שבוע אצל ההורים מטשטש את היכולת לשחרר פוסטים על בסיס שבועי. או על איזה שהוא בסיס בכלל. הגלישה משתנה; הופכת לקצת יותר פאסיבית ומיינד-נאמבינג. הרבה פייבוריטס חדשים ביו-טיוב, הרבה ריפרוף על הרידר, הרבה מה חדש בפייסבוק, הרבה מי חבר של מי, הרבה מה יש למישהו לחדש בטוויטר. הצטרפתי ל-99% של צרכני התוכן לעומת ה-1% המייצר.
והאמת היא שזה לאו דווקא רע, קצת שקט. אין צורך להעמיס על הרעש הוובי הזה סתם מחשבות סרק. מצד שני, וכאן אולי יזדהו איתי רק מתחזקי הבלוגים למיניהם, יש לא מעט רגשות אשם על הזנחת מערכת ניהול התוכן של בלוג לפרק זמן הגדול מפרק הזמן הממוצע בין פוסט לפוסט.
—-
ערב אחד כלל רצפים של ג’קסון פייב. תנועות ריקוד שלא הצלחתי להסיר מהן את העיניים, אולי רק עוד שניים שלושה גילגולים בעולם הזה אוכל להתקרב לקרסולי התנועות האלה. (אנד דונט גט מי סטרטד על התלבושות….)

(כמה פנינים מאותו סשן: דאנסינג מאשין, ABC ו-I’ll Be There)

ערב אחר הבנתי שאני בדיליי עם טרפת היוקליילי, הגור גיטרות הזה. גם ככה יש לי חולשה לדברים מוקטנים, אבל היוקליילי הזאת היא מהאגדות (היא הצטרפה חיש קל לרשימת הווישליסט כמובן). היו-טיוב מלא בביצועים מפתיעים, בבוינג-בוינג מפגיזים עם סלב יוקליילי חדש כל יומיים ולראייה, אקזיביט A:

באקזיביט Q, פגשתי את iputupwithyou, צמד בני 17, בדואט חינני. מחקר מעמיק הוביל לקליפ בו הם מציגים את עצמם בעזרת סרט פסבדו אילם. בדקה 0:57 אלכס מצהיר “I’m Gay” ולעומתו, מייגן מודיעה בצער, “I’m Not”.

רגעים כאלה מסבים לי נחת: דור ה-Z, או מה שהוא לא יהיה, הדור שמצלם את עצמו שר ומנגן על יוקליילי, נמצא במקום טוב. למרות כל הזוועות, בשנייה כזאת יש שמץ של שמחה.
כנראה שהשפעת הסרט “מילק” עדיין לא פגה. אני חשה עוד יותר חרדה מהרגיל לגבי המובן מאליו. בעידן שבו המחאה היחידה היא חתימה על עצומה באתר atzuma או הצטרפות לקבוצות מחאה בפייסבוק (מה שמזכיר לי את הקבוצה שראיתי היום: “גם אני מרגיש צורך עז לשיר שיר של עידן רייכל כשאני רואה אתיופית“) -מובן מאליו יכול להפוך בן רגע ללא מובן מאליו.
אנשים, Celebrate Diversity.

—
ואף לא מילה אחת על כנס דה-מרקר

אני מתקשה להאמין שכל חוויית כרמלה והמוות והקושי והעצב והתמיכה בהורים שלי והרצון של כולנו לתמוך אחד בשני אבל גם להיתמך היתה רק לפני שבוע. זה בלתי נתפס. זמן הוא עניין חמקמק. שנה שמרגישה כמו שבוע ושבוע שמרגיש כמו שנה.

הפוסט על כרמלה היה כלי קיבול מרגש לתגובות. המחשבה על חזרה לשיגרה ופירסום זוטות סייברספייסיות נראתה תלושה. אחרי ח”י תגובות, שבוע אחרי אותו יום ושבוע לפני יום ההולדת שלי (ממש בין המיצרים…) אני בכל זאת כאן. עם לינקים אקלקטים לגוף ולנפש.

יש לי חבר ש החבר הכי טוב שלי תמיד אומר שהוא ניסה את כל הדרכים להגיע לאושר: היה בכל האשראמים, ניסה את כל הסמים, קרא כל ספר בתחום, הלך לכל הפסיכולוגים והוא (ורק הוא) יכול להגיד בוודאות שאין שום דבר, אבל שום דבר בעולם כולו שמרפא את הנפש יותר מקניות.

ועם כל הסלידה שלי מתרבות הצריכה אני לא יכולה שלא להזדהות. אולי יותר מהכל, עם האמביוולנטיות. (ראה ערך דור דור ודורשיו)

ולכן, לכבוד יום ההולדת שלי שמגיע בדיוק שנה אחרי יום ההולדת הקודם וכדי לפרוץ את מחסום הכתיבה בבלוג – שני צדדים לחגיגות:

מחד, רשימת וויש ליסט:

(בתוכנית להטמיע כאן רשימה קבועה, כי מטרתה להצטבר, ולא להתגשם)

1. אקשן פיגרס של הביג לבובסקי. כי אני Shomer fucking shabbos.

2. message tape -מסקינטייפ מודולרי, מגיע עם עט להחשיך אזורים לא נחוצים. (וידיאו)

3. שנדליר. כי כל בית צריך מרפסת. פואנטה בשניה 19

4. אייפון, 3G. כי אין ברירה.

5. שמש בלילה. מנורה לאלו מאיתנו שנחסכה מהם חוויית הגחליליות בילדותם.

6. וגם, בלי קשר ובלי קישור, הייתי רוצה מקינטה משוכללת שתעשה קפה כמו בסרטים איטלקיים ואולי תגרום לקיץ הזה להראות קצת יותר מתורבת ולהיות קצת יותר נסבל.

7. וכמעט שכחתי את הפלניטריום לאמבטיה (כבר ציינתי את אהבתי ליפנים?)

ומאידך, לינקים לנפש:

1. כרטיסי לוטו לא מגורדים – I love my life the way it is

2. זמר עברי ברזילאי במיטבו – האושר (עם פואנטה שהעצב, אין לו סוף). ומכאן הדרך לערב יו-טיובי בחברתה של יודית קצרה.

(שתי נקודות למזהים את קורין אלאל)