצליחה לקרוא ספר בשלושה חודשים.

מאז היו הרבה הסחות, נכתבו כתבות, זרמו הרבה מים בירקון ובעיקר הפסקתי לקרוא את הספר המדובר [רעש, יעקב בורק]. אם לסכם את מה שלמדתי עד כה במשפט – כל דבר, אבל כל דבר, אבל ממש כל דבר שאנחנו עושים בחיים בא כדי להסיח את דעתנו מהרעש המתמשך והמתמיד בראשינו של פחד המוות. הבניינים שאנחנו בונים, החגים שאנחנו חוגגים, הקריירות שאנחנו מפתחים, ואין טעם להתחיל לדבר על הטכנולוגיה שאנחנו צורכים. באז תמורת באז. *

אפשר להמשיך ברצף הלוגי, אפשר להמשיך ולגזור.
אשתמש פה בציטוט של נינה סימון שאמרה [שנייה 0:48 וצריך לשמוע אותה אומרת את זה. שום סימני פיסוק לא יעשו את העבודה]:

‏

ואם תרשו לי לרגע לעשות אינדוקציה הפוכה, או איך שקוראים לזה, מכאן ניתן להסיק שאם נפסיק עם ההסחות ונצליח לא לפחד –> נגיע אל החופש הגדול. [חופש גדול במובן FREEDOM ולא במובן שוקו ולחמניה מול הטלוויזיה החינוכית]
מי היה מאמין שסוד החיים נמצא בנוסחה קצרה שמחברת בין נינה סימון ליעקב בורק?
‏

וזה בכלל לא הפוסט שהתכוונתי לכתוב הרי. רציתי להתעצבן על הבוקר. הבוקר לקחתי את עצמי לטיול בעירי. דיווש דרומה.
עברתי במתחם התחנה.
לפני כמה שנים יצא לי לראות את המתחם לקראת שיפוצו. אין מה לומר, מדובר בפינת קסם וחמד בעיר. ערימות של נוסטלגיה, רחש מסרטים תקופתיים, ריח של אדני רכבת – הכל יש שם. הקידמה, גירסת 1892. אז מה עושים כשמזהים פוטנציאל, חור במפה שלא פתוח לקהל הרחב? הופכים אותו לקניון. ממסחרים לו ולאמא שלו את הצורה. חנויות שכל תחנת רכבת צריכה: רונן חן, נעמה בצלאל, סניף ווניליה, חנות מייד אין TLV שמוכרת בין השאר צילומים-שנראים-כמו-תרגיל-שנה-א’ של זיו קורן עם אפשרות להדפיס על קנבס ולשלוח לכל מקום בעולם וטישרטים עם Enjoy Tel Aviv בפורמט הלוגו של קוקה קולה. כיף! מחר ייפתח גם שוק אורגני, ובקרוב גם רועי שוקולד, מסעדה איטלקית ובטח תפתח גם מסעדת נקניקים מעושנים על קוראסונים.
אני מתקשה להבין מדוע האופציה היחידה לפיתוח אזור מסוים היא הפיכתו למתחם מסחר. ועוד תחת הכותרת תרבות.
הטיול דרומה המשיך במסלול הג’נטריפיקציה של כל מה שיש בו ניחוח של חיים, וחלף לצד “צבע טרי”, שמעוניין למסחר אמנות, כי למה לא? יש הרי הרבה הגיון בצמד המילים אמנות מסחרית. מספרים לי על דוכנים של סיגריות פרלמנט, וסוכני מכירות מיומנים “אפשר לעניין אותך בחבילה של שתי יצירות במחיר 13,000?”. בזמן האחרון הכל מתחיל להזכיר לי את הנמל בבולטימור, מרילנד.

* ואגב הסחות טכנולוגיות – מרוב התחושה של להיות אול אובר דה פלייס ולא לדעת איפה הבית שלי ברשת, הוקם בית נוסף, איסוף החלקים שלי לכדי עמוד אחד. שבבוקר אוכל לפתוח חלון אחד ולדעת איפה הבית.

זהו, אני באפטרוורד של הספר The Tipping Point, לאט אבל בטוח – זאת הדרך היחידה שמאפשרת לי להתמודד עם ספרים. מה גם שעברתי כמעט באופן מוחלט לז’אנר העיוני, שאיך לומר זאת בעדינות, פחות שואב.

גם הספר הזה מדבר על העברת מסרים, שלא לומר פרסום, כמו רוב רובם של רבי המכר מהעת האחרונה. פרסום או יצירת כסף.

וזה מוציא לי את הרוח מהמפרשים כי פרסום זה עולם כל כך סליזי, נחשי, נצלני, ציני, חודרני וקפיטליסטי ובבסיסו קיימת התשתית להעביר מסר ויש בעולם גם מסרים חיוביים שיש להמסירם ולפרסמם ברבים. ואין, אין, אין תחום בעולם שלא דורש את האלמנט השיווקי שלו.

הלוואי שהיה פורטל אחד שמרכז את כל הדברים החשובים, את כל המסרים החיוביים. לעיתים שנתי נודדת בעקבות הרצון העז לפשט את הדברים לכדי לינק אחד שאומר את כל מה שצריך לדעת. ואז מסתבכת לי המחשבה, איך שכל הלינקים מסתעפים, זה תמיד מסתעף – מה צריך לדעת איפה ובאיזו רזולוציה ואיך ממפים את הידע.

לצד התסכול יש שמחה בעובדה שאין ערוץ אחד של העברת מידע. ובימינו, הפירוק והביזור מגבירים את הווליום של השאלות; איך משווקים רעיון, איך מקדמים אג’נדה, איך גורמים לעולם לדעת מה חשוב לו. מלקולם מסיים את ספרו בדרמטיות, אנחנו חיים בעולם מחוסן (למסרים) ומנוכר (למסרים), עכשיו השאלה שנותרת היא איך חודרים את מעטה החיסון והניכור.

צריך למצוא בין הרעשים את המידע שרוצים לצרוך, את המחאות שרוצים למחות, את המלחמות שרוצים ללחום ואת השלום שרוצים להשלים.

אז אני עם המחאות הקטנות שלי, מרכזת את השניים שלושה נושאים שעל הפרק.

מחאה אחת שאצטרף אליה בלינק היא המחאה נגד עמלות הבנקים. אני לא יודעת הרבה בנושא, רק מכירה את העצבים מול המסך בכספומט המבשר לי על העמלה שתגבה על ידי הבנק שלי ומול חוסר הכפתור “לא מאשרת”, “לא בא לי טוב”. ואיך המספר במסך הזה עולה מהוצאת מזומנים אחת לשנייה.
אז עכשיו כשהמועצה לצרכנות סוף סוף יוצאת בקמפיין, אני יכולה לפחות לספר לכם, עשרת קוראיי הנאמנים, על הלינק הזה ובו הוראות לאיך (ולמה) למחות ב-5 דקות (ומעלה).

ומחאה אחת שאני כל כך רוצה לייצר (זאת אומרת להגביר את המחאה הקיימת) וא. מתביישת בעובדה שמה שמזיז אותי לפעולה הוא המרחב הפרטי ברדיוס של ה-200 מטר שבהם אני חיה. וב. מיואשת עוד לפני שהתחלתי. איך מגייסים מוטיבציה להזיז דברים בלי להתייאש מראש, אלוהים יודע.

המציגה איננה אני. זוהי סבתי מפגינה מול העירייה.

מסתבר שחניון מכבי (ברחוב מכבי) מתוכנן להפוך למגדל של יצחק תשובה. כל כך הרבה רבדים בסיפור הזה מעצבנים אותי:
חניון מכבי משרת אותנו נאמנה כחניון קרוב לבית. האופניים הן כלי הרכב המרכזי של הבית, אבל את האוטו שמנייד מחוץ לעיר יש לחנות מדי פעם. אין שום חנייה אלטרנטיבית באזור (הרחובות הסובבים את המרחב העמוס הינם רחובות ללא חנייה), ובימי שישי האזור הופך לגיהנום של זיהום אגזוזים ויושבי פרברים, שבאים לשבת בסניפי הקפה-קפה שצצים כפטריות לאחר החמסין.

אין פה מקום למגדלים, צפוף פה, לפעמים על מדרכות קינג ג’ורג’ אין מקום להולכי רגל. מאיפה מגיע הרעיון העקום הזה לנטוע כאן טונות של בטון סרות טעם וחסרות חיבור מקומי, לייצר עוד מחסור במקומות חנייה ולצפוף את הצפיפות דרגה אחת נוספת?

והרי לא הרעיון כאן הוא הבעיה אלא אישורו שהוא השערורייה האמיתית. אין חקיקה כמו שצריך שתמנע מחדלים תברואתיים/אדריכליים/איכות סביבתיים/חברתיים/תרבותיים שכאלה. פעם היתה פה בריזה של ים אחר הצהריים, יש לי עדויות מדיירי הבית בשנות ה-40.

כל השיחה הזאת גורמת לי לרפיון ידיים.

[לינק לפעילות שמתקיימת מחוץ למסך. אני מקווה שלא נהיה קומץ תושבים סהרוריים ביום שני בוועדת ההתנגדויות]

וזה עוד בלי שאמרתי מילה על הבאזז. בעיקר יצא לי לומר עליו מילות התחכמות – הוא מבזבז לי את הבוקר, אני באזזה לו ועוד כהנה וכדומנה. כמה רעש, כמה הסחות דעת. גם הבוקר שמעתי את עצמי אומרת בקול רם “הלוואי שהייתי זוכרת מה אני עושה עכשיו”.

אין לי שום תוכניות להיפרד מפייסבוק.
יחד עם הביקורת ועם המחשבות על תיעול מרשים יותר של הזמן שלי – אני שם. רואה דברים שאני לא צריכה ו/או רוצה לראות, עושה לייק כשצריך ובעיקר מכלה את זמני.

הגעתי למסך של ביטול הפרופיל שלי בפייסבוק כי התבקשתי להראות כיצד עושים את זה. ואני מאוד שמחה שהגעתי לשם. מסתבר שאם אעזוב את פייסבוק, אנשים יתגעגעו אליי.

נדמה לי שזוממי פייסבוק ניסו ליצור כאן עמוד מרגש של חבריי שלא יוכלו עוד ליצור איתי קשר, שליבם נעצב, שלמרות אהבתם אין להם את הטלפון שלי. העמוד שנוצר כלל תמונות שלי מחובקת עם “החבר’ה”, מתוייגת להלכה – עמוד זיכרון בפייסבוק. כרגע יש שם בעיקר אנשים שאני מדברת איתם על בסיס יומי ולא בפייסבוק, או כאלה שאין לי בהם עניין גדול אבל הם חלק מרשימת החברים הווירטואליים שלי.

המציגה הינה אני ואחותה ודוד שלה

[בסוגריים מרובעים אומר שלאחרונה קרה יותר מפעם אחת ופחות משש פעמים שפגשתי ברחוב אנשים שהם חברים שלי בפייסבוק, כאלה שאפילו שוחחתי איתם על גבי הפלטפורמה החברתית, אבל שאין לנו עבר משותף - לא בצבא ולא בצופים. זה מפגש מעט מביך. בחלק משש הפעמים הנמכתי מבט ועברתי למדרכה השנייה ואילו ב-כ-שני מקרים אמרתי את שלא ייאמר: "אני מכירה אותך מפייסבוק". ופעם אחת נאמר לי בדומה]

מאפייני פייסבוק לא היו נותנים לי ללכת בלי לענות על השאלה מדוע אני הולכת, איך קצתי בביזבוז הזמן הזה ופרשתי.

והאמת היא, אדוני פייסבוק, שהתשובה היא י’ – כל התשובות נכונות.

ומי שרוצה קצת פייסבוק לפנים (הפוסט הזה עבר כל גבול עם אזכורים מיותרים של המילה פייסבוק), מוזמן לבקר את הפרופיל של חנה רטינוב, אחת מהחברות הווירטואליות שלי. החברות שלנו מאפשרת לי המשך צפייה בסדרה “מחוברות“. האלבום של הנסיעה הכיתתית ל”יד ושם” (סליחה, ! יד ושם !) שחנה תויגה בו יכול להיות פרק שלם, שלא לומר דוקטורט מעמיק בסוציולוגיה של העם היהודי. עם התמונה “אוהבת אותך לירני!” והתמונה “נישוווק :)” ועם חופן תגובות חחחחחחחחחחחחח נדמה שיש עם מה לעבוד.

הערת שוליים: מטעמי פרטיות [ראה סעיף ב' שאלה קודמת], אני לא מטמיעה את התמונות לטובת ציבור קוראי “הביטו” אלא מקשרת ולכן גם מצטערת מראש על אותם ברי שכל שאין להם חשבון בפייסבוק ולא יוכלו לראות את הפנינים האלה.

רעש מזהם את האוויר. אבא שלי היה אומר את זה רבות על הרעש שהייתי מייצרת כילדה ואני זוכרת כמה קשה היה לי להבין את החיבור הסמנטי הזה בין עולם הזיהום לעולם הרעש. היום, לעומת זאת, נדמה לי שאין תחום בעולם שלא מזדהם מרעש.

ברור לי שאחד המוצרים הנדרשים ביותר ברשת של ימינו הוא מוצר שיזקק דברים נקיים מתוך הרעש, מתוך הזרם האינסופי הזה, מתוך בליל המידע, הנתונים, האינפורמציה והשטויות. כל כך הרבה שטויות. אני מסוגלת להעביר יממות שלמות בצריכת שטויות, ביניהן צצה גם שטות שמלבבת את רוחי, שמשמחת, מעוררת השראה ונותנת מוטיבציה לחיות.

בימים האחרונים שבתי לרצף לינקים שזנחתי בעבר ולא פסקתי מלהשתאות. הדברים שיש באינטרנט, אני אומרת לכם… מול המסך מצאתי את עצמי חצי מסתירה את העיניים, חצי מציצה ופולטת מדי דקה או שתיים “אלוהים!!”, “אני לא מאמינה שאני מסתכלת על זה”, “אאאאוץ’!!”. אני לא מטמיעה פה כלום, לטובת הציבור, זהו אזור רך שעוברות בו לעיתים נשמות זכות שאין צורך לחשוף בפניהן את כל זוועות העולם. הרי ידע זה כוח, אבל בורות זאת הקלה גדולה.

המציגה איננה אני, אבל זה היה בדומה

ובכל זאת, שיהיה ברור מול מה ניסו להיסגר העיניים:
< דיסקליימר: אלו חומרים לא בריאים לצפייה לבעלי קוצב לב, לנשים בהריון ולאנשים הנוטלים תרופות באופן קבוע. שום הקלקה פה היא לא באחריותי.>

בחורה אחת בת 25, שלומדת איך להיות דולה, החליטה לתעד את צוואר רחמה. לקחה מרחיב איברים פרטיים, פיסקה, ביקשה מחברה הסקרן להפעיל את פונקציית המאקרו במצלמה, להדליק את פנס הראש ולצלם. לשמחתנו ולתדהמתנו, קיבלנו מחזור אישה שלם, אבל מבפנים. לי אין מילים. זה קצת כמו תערוכת הגופות, רק שזה חי. ובריא. לא שזה נראה כמו משהו בריא, אבל דיס איז לייף. יותר משנדמה לנו ביום יום, אנחנו חיה. עם אפשרות לחשוב על זה שאנחנו חיה, אבל חיה.

בחורה אחרת, ביקרה בבליז. שם עקצה אותה יתושה, שהיתה בתפקיד נשאית של ביצה של זבוב. פקעה הביצה של הזבוב בקרקפת ראשה ורימה/תולעת, תקראו לזה איך שאתם רוצים, בנתה את ביתה מתחת לקרקפת ראשה של בחורה שוחרת מדע. כל המשך ה”בחזרה לטואיצ’י” הזה מתועד ביוטיוב, אלא איפה.

וזה כבר הארד קור: משהו שנדמה כחצ’קון אימים מתגלה כעקיצת עכביש (או אולי זה מקרה רפואי אחר בכלל). נהרות מוגלה נשפכים מגבו של הבחור ששתי נשים עם יצר של קוסמטיקאיות מתנפלות עליו. ואם הצפייה עצמה נשמעת בלתי אפשרית, אפשר לצפות בצופים, כדי להבין את העוצמה של הדברים.

ערב יוה”כ תש”ע

וכל הרעש הזה (שאני כמובן אמביוולנטית כלפיו, כמו כלפי שאר החיים), הופך את השקט של יום כיפור לתענוג חסר תקדים. מישהו לחץ על Mute, ושפוי פה לרגע. צריך לשבת, להתרכז וטו צ’ריש את השקט.
כחלק מהעניין הגדול של “הביטו” בתל-אביב ובלוקאליות (שהרי הלוקאליזציה היא הגלובליזציה החדשה ו”הביטו” מתייחס לטרנדים באחריות נדירה*) נערכה צפייה מסודרת בסדרה של מודי בר און וענת זלצר על תלמקףאביבמקףיפו (ויש גם פתיח יפיפה). יש לי פיסקה או שתיים של ביקורת, אבל היא שולית – צפו ב-VOD הקרוב למקום מגורכם. הסדרה מאירה כל הליכה ברחוב תל אביבי באור ארכיוני ואנושי. מסתבר, שגם אז היה קשה, או לפחות רועש:

איפה יימצא ראש העיר שייתן לנו קצת שקט ומקום לעבודה רוחנית?

הערת שוליים:
*ובאותו הקשר, נא לא להחמיץ את הסרט “עג’מי”. אמנם היציאה ממנו כרוכה בייאוש וברצון להרים ידיים מול כל עוולות האנושות, אבל האבינג סייד דאט – הוא סרט חובה. הלוואי שפשוט יוסיפו אותו לבגרות, וכדרישה לפני קבלת תעודת זהות.

כולנו ראינו את “לכשכש בכלב” ויודעים היטב שלתקשורת יש כוח לייצר מציאות, לא רק בסרטים – מוניקה לווינסקי באה אחרי הסרט. (אולי לא כולנו… בפעמים שניסיתי לגייס חבר מרעים לצפות בסרט כולם נרדמו ורק אני נותרתי לצפות בו שוב ושוב).
כבר השמעתי בעבר את קולי המתנגד לידיעה ומקדם את ההדחקה. בימיי ב-ynet, נהגנו להשתעשע ברעיון של קופסה שחורה: דף הבית יכיל רק ידיעות משמחות, חדשות ענייניות וניטרליות על דברים שקורים ובאמצע העמוד – קופסה שחורה, שמאחוריה מתחבא עמוד עם כל החדשות הרעות. מי שרוצה להקליק – אהלן וסהלן ומי שלא – לא. גוון השחור ישתנה בהתאם לעוצמת הרוע של החדשות הרעות. מאפור בהיר לימים בהם יש ליסטריית מעדנות ושחור כהה בימי מלחמה.
הביצוע החלקי, נמצא באוויר. אמנם לא ynet ואמנם רק לחדשות באנגלית ואמנם מדובר רק בהחשכת המשבר הכלכלי, אבל לכן נאמר ביצוע חלקי. רוצה לומר, רק חלק מהביצוע.
לפניכם, חדשות ה-Washington Postללא מידע מיותר ומדאיג בנושא המשבר, או יותר נכון – מידע מושחר.

(כל אתר באנגלית יכול לקבל את הגירסה שלו כאן – recessionblocker.com )
והנה גירסה שלי לאתר של המדינה:

ובעניין אחר לגמרי, אבל עם קשר. הפוסט הזה נכתב לקראת סוף שפעת שתקפה אותי בפסבדו חורף הזה. שפעת שבאה פעם בכמה שנים, עם חום גבוה של תינוקות, חוסר יכולת לצאת מהמיטה, כאבים בכל הגוף – הדבר האמיתי שנגדו מתחסנים (תיעוד כמעט מלא של השפעת ובעיקר של ארון התרופות היהודי בפליקר). בעודי רגע לפני פיבלוש הבנתי שמעבר לעובדה שהפוסט ייצא לאוויר העולם, לינק אליו יחשף גם בפייסבוק ובטוויטר (אוטומטית). בימים רגילים, זה הרי מה שאני רוצה, אך בימי מחלה, בוסי היקר (חבר בפייסבוק) יראה את הפעילות האינטרנטית שלי ולא יוכל שלא לתהות איך זה שאני יכולה לכתוב פוסט אך לא יכולה להתייצב במפעל.
הנושא הזה עולה שוב ושוב, איך מפרידים ומושלים בעידן כל כך חסר פרטיות? עברנו איזה שהוא סף לאחרונה עם הצטרפות דור ההורים לפייסבוק. אמא של חבר מציעה לי חברות. דוד שלי (מעל גיל 70) מקשר את כולם ב-Plaxo. אשתו של בן דוד כותבת בתגובה לתמונה של בנה “אמרתי לך שאסור לכם לאכול את העוגה הזאת!”. לא כל דבר כל אחד צריך לדעת. ונכון, יש רשימות תפוצה בפייסבוק. שיצביע כל מי שמנהל אחת כזאת. ומתחזק אותה. ומגדיר למי מותר לראות מה (ביקור חפוז באיזור הגדרות הפרטיות של פייסבוק הוא מתכון בטוח להתקף אסמטי).

הפתרון היחיד שעולה לי כרגע בראש, הוא שמישהו יסגור את האינטרנט.

לפניכם סרטון ויראלי. 7 מיליון צפיות בבערך 10 ימים. ילד שחזר מרופא שיניים שאצלו כנראה נתנו לו גז צחוק. אי אפשר שלא לצחוק ולרחם בו זמנית על הילד המסטול שמצולם על ידי אביו המשועשע בזמן שהוא חולק איתו מחשבות כנות ומרגשות על מצבו.

בחירות

קשה שלא להזדהות עם דייוויד לגבי שלוש שאלות נוקבות בימי פוסט בחירות, הימים שאחרי היום שאחרי:

1. Is this real life?!?!
2. Why is this happening to me?
3. Is this going to be forever??

בחירות

הבחירות, וגם החיים בכלל, הובילו את מפעלי IMHO ליצירת סטיקר נוסף (וזה עוד לפני המהדורה השנייה הנרחבת של הסטיקר הראשון) – “יש לי ארץ אחרת”.
שבירת אמיתות, הכרה בעובדות, הסתכלות לחיים בלבן של העין. יש עשן בלי אש, יש דובים ויש יער, בלי נאמנות – יש אזרחות, אם יש לחם – נאכל עוגות.

בחירות

כבר זמן אני רוצה לדון בסוגייה איפה בוחרים לשים את הדברים ששמים ברשת. מה ליו-טיוב, מה לפליקר, מה לווימאו, מה לבלוג ומה לטוויטר. אנחנו מסתובבים במערך נימוסים חדש וחוקי אוצרות דיגיטליים. הפוסט בנושא כבר נגנז. אני חוששת שמדובר במאמר, אולי בתזה או לפחות מיני תזה ו’הביטו’ הוא מקום שיותר מתאים לחלקי רעיונות, לא למשהו שלם ומגובש. אז כחלק מרעיון – דייויד הוא קלאסי ליו-טיוב. הוא לא יבוא טוב בפליקר וגם פחות בווימאו.
[ואם מתעקשים לנסות לייצר את הנוסחה הכללית לעניין בתחום הווידאו: יו-טיוב - מזבלת סרטים ויראליים, פליקר - וידיאו ארט להמונים, וימאו - איכות, כמו ערוץ 8 לערוצים אחרים.]

בחירה

אני שמחה לבשר על המוצר הראשון ממפעלי ¹IMHO. מדבקת הפגוש, בשמה העברי, או הבאמפר סטיקר, משמשת כהרגלה בסיס לביטוי ומחאה פוליטית. קבלו מהדורה ראשונה של מדבקה ראשונה:

(לקבלת מדבקה, סמסו את הספרה 3)

בימים של התחלת הפסקת אש, אפשר לראות את זה אולי, שהרוב עובר, חביבי. אבל כוחה של האמירה הוא ביכולת החילחול שלה והפיכתה לסגנון חיים. רוב הנחלים זורמים לים, רוב הכלבים ביג’י יומם, רוב הילדים קופצים רוקדים, רוב העולם רובו – גשר צר מאוד, אחד בשביל רובם – רובם בשביל אחד. לרוב הסירים יש מכסה.
הרצון הוא להמנע מנחרצות. שום דבר אינו ודאי. בשביל מה אנחנו ב-2009 אם לא להנות מקצת פוסט מודרניזם נטול אמת אחת ויחידה?

וכמובטח, ובתחקיר מיוחד לקראת יום ההשבעה וחגיגותיו, הביטו מביא לכם את המידע הבא: אובאמה בסוף כן יישאר עם הבלקברי. בלי ה-GPS אבל עם הבלקברי. מותר יהיה לו לגלוש ברשת האינטרנט ולכתוב מיילים לחברים, בידיעה שכל מה שנכתב עובר, או יכול לעבור ל-CIA, שזה מחיר זעום לשלם. קחו, העיקר תתנו. Have no mistakes, a change has come to America, הולך להיות פה שמח.

[ובעניין אחר לגמרי, אתמול נפלתי בפח של באג/פיצ'ר בעייתי של הרשת החברתית Bebo, סיים סיים כמו פייסבוק, רק יותר לאנגלים. יצא שכל בן אדם שאי פעם כתבתי לו משהו בג'ימייל, קיבל הזמנה רשמית ממני להרשם לביבו, עם הלינק you will like this. אוי לבושה. את הבוקר העברתי בלענות למיילים של חברים נוזפים, חברים תוהים, חברים שלא רוצים להיות יותר חברים, וקרובי משפחה שמעוניינים לדעת מה ההבדל בין ביבו לרשתות חברתיות אחרות. את המשך היום העברתי בלמחוק לא פחות מחמישים הודעות על יוזרים חדשים בביבו שנהיו חברים שלי, או יותר נכון, חמישים חברים שלי שנהיו יוזרים בביבו. מסתבר שיש לי אמינות מיילית גבוהה, שכנראה נופצה לרסיסים. שלושה מתוך מאות המכותבים, נפלו בפח הבאג/פיצ'ר גם הם והעבירו את ההזמנות הלאה. ואני אומרת לכם כאן ועכשיו, אם עוד חודשים מספר תלמדו שביבו הפכה להיות הרשת החברתית החזקה בישראל. דעו שאתם הייתם עדים ליריית הפתיחה. ובאותה נשימה, הרשו לי לבקש סליחה, על משלוח שלא בזדון.]

1. מפעלי IMHO הוקמו בינואר 2009. מייסדות: יעל ואני

אני רק יודעת שיש מלחמה, כך שמעתי. לא ראיתי שום דבר בעיניים שלי, הכל דרך מסננות. כתבים, מדיום כזה, מדיום אחר. אינטרנט.
מלחמה טובה לעסקי האינטרנט – יותר טראפיק, יותר חשיפה לפרסומות, יותר כסף (מצד שני, עסקים גם מבטלים קמפיינים – פחות קמפיינים, יותר חשיפה לפרסומות, פחות כסף).
מיוחד להביטו, פרסומות לצד חדשות – מסך מפוצל או שמא דיפטיכון וירטואלי.

שיר של תוך כדי מלחמה

ועכשיו רואים חדשות,
מסתבר שעוד יש מלחמות.
תנו לצאת לברייק פרסומות,
תנו לנו פיצות במקום פצצות.

בעזה ובשדרות ילדים רוצים לחיות
בעזה ובשדרות ילדות רוצות לחיות

אל תגידו יום יבוא,
תביאו כבר את היום.
חלאס חלאס עם הדם,
או ברצלונה היר ווי קאם.

לחן: ביירות (מקור כאן)
מילים: עממי

הימים ימי מלחמה.
מדהים שמספיקים שבועיים בשביל להכנס לשיגרה: קצת פחות חדשות, קצת פחות עניין, קצת פחות תשומת לב. בקצוות כמובן פחות מתקהים: אלה שמשנים את תמונת הפרופיל שלהם בפייסבוק לדגל ישראל/מחליפים את הסטטוס לקסאם קאונט או מצידם השני מבטלי החברויות של תומכי המלחמה.
הזדמן לי לראות את מהדורת החדשות של יום שישי, תמונות קשות יונית, תמונות קשות. בשביל נטולי הטלוויזיה, כמוני, מדובר בהלם תרבות רציני ביותר. אייטם רודף אייטם בפטריוטיות, בקלישאות, בסיסמאות, במניפולציות רגשיות, בצמא לדמעות ודם. אישה בהריון שבעלה בחזית (נלווה אותה באולטראסאונד, בקניית העגלה), איש שהתחתן עם אישה קצינה בחזית (למה שלא נראה אותו כותב לה סמס “חולה עלייך כפרה שלי” (סוגת צילומי הסמסים היא הבסיס לתזת התואר השני שלי שעוד לא נרשמתי אליו), זום אין היסטרי על דמעות האם המודאגת), מאיר סוויסה מחלק משלוחים של מגה בול לתושבי הדרום (קצת תוכן שיווקי אף פעם לא מזיק) שלאו דווקא מזהים אותו – החומרים שמהם עשויה טלוויזיה טובה. ולסיום סיומת, נינט עם מילואימניקים ביחד מגישים את התחזית. אי אפשר לבקש יותר.

ובתוך כל זה, מלווה את המלחמה הטרנזיסטור המשפחתי משנת 88′, רדיו גלים קצרים. אפשר לשמוע איתו רשת ב’ בארגנטינה. 20 שנה ו-12 יום אחרי, חתיכת הפלסטיק הזאת משדרת אמינות, תרתי משמע. שומעים קריסטל קליר, הכפתורים כולם במקום, הפלסטיק פלסטיק והמסך מסך. יש עניין בתחנה הראשונה על הסקלה? לחיצה על כפתור ה-אפ.אם, 88, נקודה, 0, כפתור-Execute.
בום.

המוזיקה הכי טובה ברדיו.
האייפון בן השנה שלי כבר לא מתפקד כביום היוולדו – שברים על המסך, בעיות תוכנה קלות. האייפוד בן ה-6 נראה כמו לבנת חבלה והבטריה שלו תיקח אותי גג עד אלנבי, הטרנזיסטור “dream machine” של סוני, שקניתי במאה ושישים שקלים חדשים לא קולט בקומה שלישית כמעט אף תחנה אם אני לא עומדת לצידו.

זוהי מהפכת תרבות גורפת: ייצור מוצרים שלא נועדו להאריך חיים כשיטה (שלא לדבר על חוסר האפשרות הטכנית ו/או הכלכלית לתקן אותם), ייצור אייטמים שבנויים לזכרון קצר וחושים קהים, חוסר כבוד לחיי מוצר, לחיים ולאינטליגנציה.

תרבות הצריכה, לייק איט אוט טו בי.

אייל שחר (לא הזמר של היי פייב) הזמין אותי, כבר די מזמן האמת, לשחק שבע בום של בלוגרים. תופסת בלוגרים – מפרסמים פוסט עם 7 פריטי מידע על הבלוגר, מקשרים לשבעה בלוגרים אחרים שרוצים שיעשו בדומה ומפיצים את הבשורה. אולי זה יותר בין תופסת למכתב שרשרת.
בינתיים נהיתה תופסת של גדולים במזרח התיכון החדש הזה. בגדול אני בחיפוש אחר אומה שתאמץ אותי. אין לי כוח יותר להתעורר פעם בכמה חודשים למציאות של טנקים, מטוסי F-16 וסיוטים. מצד שני, אני לא חושבת שאני טובה בהגירה. אז בינתיים אני פה, אבל קצת ממורמרת.

אין לי מילים בהירות פוליטית כמו של בלוגרים רבים מסביבי, עם טענות והוכחות ותובנות. אני בעיקר רוצה להביע את מורת רוחי על המצב ועל האנושות. אני מעוניינת להמשיך להאמין שיכול להיות טוב יותר, שיכולה להיות אפשרות אחרת, וששלום ונורמליזציה הם לא מושגים תלושים. גם אם זה יעלה לי בשם התואר נאיבית שמוענק לי כלאחר יד כמילת גנאי מפי גברים-מיואשים-שחושבים-שהם-יודעים-משהו-על-עובדות-החיים-בגלל-הייאוש-והרציונליזציה-שמוצגים-כערכים-עליונים.

אז לטובת העניין נסב את השבע בום לבום שבע. שבע עובדות/מחשבות/תובנות על שפחתכם הנאמנה בקונטקסט מלחמתי.

1. אני חולה על ענייני מלוכה. יש לי עניין עם מלכים כמו קלינטון, כמו ראניה (בתמונה תורמת דם לעזתים, מי יודע איך הדם יגיע אליהם) ואסמה, כמו שושלת המלוכה הירדנית וכמו קרלה ברוני. אם דיקטטורה לא באה בחשבון ודמוקרטיה לא כל כך מצליחה, אני בעד מלכים. יש במה להתעסק, יש על מי לדבר. יש כתר ויש טקסים.

המציגה איננה אני

2. בגילגול הקודם הייתי כושית. אני די סגורה על זה.

3. אי שם בחופש גדול אחד ארוך במיוחד מצאתי את עצמי מתקנת רשתות דייג בנמל אשדוד לפרנסתי.

4. כל דבר בגירסה הקטנה שלו מרשים אותי באופן יוצא מן הכלל – עגבנייה קטנה, גור כלבים, אוריגאמי מנייר פיצפון, אפונה. מעבר לקסם של הקוטן נדמה לי שאני גם מזדהה עם חוסר האונים והשבריריות של החיים.

5. אני כותבת לא רע גם ביד שמאל. תמיד התרשמתי מהכותבים ביד שמאל ובדרך כלל אני מצליחה לזהות כתב יד של איטרי יד ימין. כשיד ימיני גובסה לה לשלושה חודשים פיתחתי את המיומנות ואפילו שיכללתי אותה לכתיבת ראי ביד ימין במקביל לכתיבה רגילה ביד שמאל.

6. בכיתה ה’ הייתי בחוג טיסנאות. שייפתי עץ בלזה, עטפתי כנפיים בנייר אורז ויצאתי להטיס טיסנים. אין צורך לציין שהייתי הבת היחידה. ֿ

7. שפרה מהאח הגדול אוהבת את הבלוג שלי. מליון סמסים לא טועים.

(הקונטקסט המלחמתי קיים בכל סעיף, גם אם מוסווה היטב היטב. פרשנות תינתן על פי דרישה)

אני מצרפת למשחק את הבלוגרים הבאים (שייתכן שכבר נתפסו בחיים או בסייבר חיים):
תומר ליכטש
דנה צימרמן
דרור פויר
ריקי כהן
שרון גפן
candy
מורפלקסיס

זה גם הולך להיות הפוסט האחרון של שנת 2008. שוב צריך לקוות שתכלה שנה ותחל שנה. שהשנה האחרונה של העשור הראשון של שנות ה-2000 תסמן את תחילת שנות ה-2000. הלאה הפרימיטיביות, קדימה החיים הטובים.