הפנסיה הזאת הופכת את הימים לעיסה אחת של שבת עד רביעי. יש עוגנים קטנים – פגישה מחר, רופא שיניים שבוע הבא, נסיעה לירושלים. אבל מעבר לזה הימים דומים זה לזה והשישי פחות מלחיץ מבדרך כלל.

מסביב תוהים חברים ומשפחה על סירובים להצעת עבודה כזאת או אחרת. “זאת תקופה קשה”, “אז מה תעשי עכשיו?”, “זה בטח מאוד מלחיץ להיות בלי עבודה…”. האמת היא שלא, למרות הערבון המוגבל – אני רק שבוע וחצי בפנסיה הזאת, אני לא מפרנסת משפחות בשלב זה של החיים ואני לא מתיימרת להיות בלי גב.

מדהים גם לגלות את נזילות הזמן ואיך יש פחות זמן כשיש יותר זמן, איך הימים עוברים מהר ואיך אין ואקום של זמן. פתאום יש הרבה משימות, הרבה חברים לפגוש, ביקור בדואר לוקח חצי יום. והכי מוזר – אף אחד לא משלם לי לדבר עם 3 אנשים במקביל בג’יטוק.

ואין את ההיסטריה לקראת השעה 12 בנושא המזון. ואפילו לא הספקתי לכתוב את הפוסט, אם לא הפוסט דוקטורט, שתיכננתי לכתוב בעניין ה-10bis, תןביס. [מזל שגאונים כבר כתבו אותו בשבילי].

אבל יש לא מעט דברים אחרים. בין השאר בילויים אינטנסיביים מול סרטים דביליים כגון Beaker שר את Coldplay או את ריק (חומר ישן ומשובח שנרקח כולו מכאן, ואם מתחילים עם הצפייה לראשונה, כדאי לפצוח בה בהתחלה), ניקיון המקרר והתחלה של פרויקט אחד בשביל הנשמה, בעצם שניים.

אבל הכי מרגש בימים האחרונים זה לראות את משחק האייפון שלנו קורם עור וגידים. אני כרגע מגדירה את המפגש רעים הזה כמיני-מיזם, אין לדעת לאן הוא יתפתח, אבל מרעיון שרץ בשיחת מסדרונות נוצרת בימים אלה אפליקציה ועיצובים נרקחים ומתגבשים ורק זה, בפני עצמו, כבר משמח. בינתיים אנחנו עם בלוג באוויר, בשפה האנגלית למען אזרחי העולם ולשאלה החשובה “Are we there yet?” יש תשובה מובהקת – עדיין לא.

אופס, כמעט יצא פוסט בלי אובמה. msnbc מביאים לנו במרחק קליק או שניים, בילוי יומי במחיצת המלך, במובן של מלך (וידיאו).

למרות שהחלטתי שהשנה אני לא אוכלת את הביצה, מורידה מכמות הכבד הקצוץ, ולא אוכלת גם טלה וגם עוף, לא הצלחתי לנשום יומיים אחרי הסדר. כדי להוריד את הסדר ולמלא התחייבות – בניתי דק.
מהרגע שהונחו היסודות של בית הכפר הזה, הודעתי שאת הדק אני עושה. זה תחום ההתמקצעות שלי, דברים כאלה אני עושה ביום יום – מתבקש שאני אהיה ראש צוות דק.
פרוייקט הדק גם דרש צילום Time Lapse-י. כאחרונת הצעירים והפעורים נדהמתי לגלות די בתחילת יום העבודה השני, שאזלו מיצי הבטריה של המצלמה. להביא מטען לכפר? לא עלה בדעתי.

מה שכן הספיק להצטלם, הפך לדקה וחצי שבה תועדו בעיקר ההכנות, ביקור השכנה והשורה הראשונה. משם והלאה, הדברים היו די דומים.

אקזיביט A, יור הונור:

ההתקדמות האיטית גרמה לשינוי וייעול תהליכים. כראש צוות דק ומהנדסת תעשייה וניהול, קיצרתי טווחים, איחדתי פעולות, מנעתי שינועי יתר של קרשים באורך 4.80 ושלב ב’ של היום כבר היה מספק יותר.
(וצולם רק פעם בכמה דקות ולא פעם בשתי שניות, על ידי Time Lapse אנושי)

אקזיביט B, יור הונור:

על פניו, מתבונן בעין בלתי מזויינת יכול לחשוב שמדובר בדק גמור, שהמשימה הושלמה. אך למעשה, בפני בעלת בית הכפר עוד שעות רבות של עבודה. הברגות, חיתוכים, סגירת פינות, ליטושים וצביעה.

ולמה הדבר דומה (באווירת החג וההגדה)? מהבחינה הזאת, בניית דק מקבילה לבניית אתר אינטרנט, או כל פרויקט אחר כמעט. לא סתם לפרויקט קוראים פרויקט.
השלב הראשון הוא השלב המתגמל, זה שבו רואים התקדמות ושבסופו, נדמה שהפרויקט גמור. השלב השני, שלב ה-QA, שלב הגימורים, השלב האינסופי הזה של סגירת פינות, ליטושים אחרונים ותיקונים, הוא שלב בלתי נסבל, לא מתגמל, ארוך פי 5 מהצפוי ואפילו בסופו, בדרך כלל, הפרויקט אינו גמור. מעכשיו – תחזוקה, עוד תיקונים, עוד QA, עוד איזה שיוף אחרון של עץ או החלפת בורג חלוד.

בשבוע שעבר ראיתי פרויקט מסוג אחר. ספר, שעבדו עליו יותר משנתיים, יצא לאור. נכון, מאחוריו שלב א’, שלב ב’ ואפילו ג’ ו-ד’. אבל מרגע זה הוא יצא לאור, נסגר, הודפס, הופץ. ללא דרישה למשאבי תחזוקה. זה נכון בסרטים, בספרים, בדיסקים. אני עוברת למוזיקה.

ומעניין לעניין, כמו שהטרחנים ואני אוהבים לומר, אני מתחילה להתרגש לקראת האירווזיון. יש לנו שיר עם יכולת ניצחון פוליטי מובהקת.

בערך הוויקיפדיה של אירווזיון 2009 נכתב כך: “מילות השיר הן בעברית, אנגלית וערבית כאשר מסר השיר הוא שלום עולמי כתיקון הדעה הרווחת על ישראל לאחר מבצע עופרת יצוקה.” וזאת לא הפנינה היחידה בעמוד; ניתן למצוא בו תמונות של אולם האירווזיון, מפת מדינות משתתפות (מפולגת לפי מדינות שהעפילו אוטומטית לגמר, מדינות שמשתתפות בשני חצאי הגמר, ומדינות שלא משתתפות בתחרות אבל הן יכולות), פרק בנושא גיאורגיה וחוקי הצבעה מלאים.

רק לפני כחצי שנה, הבנתי שהיורו הוא כמו האירוויזיון, רק בכדורגל. תחרות לבנים ותחרות לבנים נשיים.

היסטוריה בהתהוותה, קלאסיקה בערוץ 1:

ועניין קטן לסיום. אם עדיין צריך לחזק את הטענה שקאברים ביוקליילי זה הדבר שקורה עכשיו, לפניכם קאבר של Toxic. מ.ש.ל

אני שמחה לבשר על קטגורייה חדשה: מסודרים. קצת מחיי ההייטק, לאלו שעדיין עוסקים בעבודות כפיים, כראוי לכולנו (כפיים, כפיים).
כיאה לסטארט-אפ צעיר אנחנו יושבים בווילה בצפון תל אביב. בריכה אין (אבל לשכנים יש), גינה יש, שירותים אחד. מתחיל להתגבש הווי, דינמיקות בין אנשים, מתחילה להתגבש קבוצה.

בשירותים מונח לו, בתמימות מחשידה, ספריי Glade. כל אחר צהריים, בשלב זה או אחר של אחר הצהריים, ריסוס נדיב “מבשם” את האוויר.
מצוטט מילה במילה: “גלייד מביא לביתך את הריח העדין של לבנים שכובסו ומתנפנפים ליבוש על חבל כביסה באוויר הצח ותחת קרני השמש המלטפת”
אני חוזרת: לבנים שכובסו ומתנפנפים ליבוש על חבל כביסה. אוויר צח. קרני שמש. מלטפת.

מי כותב קופי כזה?
(או שאולי זה קופי פייסט לטקסט משנות ה-80?)

והרי בינינו, כולנו יודעים שלספריי הזה יש את הריח של ה-*** מוטמע בתוכו.
Embedded.