מהיום שהזמנתי את הגורילה-פוד שלי תיכננתי לחבר אותו לאופניים לתיעוד מסע זה או אחר. אפשר אולי אפילו להגיד שקניתי אותו בשביל זה.

היום, אחרי שסוף סוף ביצעתי את שזממתי וליפפתי את הגורילה-פוד-מלא-האישיות הזה לאופניי בזמן הרכיבה מהעבודה הביתה, העליתי את הסרט ליו-טיוב (כי מה כבר יש לי לעשות עם תוצר קולנועי שכזה) וגיליתי שהרשת מלאה ברוכבי אופניים גיקים שרכשו גורילה פוד בדיוק מאותה סיבה. All geeks think a like.

הסרט צולם במהלך רכיבת חתחתים (אופני ספורט על כבישי תל אביב…), והגורילה, עם כל הכבוד לגוריליותו, זז (שלא לומר עף) מצד לצד בזמן הרכיבה.
בקיצור, יצא סרט זוועה.
ואם אני כבר ברצף תירוצים, אז המסלול שלי בחזור עוד לגמרי לא סגור, מה שגם מוסיף זיגזוגים מיותרים. (את ההלוך כבר פתרתי, אבל אין דרך נוחה דרומה מהפארק לאופניים. ואני לא רוצה לשמוע על הים)

עם זאת, חיבתי לטיים לאפסים (סרטים שמצלמים כל זמן קבוע פריים ומריצים בקצב הוידיאו) ידועה ברבים וההבטחה הישנה שלי לאחד כזה מהמצלמה החדשה עומדים לנגד עיני כאשר אני חושפת את יצירת המופת שלפניכם.
להלן, חלקים ברי-צפייה של הסרט, או שמא פרומו מבטיח לסרט מאכזב.

הסרט המלא כאן (עם שמות רחובות והכל!) והוא לא מומלץ לנשים בהריון ואנשים עם קוצבי לב.
(ומי שמתעקש, כדאי ללחוץ על watch in high quality כדי למזער נזקים)

וכפיצוי, הנה אחד ממטעמי הז’אנר, יצירת מופת אמיתית.
(למרות שזה לגמרי סטופ מושן, ז’אנר אהוב עוד יותר, ולא טיים לאפס, אבל לא חייבים להיות קטנוניים)

כל כך חם וכל כך לח שאני חוששת שנמסים לי תאים אפורים במוח, נמסים או נדבקים. אולי זאת לא עיר לבני אדם, התל אביב הזאת.
מרוב לחות, מחשבות לא נתפסות לי, קשה לגבש פיסקה עם תוכן. והימים נראים ככה (ההבדל היחיד הוא שאני מתולתלת והבחור עם קוצים):

אולי זאת לא הלחות, אלא הפרעת קשב וריכוז (שדרך אגב, קראתי שייתכן שזה בכלל אבולוציוני הסיפור הזה (דרך הקולקטיב), לקראת המולטי-טאסקרים של שנות ה-3000).

בכל מקרה, יצא אייפון חדש ואני נלחמתי בעצמי לא לכתוב על כמה הטירוף מטורף וכמה שלמרות שאני חלק ממנו, לעולם (ואפשר לתפוס אותי במילה בעניין הזה) לא אשן מחוץ לחנות לרכוש מכשיר טלפון או כל מכשיר אחר, ושזה לא הגיוני שאין אדם (מבעל מכולת דרך נהג מונית לכל אנשי ההיי טק) שלא יודע על האייפון החדש.
כמה חזק אפשר להעביר אינפורמציה בעידן כל כך רוויי?

(הנה גיבשתי מחשבה שהיא בעצם שאלה)

בתוך כל בליל פוסטי האייפון שהציף את קורא הרסס שלי נתקלתי ב-friendbook. על פניו, סתם אפליקציית ספר כתובות אבל למעשה יש טוויסט בעלילה.
לחיצת יד של שני מכשירי אייפון שבהם מותקנת התוכנה מעבירה את הנתונים ביניהם, מחליפה כרטיסי ביקור.
המדהים הוא שאין קשר בין שני המכשירים, התוכנה מזהה ששני המכשירים זזו באותה צורה (קצב, כיוון) באותו מקום פיזי דרך השרת של התוכנה (!!) ואז מחליפה בינהם את המידע (אני ממליצה לחזור, לקרוא, להרים את הגבות, לא להאמין ולהוסיף סימני קריאה). אין ספק ש - Business cards are so last year.

שנייה 6 בוידיאו שלהלן:

ועל זה, אני כבר מוכנה לכתוב.

שתי פרסומות פוגשות אותי על בסיס דו-יומי בתיבת הג’ימייל שלי לאחרונה.

אקזיביט איי יור הונור:

(למד איך לשכב עם בחורה חדשה כל יום מגורו עולמי לסדנא אחת בישראל - פיתוי בגישה הטבעית)

אקזיביט בי יור הונור:

(אין כמו הסקנדינבים בטיפול במבוגרים ראו מה פיתחו לבריחת שתן מסיבית - לפעילים עם בריחת שתן רבה)

לכל מי שישן בשנתיים האחרונות, הפרסומות הללו אמורות להיות קונטקסטואליות.

מכאן ניתן להסיק אחת מהאפשרויות הבאות:

א. המנוע הקונטקסטואלי של גוגל לא להיט בעברית
ב. אין מאגר מפרסמים גדול מספיק בעברית
ג. אני מייצרת מיילים שמעידים על הקשר הסקנדינבי שלי, על העניין שלי בסדנאות ובבריחת שתן מסיבית
ד. הסקנדינבים, בניגוד לכלל האירופאים, מאמינים בפיתוי בגישה הטבעית

וכמובן שהתשובה היא ה’:
כל התשובות נכונות

לפני כמה ימים הושקה אפליקציית האינטרנט מאט - Matt. אפליקצייה לא מרגשת בעליל (ולמי שחייב לדעת, מאפשרת גישה ופירסום מכמה חשבונות טוויטר במקביל. כאמור, לא מרגשת).
מאחוריה עומד צוות Carsonified, שבראשו עומד ראיין קארסון. קארסון, בחור אנגלי למראה (למרות שהוא אמריקאי) פתח עם אשתו ג’יל, אמריקאית למראה (למרות שהיא אנגליה) את החברה בעיר בעלת השם הקלאסי, Bath שבאנגליה.
כבר שנים שקרסון כותב בבלוג זה או אחר על תהליכים בחברה שלו בשקיפות מירבית: יצירת אפליקציות, תהליך בניית הלוגו (או בעצם הריברנדינג) של החברה או מכירת אפליקציית ווב שאותה פיתחו.
והוא כותב על הכל כולל הכל. וכשאני אומרת הכל, אני מתכוונת לעלויות, משכורות, תהליך קבלת החלטות, הצגת ראיות כמו מיילים ששלח כשחיפש מעצב ואת המשך המשא ומתן מול העובדים הפוטנציאלים.

רבים מעבירים ביקורת על מר קרסון, שכל פעילות הכתיבה שלו היא בגדר יחסי ציבור. באמת אין צל של ספק שהבלוג מתפקד כחלק ממערך השיווק של החברה, אבל אני אומרת - הלאה המלעיזים!
שקיפות היא מוצר נדיר. פופולאריים יותר המידור וההפרד ומשול: לא לדבר על כסף, לא לספר מי מרוויח כמה, לעבוד עם חוזים אישיים. כל אלה הם תמצית התהליך החברתי הקפיטליסטי האמריקאי, התגלמות הניצול.

בעקבות ההשקה, יצאתי לבילוי בבלוג של ראיין שגם הפעם סיקר בפרטי פרטים את תהליך היצירה שנעשתה במסגרת 4 ימים, מעין ניסוי בבניית אפליקציות ווב.
התענגתי במיוחד על ה-Time Lapse (יש לי חולשה לטיים לאפסים) שמציג יום עבודה - מסך של מתכנת, מסך של מעצב, פנים של מתכנת, פנים של מעצב ותמונת משרד כללית יותר. קראתי בעיון את הכתבה בטק קראנצ’ ואת תגובות הלא פרייארים שיכלו לעשות את אותו דבר בהרבה פחות כסף.

אבל יותר מכל התענייתי בלינק We’re Hiring, שבו התגלה המידע השערורייתי הבא: חברת Carsonified מעסיקה את עובדיה רק 4 ימים בשבוע (במשכורת של משרה מלאה), שולחת אותם לכנסים שאותם היא מפיקה (ואולי גם לאחרים), נותנת להם אייפון, מקבוק אייר, מסך סינמה דיספליי 23″, כיסא איירון ועוד כהנה וכהנה.

אם אני צריכה לבחור רק הטבה אחת, אני לוקחת את שבוע העבודה של ה-4 ימים. ואת המקבוק אייר. ואת הכיסא. והמסך.

למה?! למה לא רואים מראות כל כך מרגשים בכבישי ישראל? חברות ההפצה בארץ צריכות ללמוד דבר או שניים מארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות.
זאב רווח בכביש 1, פקק של סקרנים.

תחת הכותרת “כל יום לומדים דבר חדש” אני מביאה היום את תמונת לוח השעונים - אקזיביט A, יור הונור.

הידעתם שהצד שבו נמצאת הידית של אייקון תחנת הדלק מייצג את הצד שבו נמצא הטנק של הדלק באוטו ושאליו צריך לחתור כאשר נכנסים לתחנה?!? יעני, ברכבי, טנק הדלק נמצא מימין ולכן עליי להכנס למסלול שמאל בתחנה - אמיתי. וזהו המצב באופן עקבי.
איזה יופי של אינפוגרפיקה! (חולה על המילה הזאת). אנשים ישבו וחשבו ויצרו סטנדרט. תענוג.
רק טיפי כואב לי הלב שיש לי רשיון כבר 15 שנה, החלפתי 4 מכוניות וכל פעם, ללא יוצא מן הכלל, כשנכנסתי לתחנת דלק הייתי צריכה להתלבט.
ולכן דחוף לי להעביר את המידע הלאה, להפיץ בצינורות המקובלים.
דחוף.

(ואם זה הדבר הכי ידוע בעולם ואני בסתימותי לא נחשפתי אליו 32 שנה, אני מתנצלת על ביזבוז הזמן, בעולם שבו זמן הוא המשאב היקר ביותר)

אני מתקשה להאמין שכל חוויית כרמלה והמוות והקושי והעצב והתמיכה בהורים שלי והרצון של כולנו לתמוך אחד בשני אבל גם להיתמך היתה רק לפני שבוע. זה בלתי נתפס. זמן הוא עניין חמקמק. שנה שמרגישה כמו שבוע ושבוע שמרגיש כמו שנה.

הפוסט על כרמלה היה כלי קיבול מרגש לתגובות. המחשבה על חזרה לשיגרה ופירסום זוטות סייברספייסיות נראתה תלושה. אחרי ח”י תגובות, שבוע אחרי אותו יום ושבוע לפני יום ההולדת שלי (ממש בין המיצרים…) אני בכל זאת כאן. עם לינקים אקלקטים לגוף ולנפש.

יש לי חבר ש החבר הכי טוב שלי תמיד אומר שהוא ניסה את כל הדרכים להגיע לאושר: היה בכל האשראמים, ניסה את כל הסמים, קרא כל ספר בתחום, הלך לכל הפסיכולוגים והוא (ורק הוא) יכול להגיד בוודאות שאין שום דבר, אבל שום דבר בעולם כולו שמרפא את הנפש יותר מקניות.

ועם כל הסלידה שלי מתרבות הצריכה אני לא יכולה שלא להזדהות. אולי יותר מהכל, עם האמביוולנטיות. (ראה ערך דור דור ודורשיו)

ולכן, לכבוד יום ההולדת שלי שמגיע בדיוק שנה אחרי יום ההולדת הקודם וכדי לפרוץ את מחסום הכתיבה בבלוג - שני צדדים לחגיגות:

מחד, רשימת וויש ליסט:

(בתוכנית להטמיע כאן רשימה קבועה, כי מטרתה להצטבר, ולא להתגשם)

1. אקשן פיגרס של הביג לבובסקי. כי אני Shomer fucking shabbos.

2. message tape -מסקינטייפ מודולרי, מגיע עם עט להחשיך אזורים לא נחוצים. (וידיאו)

3. שנדליר. כי כל בית צריך מרפסת. פואנטה בשניה 19

4. אייפון, 3G. כי אין ברירה.

5. שמש בלילה. מנורה לאלו מאיתנו שנחסכה מהם חוויית הגחליליות בילדותם.

6. וגם, בלי קשר ובלי קישור, הייתי רוצה מקינטה משוכללת שתעשה קפה כמו בסרטים איטלקיים ואולי תגרום לקיץ הזה להראות קצת יותר מתורבת ולהיות קצת יותר נסבל.

7. וכמעט שכחתי את הפלניטריום לאמבטיה (כבר ציינתי את אהבתי ליפנים?)

ומאידך, לינקים לנפש:

1. כרטיסי לוטו לא מגורדים - I love my life the way it is

2. זמר עברי ברזילאי במיטבו - האושר (עם פואנטה שהעצב, אין לו סוף). ומכאן הדרך לערב יו-טיובי בחברתה של יודית קצרה.

(שתי נקודות למזהים את קורין אלאל)

לא כולם מבינים את הקטע הזה של אנשים וכלבים או את העניין הזה של ידידו הטוב ביותר של האדם.
אבל מי שכן מבין, יודע שאין הרבה רגשות טהורים כמו אהבה וחיבור לכלב (או כלבה) שמלווה אותך בחייו, בחייך. בניגוד לכל פתלתולי הנפש וסיבוכי הנשמה הרגילים של היום יום, מדובר ברגש פשוט, נקי, ילדותי.

כרמלה היתה איתי 15 שנה.
הבאתי אותה מ-SOS חיות בימים שעוד היה בבאזל. אמא שלי ביקשה שאביא כלב, ולא כלבה, גדול ולא קטן, לבן ולא שחור, וחס חלילה לא גור “שלא נצטרך לחנך אותו עכשיו לעשות פיפי בחוץ”. אבל כרמלה כל כך שימחה אותי באותו רגע ששכחתי את ההוראות המדוייקות והיה נראה לי שהיא פחות או יותר מתאימה לדרישות שאילנה הציבה. היא היתה אז בת 6 שבועות, לגמרי כלבה ולא כלב, לגמרי שחורה והכי קטנה בעולם.

לימים, התגלתה ככלבה אצילית, טובת לב, מלאת מרץ ואוהבת אדם. עד לפני שבועיים עדיין רצה אחרי חתולים בקצב של כלב רוח, עד שנעצרו, והקיפה את הבית 7 פעמים מהתרגשות כשנכנס בן משפחה אהוב.

אבל אז הכליות שלה החליטו להפסיק לעבוד ותוך ימים היא נחלשה כל כך, איבדה את היכולת לאכול ולשתות או ללכת. זה כאילו בסדר - בכל זאת אנחנו חיינו איתה 15 שנה והיא בילתה איתנו 113 שנים. וכולנו בני תמותה. אבל כמה שקשה עם המוות, גסיסה זה תהליך אכזרי עוד יותר. אמנם אלו רק מילים, הרי אנחנו גוססים מהרגע שנולדנו וחיים עד הרגע שמתים, אבל דעיכת הגוף איז נוט א פריטי סייט.

החלטנו שכרמלה תסיים את חייה באצילות. זאת החלטה כל כך קשה שעומדת בניגוד לאינסטינקט ראשוני, אבל אחרי סשיינים משפחתיים ארוכים - כך הוחלט.

היום בבוקר לקחנו את כרמי לווטרינר. זאת סיטאוציה לגמרי מופרכת, ללכת עם יצור חי ולחזור עם יצור מת. ד”ר לוי הזריק לה מנת יתר של חומר הרדמה. תוך פחות מדקה, בלי דרמה, הנשמה שלה עזבה את הגוף. עמדנו שם, שלושה אנשים מבוגרים ובכינו. לאבא שלי, איש בן 80 שכבר ראה דבר או שניים בחיים שלו, זלגו הדמעות מעצמן.

כרמלה נקברה באדמה פוריה בקצה השכונה, בין שני דקלים, שיטה מכחילה ועץ זית.

כידוע, הבלוג הזה עוסק בטכנולוגיה אבל עם נשמה (ולא סוטה מהנושא, אפילו לא בפוסט אחד). כיאה לגיקית, עליי לנהל עשרות סיסמאות, לכל אתר שאי פעם עלה לאוויר. כרמלה נמצאת בכל סיסמא בצורה זו או אחרת, בשם חיבה כזה או אחר, בשילוב מספרי מתחכם כלשהו או רצף אותיות מתהפך (ודרך אגב, אחוזים רבים של האוכלוסיה משתמשים בשם חיית המחמד ביצירת הסיסמא, אני לא לבד). וכך, לא רק שהיום כרמלה מקבלת את עמוד ההנצחה שלה ברשת, היא גם תלווה כל לוגין שלי. וכל כניסה מחודשת.

אמנות כלבבי צריכה לעמוד בקריטריונים הבאים:
א. לא לדרוש ממני מאמץ מיוחד
ב. לרגש, להפתיע ואם אפשר לשמח, בכלל טוב
ג. להשאר איתי זמן אחרי הפגישה הראשונית

המיצב המונח בקצה חניון מכבי עומד בכולם:
א. לא נדרש מאמץ להגיע אליו, למעשה - הוא הגיע אליי. חניית ערב תמימה בצד הפחות קבוע של החניון הובילה אותי אליו. בצידו של החניון איתרתי משהו שנדמה היה כמצלמת אבטחה או אולי מכשיר מדידה של האנשים האלו שמגיעים לצמתים מטעם רשויות לא ידועות. ליתר ביטחון חשדתי באובייקט. אולי מצלמים אותי חונה על שתי חניות?

ב. בחינה מדוקדקת יותר מצאה שקופית בתוך המשקף. אבל שקופית מבלבלת. מבט בתוך המשקף הוורוד - קולנוע אורלי (לשעבר אוריון) חוזר לחיים, בקצה החניון יושב לו הקולנוע בסוף ימיו.

הרמתי את הראש, אין קולנוע.

החזרתי את המבט, יש קולנוע.

קסם.
השקופית מצולמת מאותה נקודת מבט ומצליחה לתעתע בחן רב. באותו רגע חנתה בחניון מכונית דומה לזו של השקופית והעצימה את החווייה. מרגש, מפתיע וללא ספק משמח.

ג. לא רק להשאר. אלא גם לסקרן, לתהות מי ולמה. להנות מהרעיון הפשוט אך הגאוני, להזמין חברים לצפות ביצירה.

המציגה איננה אני

אמנות במרחב הציבורי as it ought to be. ואם מישהו יודע למי הקרדיט, למי הברכה - נא לא להתבייש, טופס התגובות מונח כאן לפניכם.

פרוייקט צילום (Melting Words) של בחור קנדי בשם קוטאמה.
משום מה נדמה לי שההורים שלו לא נולדו במרכז מונטריאול. אני גם הייתי אמורה להיות יפנית. כנראה מסדרים לי את זה בגילגול הבא.

דרך | הגברת משווייץ