זהו, אני באפטרוורד של הספר The Tipping Point, לאט אבל בטוח – זאת הדרך היחידה שמאפשרת לי להתמודד עם ספרים. מה גם שעברתי כמעט באופן מוחלט לז’אנר העיוני, שאיך לומר זאת בעדינות, פחות שואב.

גם הספר הזה מדבר על העברת מסרים, שלא לומר פרסום, כמו רוב רובם של רבי המכר מהעת האחרונה. פרסום או יצירת כסף.

וזה מוציא לי את הרוח מהמפרשים כי פרסום זה עולם כל כך סליזי, נחשי, נצלני, ציני, חודרני וקפיטליסטי ובבסיסו קיימת התשתית להעביר מסר ויש בעולם גם מסרים חיוביים שיש להמסירם ולפרסמם ברבים. ואין, אין, אין תחום בעולם שלא דורש את האלמנט השיווקי שלו.

הלוואי שהיה פורטל אחד שמרכז את כל הדברים החשובים, את כל המסרים החיוביים. לעיתים שנתי נודדת בעקבות הרצון העז לפשט את הדברים לכדי לינק אחד שאומר את כל מה שצריך לדעת. ואז מסתבכת לי המחשבה, איך שכל הלינקים מסתעפים, זה תמיד מסתעף – מה צריך לדעת איפה ובאיזו רזולוציה ואיך ממפים את הידע.

לצד התסכול יש שמחה בעובדה שאין ערוץ אחד של העברת מידע. ובימינו, הפירוק והביזור מגבירים את הווליום של השאלות; איך משווקים רעיון, איך מקדמים אג’נדה, איך גורמים לעולם לדעת מה חשוב לו. מלקולם מסיים את ספרו בדרמטיות, אנחנו חיים בעולם מחוסן (למסרים) ומנוכר (למסרים), עכשיו השאלה שנותרת היא איך חודרים את מעטה החיסון והניכור.

צריך למצוא בין הרעשים את המידע שרוצים לצרוך, את המחאות שרוצים למחות, את המלחמות שרוצים ללחום ואת השלום שרוצים להשלים.

אז אני עם המחאות הקטנות שלי, מרכזת את השניים שלושה נושאים שעל הפרק.

מחאה אחת שאצטרף אליה בלינק היא המחאה נגד עמלות הבנקים. אני לא יודעת הרבה בנושא, רק מכירה את העצבים מול המסך בכספומט המבשר לי על העמלה שתגבה על ידי הבנק שלי ומול חוסר הכפתור “לא מאשרת”, “לא בא לי טוב”. ואיך המספר במסך הזה עולה מהוצאת מזומנים אחת לשנייה.
אז עכשיו כשהמועצה לצרכנות סוף סוף יוצאת בקמפיין, אני יכולה לפחות לספר לכם, עשרת קוראיי הנאמנים, על הלינק הזה ובו הוראות לאיך (ולמה) למחות ב-5 דקות (ומעלה).

ומחאה אחת שאני כל כך רוצה לייצר (זאת אומרת להגביר את המחאה הקיימת) וא. מתביישת בעובדה שמה שמזיז אותי לפעולה הוא המרחב הפרטי ברדיוס של ה-200 מטר שבהם אני חיה. וב. מיואשת עוד לפני שהתחלתי. איך מגייסים מוטיבציה להזיז דברים בלי להתייאש מראש, אלוהים יודע.

המציגה איננה אני. זוהי סבתי מפגינה מול העירייה.

מסתבר שחניון מכבי (ברחוב מכבי) מתוכנן להפוך למגדל של יצחק תשובה. כל כך הרבה רבדים בסיפור הזה מעצבנים אותי:
חניון מכבי משרת אותנו נאמנה כחניון קרוב לבית. האופניים הן כלי הרכב המרכזי של הבית, אבל את האוטו שמנייד מחוץ לעיר יש לחנות מדי פעם. אין שום חנייה אלטרנטיבית באזור (הרחובות הסובבים את המרחב העמוס הינם רחובות ללא חנייה), ובימי שישי האזור הופך לגיהנום של זיהום אגזוזים ויושבי פרברים, שבאים לשבת בסניפי הקפה-קפה שצצים כפטריות לאחר החמסין.

אין פה מקום למגדלים, צפוף פה, לפעמים על מדרכות קינג ג’ורג’ אין מקום להולכי רגל. מאיפה מגיע הרעיון העקום הזה לנטוע כאן טונות של בטון סרות טעם וחסרות חיבור מקומי, לייצר עוד מחסור במקומות חנייה ולצפוף את הצפיפות דרגה אחת נוספת?

והרי לא הרעיון כאן הוא הבעיה אלא אישורו שהוא השערורייה האמיתית. אין חקיקה כמו שצריך שתמנע מחדלים תברואתיים/אדריכליים/איכות סביבתיים/חברתיים/תרבותיים שכאלה. פעם היתה פה בריזה של ים אחר הצהריים, יש לי עדויות מדיירי הבית בשנות ה-40.

כל השיחה הזאת גורמת לי לרפיון ידיים.

[לינק לפעילות שמתקיימת מחוץ למסך. אני מקווה שלא נהיה קומץ תושבים סהרוריים ביום שני בוועדת ההתנגדויות]

וזה עוד בלי שאמרתי מילה על הבאזז. בעיקר יצא לי לומר עליו מילות התחכמות – הוא מבזבז לי את הבוקר, אני באזזה לו ועוד כהנה וכדומנה. כמה רעש, כמה הסחות דעת. גם הבוקר שמעתי את עצמי אומרת בקול רם “הלוואי שהייתי זוכרת מה אני עושה עכשיו”.

דווקא כשהרוחות מזלזלות בתמימותם של בני האובמאים, ובעקבות הפוסט הקודם שעורר תגובות קשות עד קשות ביותר – כמה פנינות חן מבית היוצר של הווסט ווינג, של הפירסט ליידי ושל פרזידנט אילקט, כי מזמן לא חגגנו עליו.

ללא מילים:

וזה כן דורש איזו מילה או שתיים: מר וגברת אובמה נדרשו להצטלם עם מנהיגי העולם (כן, גם עם ביבי ושרה), עם 130 מנהיגי עולם. בא גולש נלהב, אריק שפיגלמן, כנראה מעדה מסויימת, ששם לב שמר פרזידנט מצליח לחייך בכל תמונה בדיוק, אבל בדיוק אותו דבר. המסקנה של שפיגלמן היא שאובמה הוא או רובוט או פסל שעווה. כל התמונות נמצאות בפליקר של הבית הלבן.

הפירסט ליידי והעזר כנגדו, חוזרת לעונה החדשה של רחוב סומסום. ביג בירד עם תסריט משובח שכולל את המשפט הראוי לקאלט עתידי “Are you part bird, Mrs. Obama”?

ומיסס אובמה עם אלמו. חולה על אלמו, חולה על מיסיס אובמה. היא פשוט אישה גדולה (וזה בלי להתעסק בשערוריית המכנסיים הקצרות והרגליים הארוכות אי שם בשלהי אוגוסט):

הבעייה עם אלמו ורחוב ססמי סטריט היא שברגע שמתחילים, קשה להפסיק.

את ג’וליה ואלמו מכירים?

ווופי ואלמו?

וג’ק בלאק ואלמו?

ויש עוד. ראוי לציון הוא היוטיובון של נורה ג’ונס ואלמו (אלמו ממש נוגע ללב מבערך דקה אפס חמש). ומעבר לאלמו, יש גם את בילי ג’ואל עם אוסקר (וגם עם החירשת מה-L Word, לפני שיצאה מהארון), את סטיבי וונדר עם גרובר, את טוני דאנצה קופץ על חבל ואת ליאם ניסן עם ארני ואת ג’וני קאש בצעירותו. בכל זאת אנחנו בעונה 40. ארבע אפס.

מממממממ. אמריקנה.

ואם כבר ביוטיוב, אז לפמפלמוסים יש קאבר חדש ל-September של אדמה רוח ואש עם סיום חינני שסוגר לנו את הפינה של רחוב סומסום.

שבוע אצל ההורים מטשטש את היכולת לשחרר פוסטים על בסיס שבועי. או על איזה שהוא בסיס בכלל. הגלישה משתנה; הופכת לקצת יותר פאסיבית ומיינד-נאמבינג. הרבה פייבוריטס חדשים ביו-טיוב, הרבה ריפרוף על הרידר, הרבה מה חדש בפייסבוק, הרבה מי חבר של מי, הרבה מה יש למישהו לחדש בטוויטר. הצטרפתי ל-99% של צרכני התוכן לעומת ה-1% המייצר.
והאמת היא שזה לאו דווקא רע, קצת שקט. אין צורך להעמיס על הרעש הוובי הזה סתם מחשבות סרק. מצד שני, וכאן אולי יזדהו איתי רק מתחזקי הבלוגים למיניהם, יש לא מעט רגשות אשם על הזנחת מערכת ניהול התוכן של בלוג לפרק זמן הגדול מפרק הזמן הממוצע בין פוסט לפוסט.
—-
ערב אחד כלל רצפים של ג’קסון פייב. תנועות ריקוד שלא הצלחתי להסיר מהן את העיניים, אולי רק עוד שניים שלושה גילגולים בעולם הזה אוכל להתקרב לקרסולי התנועות האלה. (אנד דונט גט מי סטרטד על התלבושות….)

(כמה פנינים מאותו סשן: דאנסינג מאשין, ABC ו-I’ll Be There)

ערב אחר הבנתי שאני בדיליי עם טרפת היוקליילי, הגור גיטרות הזה. גם ככה יש לי חולשה לדברים מוקטנים, אבל היוקליילי הזאת היא מהאגדות (היא הצטרפה חיש קל לרשימת הווישליסט כמובן). היו-טיוב מלא בביצועים מפתיעים, בבוינג-בוינג מפגיזים עם סלב יוקליילי חדש כל יומיים ולראייה, אקזיביט A:

באקזיביט Q, פגשתי את iputupwithyou, צמד בני 17, בדואט חינני. מחקר מעמיק הוביל לקליפ בו הם מציגים את עצמם בעזרת סרט פסבדו אילם. בדקה 0:57 אלכס מצהיר “I’m Gay” ולעומתו, מייגן מודיעה בצער, “I’m Not”.

רגעים כאלה מסבים לי נחת: דור ה-Z, או מה שהוא לא יהיה, הדור שמצלם את עצמו שר ומנגן על יוקליילי, נמצא במקום טוב. למרות כל הזוועות, בשנייה כזאת יש שמץ של שמחה.
כנראה שהשפעת הסרט “מילק” עדיין לא פגה. אני חשה עוד יותר חרדה מהרגיל לגבי המובן מאליו. בעידן שבו המחאה היחידה היא חתימה על עצומה באתר atzuma או הצטרפות לקבוצות מחאה בפייסבוק (מה שמזכיר לי את הקבוצה שראיתי היום: “גם אני מרגיש צורך עז לשיר שיר של עידן רייכל כשאני רואה אתיופית“) -מובן מאליו יכול להפוך בן רגע ללא מובן מאליו.
אנשים, Celebrate Diversity.

—
ואף לא מילה אחת על כנס דה-מרקר

אני רק יודעת שיש מלחמה, כך שמעתי. לא ראיתי שום דבר בעיניים שלי, הכל דרך מסננות. כתבים, מדיום כזה, מדיום אחר. אינטרנט.
מלחמה טובה לעסקי האינטרנט – יותר טראפיק, יותר חשיפה לפרסומות, יותר כסף (מצד שני, עסקים גם מבטלים קמפיינים – פחות קמפיינים, יותר חשיפה לפרסומות, פחות כסף).
מיוחד להביטו, פרסומות לצד חדשות – מסך מפוצל או שמא דיפטיכון וירטואלי.

שיר של תוך כדי מלחמה

ועכשיו רואים חדשות,
מסתבר שעוד יש מלחמות.
תנו לצאת לברייק פרסומות,
תנו לנו פיצות במקום פצצות.

בעזה ובשדרות ילדים רוצים לחיות
בעזה ובשדרות ילדות רוצות לחיות

אל תגידו יום יבוא,
תביאו כבר את היום.
חלאס חלאס עם הדם,
או ברצלונה היר ווי קאם.

לחן: ביירות (מקור כאן)
מילים: עממי

אייל שחר (לא הזמר של היי פייב) הזמין אותי, כבר די מזמן האמת, לשחק שבע בום של בלוגרים. תופסת בלוגרים – מפרסמים פוסט עם 7 פריטי מידע על הבלוגר, מקשרים לשבעה בלוגרים אחרים שרוצים שיעשו בדומה ומפיצים את הבשורה. אולי זה יותר בין תופסת למכתב שרשרת.
בינתיים נהיתה תופסת של גדולים במזרח התיכון החדש הזה. בגדול אני בחיפוש אחר אומה שתאמץ אותי. אין לי כוח יותר להתעורר פעם בכמה חודשים למציאות של טנקים, מטוסי F-16 וסיוטים. מצד שני, אני לא חושבת שאני טובה בהגירה. אז בינתיים אני פה, אבל קצת ממורמרת.

אין לי מילים בהירות פוליטית כמו של בלוגרים רבים מסביבי, עם טענות והוכחות ותובנות. אני בעיקר רוצה להביע את מורת רוחי על המצב ועל האנושות. אני מעוניינת להמשיך להאמין שיכול להיות טוב יותר, שיכולה להיות אפשרות אחרת, וששלום ונורמליזציה הם לא מושגים תלושים. גם אם זה יעלה לי בשם התואר נאיבית שמוענק לי כלאחר יד כמילת גנאי מפי גברים-מיואשים-שחושבים-שהם-יודעים-משהו-על-עובדות-החיים-בגלל-הייאוש-והרציונליזציה-שמוצגים-כערכים-עליונים.

אז לטובת העניין נסב את השבע בום לבום שבע. שבע עובדות/מחשבות/תובנות על שפחתכם הנאמנה בקונטקסט מלחמתי.

1. אני חולה על ענייני מלוכה. יש לי עניין עם מלכים כמו קלינטון, כמו ראניה (בתמונה תורמת דם לעזתים, מי יודע איך הדם יגיע אליהם) ואסמה, כמו שושלת המלוכה הירדנית וכמו קרלה ברוני. אם דיקטטורה לא באה בחשבון ודמוקרטיה לא כל כך מצליחה, אני בעד מלכים. יש במה להתעסק, יש על מי לדבר. יש כתר ויש טקסים.

המציגה איננה אני

2. בגילגול הקודם הייתי כושית. אני די סגורה על זה.

3. אי שם בחופש גדול אחד ארוך במיוחד מצאתי את עצמי מתקנת רשתות דייג בנמל אשדוד לפרנסתי.

4. כל דבר בגירסה הקטנה שלו מרשים אותי באופן יוצא מן הכלל – עגבנייה קטנה, גור כלבים, אוריגאמי מנייר פיצפון, אפונה. מעבר לקסם של הקוטן נדמה לי שאני גם מזדהה עם חוסר האונים והשבריריות של החיים.

5. אני כותבת לא רע גם ביד שמאל. תמיד התרשמתי מהכותבים ביד שמאל ובדרך כלל אני מצליחה לזהות כתב יד של איטרי יד ימין. כשיד ימיני גובסה לה לשלושה חודשים פיתחתי את המיומנות ואפילו שיכללתי אותה לכתיבת ראי ביד ימין במקביל לכתיבה רגילה ביד שמאל.

6. בכיתה ה’ הייתי בחוג טיסנאות. שייפתי עץ בלזה, עטפתי כנפיים בנייר אורז ויצאתי להטיס טיסנים. אין צורך לציין שהייתי הבת היחידה. ֿ

7. שפרה מהאח הגדול אוהבת את הבלוג שלי. מליון סמסים לא טועים.

(הקונטקסט המלחמתי קיים בכל סעיף, גם אם מוסווה היטב היטב. פרשנות תינתן על פי דרישה)

אני מצרפת למשחק את הבלוגרים הבאים (שייתכן שכבר נתפסו בחיים או בסייבר חיים):
תומר ליכטש
דנה צימרמן
דרור פויר
ריקי כהן
שרון גפן
candy
מורפלקסיס

זה גם הולך להיות הפוסט האחרון של שנת 2008. שוב צריך לקוות שתכלה שנה ותחל שנה. שהשנה האחרונה של העשור הראשון של שנות ה-2000 תסמן את תחילת שנות ה-2000. הלאה הפרימיטיביות, קדימה החיים הטובים.

הימים – ימי הריסשן הגדול. אבא שלי נולד ב-1929, כך שאני יודעת דבר או שניים על משברים כלכליים, אבל זה הוא לי הראשון בו אני יכולה להנהן בפסבדו הבנה ולומר: “ימים קשים”.
יכול להיות שבגללו, בגלל המשבר, בימים האחרונים יש לי רייטרס בלוק, או שמא זה רידרז בלוק. אני מזניחה את קורא הרסס שלי ועוברת בעיקר על תמונות ודברים שדורשים מינימום מאמץ מוחי.
(אולי בכלל אני צריכה משקפיים)

ביטוי אחד של הבלוק, הוא העלאה אינטנסיבית של תמונות הפסיפלורה הנרגשת לקראת החורף. אני נאחזת בקנוקנות שנאחזות.

וכחלק מאסטרטגיית הלא-לקרוא-ולא-לאמץ-את-העיניים חל מעבר למדיום של וידיאו: צפייה מעט אובססיבית ב-thirty rock מחד, ובהייה במלכה הפרטית שלי ושל הממלכה הירדנית מאידך – ראנייה. או בשמה המלא, קווין ראנייה אל אבדאללה אוף ג’ורדאן.

המלכה האם זכתה בפרס יוטיוב לייב.
כמה דברים:
א. איך זה יכול להיות שככה נראה ראש עיריית סן פרנסיסקו?
ב. אם לא היתה לכם צמרמורת בדקה 2:15 – אין לכם לב.
ג. אם יש ספק במגניבותה של המלכה, גשו לדקה 3:26 וצפו בקליפ המתכתב עם רשימת הטופ טן של דייויד לטרמן, שנשלח לרגל קבלת הפרס.

ואחרי שחג ההודייה מאחורינו, אפשר להתחיל להתכונן לכריסטמס. ובתור חובבת רצינית של כריסטמס אורנמנטס הייתי רוצה להפנות את תשומת הלב להברקת מוחות הקוקה קולה – גם משקה האלים וגם קישוט לעץ. גאונות.

גם אני מתכוונת להצביע לדב חנין. למרות כל דיבור האין-לו-סיכוי ולמרות שאני עברתי את כוויית לופולינאסקי בירושלים אחרי שהצבעתי לניר ברקת, אין פה באמת שאלה.

אלו הדברים שצריכים להיות לנו חשובים: אוויר נקי לנשום, איכות חיים, בריאות פיזית ונפשית, לכולם. וכמובן, שבילי אופניים שימלאו פה את העיר ככה שההולנדים יקנאו. אלו העניינים שיותר מטרידים את דב חנין מאשר את רון חולדאי.

קדימה, להחליף כתובות במשרד הפנים או בדואר, לקחת יום חופש ולהצביע.

שיהיה לנו מחזור שמח.

הרמזור הירוק ברחוב הנביאים פינת אבן גבירול, מעביר שתי מכוניות כל פעם, מה שהופך את הרמזור האדום לזמן קלאסי לבדוק מיילים באייפון. האייפון, באדיבותו הרבה, מציג רשימה של רשתות אלחוטיות באזור כשמעירים אותו לחיים. זוהי רשימת הרשתות באותו רמזור אדום, בימי ב’ באזור 8 בבוקר.

חדי העין יבחינו במחאה צרכנית.

האמת היא שזה כל פעם מפתיע אותי לראות שהרבה אנשים נותנים שמות לרשת שלהם ולא משאירים את השם הדיפולטי Admin. לא מעט יוצא להתקל ברשת כמו HagaiDana לציון זוגיות אלחוטית או cohen_family אבל IHateHot זוהי רשת כלבבי, מחאה במרחב הציבורי האלחוטי והאינו נראה.
השליטה החופשית בשם הרשת מאפשרת לחגוג ולמחות, בניגוד לשינוי מחאתי של שם פרטי או משפחה שדורש אישור של משרד הפנים. שמות כמו “בנק לאומי חרא” לא אושרו על ידי המדינה, לדוגמא.
אבל הרשת שלי ברשותי, ויוה לה ראוטר.

באופן אירוני, בן אדם צריך מסגרת בשביל ליצור. או מסגרת או דד ליין.
יכול להיות שיש אמנים בנשמתם שהיצירה משתלבת בחיים שלהם בצורה אורגנית לחלוטין, אבל קשה לי להאמין.

מירנדה ג’ולי היא לונג טיים נערצת שלי, בין הנערצות מספר 1.
מצאתי אותה בסרט You Me and Everyone We Know (סרט חובה), המשכתי לעקוב ב- no one belongs here more than you ואחר כך ב- Learning to love you more הגאוני.

learning to love you more הוא פרוייקט שתפקידו לייצר מסגרות/משימות. ג’ולי וחברים מעלים משימה/תרגיל/Mission והעם מבצע:
צלמו תמונה עם פלאש מתחת למיטה, צלמו תמונה של זרים מחזיקים ידיים, של ההורים שלכם מתנשקים, הקליטו שכנים מנגנים (במשימה הזאת מתחבא ריפורט מרגש במיוחד ששווה צפייה והאזנה ותשומת לב).
תערוכת האון ליין המתמשכת הזאת הפכה לתערוכת אוף ליין אי שם בהולנד, אמנות לעם בגירסת הווב – User Generated Art. למרות שהתערוכה היתה ב-2007, הגעתי לראיון הזה רק השבוע (דרך שמנטורה).

וכדי לקבל טעימה מהחן והעולם הג’ולי מירנדאי אפשר ליהנות מכמה דקות של How to make a button:

כפתור ופרח.

כל שנה בסתיו אמריקה נצבעת בכתום, ואני לא מדברת על השלכת המפורסמת של אפ-סטייט ניו יורק, אלא על טירוף ההאלווין (שכבר דיווחתי עליו בפוסט קודם) שבנוסף לממתקים ומפלצות גם גורם להוצאת מוצרים שונים ומשונים במהדורה כתומה מיוחדת.

איתרע מזלי ומוצר כתום (נורת פלואורסנט חסכונית (CFL) כתומה לכבוד החג) שקראתי עליו מתלבש בול על הקריאה שנשלחה לבלוגרים לכתוב משהו לכבוד כדור הארץ.
עשיתי אחד ועוד אחד ועוד אל גור מקבל פרס נובל והנה תרומתי לכדור בשילוב קריצה לעבר כל הקדושים:

על פניו, אין שום דבר מטריד בנורה כתומה ושמחה שהיא גם ירוקה ואקולוגית. מעבר לנורות ה-CFL מאפשר לכל בורג קטן בארגון האנושות לתרום את חלקו הפעוט במאבק נגד ההתחממות הגלובלית. מסעות הסברה של אל גור ושל מדינות שלמות מקדמים את הרעיון ש-18 שניות שיוקדשו להחלפת נורת ליבון אחת לנורת CFL שוות הרבה ושביחד – נעצור את הפרנהייט ואת הצלזיוס.
עד כאן, גם אם אני נשמעת צינית, אני כולי בעניין וכולי מחליפה כל נורה שרופה בנורת ספירלה יחסית מכוערת למען הכדור (ובעלות יחסית גבוהה שאמורה להתקזז עם חשבון החשמל ועמידות הנורה לאורך שנים).
המצוקה שלי נובעת מהתנגשות הערכים של היצרנים שמנסים לזרום עם הטרנד ולייצר מוצרים ירוקים אבל פרנסתם מבוססת מכירות ולכן משווקים צריכה מיותרת. הגישה הצרכנית הירוקה צריכה להטיף לקנייה אחראית ומדוייקת – לקנות מה שצריך. יש כמה מסלולים ברורים שמאפשרים לחברות להפוך לירוקות באמת, אבל התחושה היא שרוב החברות הופכות לירוקות רק למראית עין ורק באופן שמבלבל את הצרכנים. הרי אין קל מלבלבל לקוח, גם אם הוא לא פרייאר. (ראה ערך קופסת קורנפלקס-צבעי-מאכל-קלאסי שכולה טקסטים “דגנים מלאים” ו-”סיבים תזונתיים”). הגיע הזמן שהטרנד הזה יהפוך לאחריות אמיתית של חברות (שבסופו של דבר עושות חלק ניכר מהנזקים) ולא מנוף למסעות פירסום חדשים שרק מתיימרים להיות בעלי אג’נדה חברתית-ירוקה-פוליטית.