[אני מנסה לוותר על ההקדמה של ההתנצלות בתחילת כל פוסט על התדירות, או על חוסר התדירות, שגוררת אחריה פוסטים אקלקטיים. אבל לא מצליחה]

כשהקיץ מגיע האצבע שלי נהיית קלה יותר על הדק ה”אד טו קארט”. לדסק המשחקים שלי הצטרף כרטיס קול ואליו הצטרף גם מיקרופון. בהמשך, נולדה להם מקלדת מידי. צעצועים חדשים.

ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, אולפן הקלטות ביתי. מעתה, כשישאלו אותי על תחום עיסוקי אומר “מוזיקה אלקטרונית, אני עושה מוזיקה אלקטרונית”. ממש מתגלגל על הלשון. עכשיו רק נותר הנושא השולי של עצם ההקלטה, של הנגינה, של הפקת המוזיקה.

וזה לא קל.

אני עושה כאן מעשה שלא ייעשה, מציגה את ההקלטה הראשונה בצעצועים החדשים. זה משהו שאמור היה להשאר בתיקיית “פור פיוצ’ר רפרנס” בתוך תיקיית “הקלטות ראשוניות ביותר” במצב hidden. אבל זה כאן, כדי שנוכל כולנו אחר כך לראות תהליכים, לראות את השינוי, לצחוק עליי ברחובות וזה בגלל שאת הכליות שלי אני נותנת בשביל “הביטו”.
אז בעדינות, לחצו פליי. או לא. זה גם בסדר.

מילים ולחן: חיפושיות הקצב. גיטרות, שירה, קולות, מיקס והפקה וסינתיסייזר: לטישה ג’קסון

יכול להיות שכדי לשפר תהליכים וכדי לגרום להכל להשמע כאילו הוקלט הרגע בגטו אצטרך להצטייד באוטוטיונינג.

דקה 0:44 ודקה 1:23. “Mom, Dad, Cathy is not my roomate”

ואם לא לצורך מוזיקה, אז לצורך עבודה:

ויש גם ביהיינד דה סינס

[ואם כבר הוטמע כאן וידיאו של עובדי וימאו, אסור יהיה לפספס הזדמנות להמליץ על עוד בסדרה. כבר בימי הליפסינק הראשון הם הוכיחו פעילות משרדית-משחקית ענפה. והם המשיכו, הזכרון של ג'וליה הוא דוגמה קלאסית וגם מון ווקינג מייצג. זהירות, מדובר בהומור גיקי יחסית.]

ואז רשמית אוכל לקרוא לעצמי לטישה ג’קסון.

ואם כבר נגענו בהומור גיקי, ושרנו Look around_round וקראנו לבלוג “הביטו” אז אני מעוניינת להפנות את תשומת לב הלייט בלומרז כמוני לתוכנית המבריקה “look around you“. הכי כיף בבי.בי.סי.
והפעם, דאבל משנה זהירות על הומור גיקי. מדובר בפארודיה על תוכניות המדע של שנות ה-50.
[ותודה לטימור ולמאיר על הגילוי המסעיר הזה]

וכדי לסגור את מעגל מקלדת המידי, אולפן ההקלטות ואפשרויות הסינתיסייזר, הכירו את מר. סינתיסייזר פאטל:

והמלצת לינק קטנה_ארוכה: בלוג צילום נוסף של נח קלינה (איש התמונות היומיות שמצלם גם דברים אחרים). הורס, מפיל וממית מיופי.

הקיץ הגיע.

כבר כמה שבועות אני עם פתיחה של פוסט שאמור לדבר על פחד מוות, או יותר נכון ההסחות מפחד מוות. זה היה אמור להיות פוסט שרציתי לפתוח לכבודו קטגוריה חדשה – “בוק ריפורט”. נרגשת מעצם העובדה שאני מצליחה לקרוא ספר בשלושה חודשים.

מאז היו הרבה הסחות, נכתבו כתבות, זרמו הרבה מים בירקון ובעיקר הפסקתי לקרוא את הספר המדובר [רעש, יעקב בורק]. אם לסכם את מה שלמדתי עד כה במשפט – כל דבר, אבל כל דבר, אבל ממש כל דבר שאנחנו עושים בחיים בא כדי להסיח את דעתנו מהרעש המתמשך והמתמיד בראשינו של פחד המוות. הבניינים שאנחנו בונים, החגים שאנחנו חוגגים, הקריירות שאנחנו מפתחים, ואין טעם להתחיל לדבר על הטכנולוגיה שאנחנו צורכים. באז תמורת באז. *

אפשר להמשיך ברצף הלוגי, אפשר להמשיך ולגזור.
אשתמש פה בציטוט של נינה סימון שאמרה [שנייה 0:48 וצריך לשמוע אותה אומרת את זה. שום סימני פיסוק לא יעשו את העבודה]:

‏

ואם תרשו לי לרגע לעשות אינדוקציה הפוכה, או איך שקוראים לזה, מכאן ניתן להסיק שאם נפסיק עם ההסחות ונצליח לא לפחד –> נגיע אל החופש הגדול. [חופש גדול במובן FREEDOM ולא במובן שוקו ולחמניה מול הטלוויזיה החינוכית]
מי היה מאמין שסוד החיים נמצא בנוסחה קצרה שמחברת בין נינה סימון ליעקב בורק?
‏

וזה בכלל לא הפוסט שהתכוונתי לכתוב הרי. רציתי להתעצבן על הבוקר. הבוקר לקחתי את עצמי לטיול בעירי. דיווש דרומה.
עברתי במתחם התחנה.
לפני כמה שנים יצא לי לראות את המתחם לקראת שיפוצו. אין מה לומר, מדובר בפינת קסם וחמד בעיר. ערימות של נוסטלגיה, רחש מסרטים תקופתיים, ריח של אדני רכבת – הכל יש שם. הקידמה, גירסת 1892. אז מה עושים כשמזהים פוטנציאל, חור במפה שלא פתוח לקהל הרחב? הופכים אותו לקניון. ממסחרים לו ולאמא שלו את הצורה. חנויות שכל תחנת רכבת צריכה: רונן חן, נעמה בצלאל, סניף ווניליה, חנות מייד אין TLV שמוכרת בין השאר צילומים-שנראים-כמו-תרגיל-שנה-א’ של זיו קורן עם אפשרות להדפיס על קנבס ולשלוח לכל מקום בעולם וטישרטים עם Enjoy Tel Aviv בפורמט הלוגו של קוקה קולה. כיף! מחר ייפתח גם שוק אורגני, ובקרוב גם רועי שוקולד, מסעדה איטלקית ובטח תפתח גם מסעדת נקניקים מעושנים על קוראסונים.
אני מתקשה להבין מדוע האופציה היחידה לפיתוח אזור מסוים היא הפיכתו למתחם מסחר. ועוד תחת הכותרת תרבות.
הטיול דרומה המשיך במסלול הג’נטריפיקציה של כל מה שיש בו ניחוח של חיים, וחלף לצד “צבע טרי”, שמעוניין למסחר אמנות, כי למה לא? יש הרי הרבה הגיון בצמד המילים אמנות מסחרית. מספרים לי על דוכנים של סיגריות פרלמנט, וסוכני מכירות מיומנים “אפשר לעניין אותך בחבילה של שתי יצירות במחיר 13,000?”. בזמן האחרון הכל מתחיל להזכיר לי את הנמל בבולטימור, מרילנד.

* ואגב הסחות טכנולוגיות – מרוב התחושה של להיות אול אובר דה פלייס ולא לדעת איפה הבית שלי ברשת, הוקם בית נוסף, איסוף החלקים שלי לכדי עמוד אחד. שבבוקר אוכל לפתוח חלון אחד ולדעת איפה הבית.

יש הרבה דברים להתרגש מהם ברשת, כמעט כל יום. הרבה רגש וקצת טכנולוגיה במקרה הזה.
לא תמיד אני במצב רוח מתאים לריגושים אבל כשהפורטים פתוחים, הדברים מסעירים.

אתמול היו שני (!) דברים שכאלה, משני קצוות שונים בתכלית של ציר הרגש.

1. יש ברשת אתר חדש שאוהבים לדבר עליו, אבל יש צדק באוהבים לדבר, Chatroulette שמו. וזה לא הטכנולוגיה אלא הסיפור – הסיפור של הילד בן ה-17 ברוסיה שבנה אתר בשתי אצבעותיו ומקלדת והפך בין לילה לשיחת היום ברשת. אנחנו מתים על סיפורים כאלה, בוקר אחד אתה חנון ברוסיה ולמחרת חנון-סלב בכנסים באמריצ’קה ושוקל את צעדיך בקשר להמשך לימודיך בי”ב.
וזה לא הטכנולוגיה אלא הטוויסט בשימוש, הרעיון הפשוט להפגיש באופן רנדומלי אנשים לווידיאו צ’אט. על המסך אפליקציה שיד המתכנת ברורה בה והמחסור במעצב בולט באותה מידה – שני מסכי וידיאו (אחד לי אחד לפרנטר), מסך לכתיבת הודעות, כפתור Next שבזמן שיא כבר הפך לפועל To next you ופחות או יותר זה. כל כך פשוט שנדמה שכבר היה פה מאז ומעולם. כל כך פשוט שנדמה שאין לזה סיכוי להצליח. מה לי ולאיש/ה בקצה הרשת?

המציגה הינה אני וזר ברשת.

אבל המציאות, כמו שרק מציאות יודעת לעשות, עולה על כל דמיון. לתופעה התרבותית כבר יש שלוחות ותת תופעות תרבותיות. אחוז הסוטים עומד על 14%, לפי הסרטון שווה הצפייה הזה, אבל זה לא מונע מאנשים אוהבי אדם ואינטראקציה להפתיע בין כל המ-Next-טים למינהם. בכל זאת, 86% זה עדיין הרוב.
אחד מהם הוא מרטון, נגן חובב [ראיון וידיאו אחרי שבועיים של תהילה] שכבר קיבל את הכינוי Merton the Chatroulette Piano Guy, שהתחבר במשך כמה שעות לצ’אטרולט וניגן לעוברים ושבים שירים מאולתרים על החולצה שהם לובשים, על המראה האיטלקי שלהם ועל התאורה בחדר שבו הם יושבים. את הווידיאו הערוך של החגיגה הזאת הוא העלה ליוטיוב וכמו וירוס בשדה קוצים תוך שבוע וחצי, הוא שיחת היום במתקני השתייה של האינטרנט.
הווידיאו המקורי הורד על ידי יוטיוב, היו שם כל מיני דברים שעיצבנו את יוטיוב ואת יוטיוב אסור לעצבן. זוהי הגירסה הערוכה מחדש עם הטישטושים במקומות הנדרשים:

בהמשך אפקט הדומינו הזה, בן פולדס, הזמר-פסנתרן, עשה מחווה למרטון-הפסנתרן-צ’אטרולט, חבש את כובע ה-Hoodie שלו ובמהלך הופעה ניגן וחרז ליושבי הרולטה כשברקע הקהל משתף פעולה.

בין קונצרט צ’אטרולט אחד למשנהו, עלו לפני השטח טענות שמרטון הוא הוא בן פולדס. מרטון מכחיש. ב”הביטו” נותנים לכם להכריע:

[יכול להיות שהמידע לגבי זה שהבחור חובב שטויות יכול לעזור לכם בהכרעה. ולראייה א' וגם - לראייה ב']

2. אמנם גם סעיף 2 של פוסט #118 עוסק בריגוש אינטרנטי, אך אקדים ואומר שמדובר פה בליגה אחרת. שלא יירשם בהיסטוריית הבלוגים שאני חושבת אחרת.
אתמול אובמה חתם על החוק של ביטוח הבריאות בארצות הברית. אלו ימים שבהם אני מקנאה באמריקאים האלה, אינעל-אחותם, על יכולת הטיקוס שלהם. [בדרך כלל אני זוכרת שהם צריכים ריסט משוגע ומיידי]. זה כמובן לא רק הטקס, היתה פה היסטוריה אמיתית, מהלך מרגש ומוצלח ומשמח – אמריקה עם חזון סוציאליסטי זה לא מובן מאליו.
אבל רק האמריקאים יודעים איך לייצר סובנירים ממעמד חתימה על חוק. האמת היא שאפילו רק הרעיון לעשות אירוע מהחתימה הוא בפני עצמו גאוני. והשנה 2010, והבית לבן מחובר לעומק הסיבים האופטיים, ויושבות תל אביב רק נדרשות לפתוח טאב חדש ולצפות בשידור הישיר. המצלמה רצה הרבה לפני שהטקס מתחיל, ללא פרשן שמתאר את הכלום. הקהל המכובד, על אייפוניו ובלקביריו, לא מפסיק לצלם ולהצטלם. עידן של טאב חדש.

צילום מסך של צילום השידור החי של הבית הלבן: ילצ’י

כשלבסוף הגיעו צמד החייכנים מיסטר פרזידנט וסגנו, התלחלחו עיניי. מתי לאחרונה התלחלחו עיניי מפוליטיקה? אה, כן, בטקס ההשבעה של אובמה.
לצד ברק, בזמן החתימה, עמד מרסלס אוון בחמידות שיא, מעונב בעניבה תואמת לזו של הנשיא וצפה במר. נשיא חותם על החוק בלא פחות מ-22 עטים. ככה מייצרים חומר לאספנים. אני כמהה לעט כזה. אבל יקבלו אותו רק השותפים להבאת החוק לאישורו. אני אמנם מקבלת על בסיס יומי מיילים מברק עם נושאים כמו Thank you, Talya ותוכן כמו Because of you, every American will finally be guaranteed high quality, affordable health care coverage, אבל עט אני לא אקבל כנראה.

המצולמת איננה אני, אבל אני הייתי מתה לחבק את מרסלס.

ואל תסתנוורו מהמספר 22, קוראי “הביטו” אינם מסתנוורים בקלות: ג’ונסון חתם על חוק זכויות האזרח עם 75 (!!) עטי דיו – סובנירים של פוליטיקה.

++++++++
לא האכלתי את “הביטו” כמעט חודש. אין בי כוחות לייסורי מצפון ורגשות אשם, אבל יהיה זה חסר אחריות מצידי לא להפנות לקליפ “טלפון” של ליידי גאגא. לכן, למרות העובדה שזה כבר סוףפוסט ודי, צריך לדעת לסגור פוסטים, עוד לינק אחד אחרון. את כל מה שצריך להאמר בנושא אגיד בהזדמנות אחרת או כבר אף פעם. כאן אביא את סיכום הדברים: הרמת גבות, הינהון מתרשם וחצי חיוך.

שנים שאני מלווה את להקת OK GO, ולאו דווקא מטעמים מוסיקליים. יותר מסיבות ויזואליות, או אולי אם יש צורך להדק ולדייק – אודיו-ויזואליות.
חולשתי לקליפים היא חולשה שיש לטפח. יבוא יום ואחבור למישל גונדרי ונפליג אל עבר הקליפים ההזויים של המאה ה-21. עד אז, אמשיך להתענג, להעריץ, לא להאמין למראה עיני, לחייך ולהתרגש מול קליפים של אחרים.

הרומן התחיל ב-2006 עם ריקודי הגינה האלה. מכאן למדתי את רוב תנועות הריקוד שלי (ואני לא היחידה שרכשה את צעדיה לרחבה מהרשת). יו טיוב זה מקום של אלופים לרכוש ידע – יישומי ותיאורטי, בעיקר יישומי.

שנה לאחר מכן, התגלה ש-OK GO הם לא פוני של טריק אחד – והפעם עונג כוריאוגרפי על הליכונים. פה, כבר היתה תמימות דעים, הפרסים הועברו לזוכים, המיילים הועברו לצופים ועל כך יעידו 49 מליון הצפיות, 200 אלף הדירוגים ו-79 אלף התגובות. [הגירסה הפופלרית המדוברת לא ניתנת להטמעה מחוץ ליו טיוב, אבל יש לזה הסבר. איי לאב יו אינטרנט!]

גם כמות הטייק אופים מביעה יחס חם של עם הגלישה. רק לשם שטיפת העיניים, הופעה חיה בתיכון לקול תרועת המעריצות:

אבל היום, נפלה לי הלסת – חברי הלהקה רצו מכונה לרקוד איתה. הם פנו למעבדות גיקים (כמה כיף לאמריקאים שיש להם מקומות עבודה כאלה שנשמעים כמו מגרש משחקים אחד גדול) ויחד עם סט נרדים מגובש הקימו בהאנגר שתי קומות של מכונת ‘רוב גולדברג‘. לצפות ולהתמוגג. אבל עד הסוף.

למעמיקי הלינקים מוגשים כאן קישורים ישירים למייקינג אוף: חלק 1, חלק 2, חלק 3, חלק 4. עליי, הלינקים – עליי.

ואם כבר הוקדשו מילים ודקות עבור ריגוש בקליפים, אז פור פיוצ’ר רפרנס ובשביל הנאה מזוקקת עבור אותם קוראי הביטו שאינם צורכים את הלינקים המפוזרים ברשתות החברתיות השונות שבהן אני מכלה את זמני, בבקשה:

זהו, אני באפטרוורד של הספר The Tipping Point, לאט אבל בטוח – זאת הדרך היחידה שמאפשרת לי להתמודד עם ספרים. מה גם שעברתי כמעט באופן מוחלט לז’אנר העיוני, שאיך לומר זאת בעדינות, פחות שואב.

גם הספר הזה מדבר על העברת מסרים, שלא לומר פרסום, כמו רוב רובם של רבי המכר מהעת האחרונה. פרסום או יצירת כסף.

וזה מוציא לי את הרוח מהמפרשים כי פרסום זה עולם כל כך סליזי, נחשי, נצלני, ציני, חודרני וקפיטליסטי ובבסיסו קיימת התשתית להעביר מסר ויש בעולם גם מסרים חיוביים שיש להמסירם ולפרסמם ברבים. ואין, אין, אין תחום בעולם שלא דורש את האלמנט השיווקי שלו.

הלוואי שהיה פורטל אחד שמרכז את כל הדברים החשובים, את כל המסרים החיוביים. לעיתים שנתי נודדת בעקבות הרצון העז לפשט את הדברים לכדי לינק אחד שאומר את כל מה שצריך לדעת. ואז מסתבכת לי המחשבה, איך שכל הלינקים מסתעפים, זה תמיד מסתעף – מה צריך לדעת איפה ובאיזו רזולוציה ואיך ממפים את הידע.

לצד התסכול יש שמחה בעובדה שאין ערוץ אחד של העברת מידע. ובימינו, הפירוק והביזור מגבירים את הווליום של השאלות; איך משווקים רעיון, איך מקדמים אג’נדה, איך גורמים לעולם לדעת מה חשוב לו. מלקולם מסיים את ספרו בדרמטיות, אנחנו חיים בעולם מחוסן (למסרים) ומנוכר (למסרים), עכשיו השאלה שנותרת היא איך חודרים את מעטה החיסון והניכור.

צריך למצוא בין הרעשים את המידע שרוצים לצרוך, את המחאות שרוצים למחות, את המלחמות שרוצים ללחום ואת השלום שרוצים להשלים.

אז אני עם המחאות הקטנות שלי, מרכזת את השניים שלושה נושאים שעל הפרק.

מחאה אחת שאצטרף אליה בלינק היא המחאה נגד עמלות הבנקים. אני לא יודעת הרבה בנושא, רק מכירה את העצבים מול המסך בכספומט המבשר לי על העמלה שתגבה על ידי הבנק שלי ומול חוסר הכפתור “לא מאשרת”, “לא בא לי טוב”. ואיך המספר במסך הזה עולה מהוצאת מזומנים אחת לשנייה.
אז עכשיו כשהמועצה לצרכנות סוף סוף יוצאת בקמפיין, אני יכולה לפחות לספר לכם, עשרת קוראיי הנאמנים, על הלינק הזה ובו הוראות לאיך (ולמה) למחות ב-5 דקות (ומעלה).

ומחאה אחת שאני כל כך רוצה לייצר (זאת אומרת להגביר את המחאה הקיימת) וא. מתביישת בעובדה שמה שמזיז אותי לפעולה הוא המרחב הפרטי ברדיוס של ה-200 מטר שבהם אני חיה. וב. מיואשת עוד לפני שהתחלתי. איך מגייסים מוטיבציה להזיז דברים בלי להתייאש מראש, אלוהים יודע.

המציגה איננה אני. זוהי סבתי מפגינה מול העירייה.

מסתבר שחניון מכבי (ברחוב מכבי) מתוכנן להפוך למגדל של יצחק תשובה. כל כך הרבה רבדים בסיפור הזה מעצבנים אותי:
חניון מכבי משרת אותנו נאמנה כחניון קרוב לבית. האופניים הן כלי הרכב המרכזי של הבית, אבל את האוטו שמנייד מחוץ לעיר יש לחנות מדי פעם. אין שום חנייה אלטרנטיבית באזור (הרחובות הסובבים את המרחב העמוס הינם רחובות ללא חנייה), ובימי שישי האזור הופך לגיהנום של זיהום אגזוזים ויושבי פרברים, שבאים לשבת בסניפי הקפה-קפה שצצים כפטריות לאחר החמסין.

אין פה מקום למגדלים, צפוף פה, לפעמים על מדרכות קינג ג’ורג’ אין מקום להולכי רגל. מאיפה מגיע הרעיון העקום הזה לנטוע כאן טונות של בטון סרות טעם וחסרות חיבור מקומי, לייצר עוד מחסור במקומות חנייה ולצפוף את הצפיפות דרגה אחת נוספת?

והרי לא הרעיון כאן הוא הבעיה אלא אישורו שהוא השערורייה האמיתית. אין חקיקה כמו שצריך שתמנע מחדלים תברואתיים/אדריכליים/איכות סביבתיים/חברתיים/תרבותיים שכאלה. פעם היתה פה בריזה של ים אחר הצהריים, יש לי עדויות מדיירי הבית בשנות ה-40.

כל השיחה הזאת גורמת לי לרפיון ידיים.

[לינק לפעילות שמתקיימת מחוץ למסך. אני מקווה שלא נהיה קומץ תושבים סהרוריים ביום שני בוועדת ההתנגדויות]

וזה עוד בלי שאמרתי מילה על הבאזז. בעיקר יצא לי לומר עליו מילות התחכמות – הוא מבזבז לי את הבוקר, אני באזזה לו ועוד כהנה וכדומנה. כמה רעש, כמה הסחות דעת. גם הבוקר שמעתי את עצמי אומרת בקול רם “הלוואי שהייתי זוכרת מה אני עושה עכשיו”.

מלקולם גלדוול מדבר בספרו The Tipping Point, בעמוד 187 (וזאת מצויין רק על שום הצורך להשוויץ בעובדה שהגעתי לעמוד שכזה בספר, שזה הרי לא מובן מאליו), על העובדה שאנחנו חלק מאורגניזם גדול יותר, שהזכרון שלנו הוא לא רק העובדות והרעיונות והחוויות שנשמרו לנו במוח. הרבה ממה שאנחנו זוכרים בעצם נשמר מחוץ למוח שלנו.
אנחנו בכוונה לא מתאמצים לזכור מספרי טלפון, אלא את מספר הטלפון של 144 או איפה שמרנו את מספרי הטלפון. אנחנו לא זוכרים מהי עיר הבירה של פאראגוואי אלא מחזיקים אטלס (או מחזיקים גוגל בקרבת יד. האופן שבו גוגל מחליף כל ספר רפרנס שהוא – זה כבר לפוסט אחר).
אבל המקום שבו אנחנו מאחסנים מידע מחוץ למוח שלנו באופן הכי מרשים והכי מתוחכם הוא המוח של אנשים אחרים. בני זוג עושים את זה באופן אוטומטי ויש מחקרים שמעידים על כך (פנו לעמוד 188 בספר).

המציגה איננה אני, אבל היו ימים שהמצב היה דומה (מלקולם, החבר החדש הכי טוב שלי)

חלק מהאינטימיות של בני זוג (וגם של משפחה) הוא אותו זכרון המוגדר כאן Transactive Memory ובציטוט של איזה וגנר אחד (שהמציא את המושג וערך את הניסויים המדוברים) נאמר כי אנשים גרושים שסובלים מדכאון ומתלוננים על בעיות קוגניטיביות בעצם מביעים את האובדן של מערכות הזכרון החיצוניות שלהם.
אשכרה הארד דיסק חיצוני. לא מספיק לנו כל השכל שלנו, אנחנו גם מעמיסים מפיסות יומנו על בני/בנות הזוג האומללים שהיו בסביבה.
ולסיום אומר וגנר “אובדן הזכרון הטראנסאקטיבי feels like losing a part of one’s own mind”. לא פחות ולא יותר.

לאחרונה הג’ימייל שלי יצא בהכרזות על כך שאני משתמשת ב-97% מהנפח הקיים עבורי.
[ שהוא לא פחות מ-7413 מגה בייטים. 7190 מגה בייטים מלאים בדואר דיגיטלי.]

יצאתי למסע מחיקות. מסע חיפוש אחר צרופות כבדות, אחר מיילים לא רלוונטיים, אחר אנשים לא רלוונטיים.
חיפוש בג’ימייל הוא חיפוש בזכרון; לא אחת יוצא שאני מחפשת מייל מהשבוע האחרון ופוגשת נסיעה לצפון משנת 2000.

אחרי מאבק של ימים אחדים הגעתי ל-90%. יש 7 אחוזים שלמים של רווח ומנוחה. אבל האם אני חשה like losing a part of one’s mind?
במידה מסויימת, לא ניתן להכחיש. ביני ובין הג’ימייל קיימת מידת אינטימיות טראנסאקטיבית.

יחסים עם מכשיר חדש הם לא דבר של מה בכך. אין להם עיניים גדולות וחמודות שגורמות להתאהב בהם.
מצד שני, אין דבר משמח מקניות. כבר ציטטתי בעבר, אצטט בעתיד ואני מצטטת בהווה את דברי חברי הטוב ביותר, שטוען שניסה הכל – סמים לסוסים, אשראמים, מדיטציה, חקלאות וסדנאות רוחניות אחרות והגיע למסקנה שאין כמו קניות. והרי ידוע שאין חכם כבעל נסיון.

קניות של מכשירים, שלא לומר גאדג’טים, הן דרגה אחת מעל כל קנייה רגילה. הן כרוכות במסע תחקיר ארוך [בירורים אצל חברים, ביקור באתרי צרכנות וביקורות, דיונים בטוויטר ועוד Add to my cart כאלה ואחרים] ואחריו שלב הציפייה למשלוח.

ואם התמזל מזל המזמין לרכוש מוצר אפל, יוכל המזמין גם לעבור את שלב ההתרגשות מפתיחת האריזה; התפעלות מכל חתיכת קלקר, התרגשות מטקסט קבלת הפנים ופגישה מסעירה עם המוצר עצמו. (חיפוש קצר של Unboxing יחשוף ערימות של משוגעים לדבר)

איטס אה בירד, איטס אן אירופליין, איטס אה מג’יק מאוס!

המזמינה שלפניכם היא בת מזל שפגשה גם עכבר קסם מבית היוצר של אפל וגם מצלמת DSLR חדשה במשלוח אחד. יומיים אחר כך גם נרכש קומקום חדש.

חומרה חדשה היא בהחלט שמחה חדשה. לפני כ-4 שנים כשה-iMac הגיע לשולחני, נאלצתי לצלם כמה תמונות ב-Photo Booth ולצאת אל ליל הסדר. למרות הסיכון שאתפס כבעלת אישויות גבולית אומר שהתגעגעתי למחשב בשלב עשר המכות.

אמנם האושר הוא אושר, אבל משכו קצר. לא בדיוק לונג לאסטינג.

היתרון ברכישת גאדג’טים הוא יכולת המינוף שברכישה לצריכה נוספת. נדרשת פה מיומנות צרכנית גבוהה, אבל צרכנית ותיקה ומנוסה תצליח להוציא צרכים צרכניים גם מעכבר.
המצלמה דורשת תיק, עדשות נוספות, כרטיס זכרון, קורא כרטיסים וברגעי הסחה אצליח גם לשכנע שהיא צריכה מפצל USB ואפילו מחשב חדש (!), העכבר צריך מטען בטריות חדש ומקלדת אלחוטית לצידו (האמת היא שעל המקלדת שלי אני לא מוותרת בעשור הקרוב).

העכבר קסם הוא קסם. סוויש – Back, סוויש – Next, סוויש מתחכם – Desktop. עברו 5 דקות וכאילו היינו ביחד מאז ומעולם. (ובפסקול החיים, ברקע כתיבת שורות אלו מתנגן לו “You’ve made me very happy” של דם, יזע ודמעות)

קשה להאמין כמה אלגנטיות נאספה לתוך חתיכת פלסטיק לבנה שנארזה כיהלום בקופסת פסבדו-זכוכית.

לעומת העכבר, עם המצלמה אני בבונדינג איטי. בהתחלה לא הייתי מרוצה מהמשקל, לא הייתי מרוצה מהעדשה, היו לי טענות לגבי השם שלה. היום, שבועיים אחרי הדייט הראשון, אני חושבת שאפשר לומר שאנחנו מאוהבות. יש לה קליק חינני והיא יודעת לעשות דברים שאף מצלמה קודמת שהיתה לי לא ידעה לעשות.

המציגה הינה אני והמצלמה שלי

ועם הקומקום זה בכלל סיפור אחר. קניית קומקום מאוד מעציבה אותי. הקומקום הזה לא יודע לעשות שום דבר שהקומקום הקודם לא ידע לעשות. שניהם מרתיחים את המים לקפה השחור בבוקר ובמהלך היום לתה (לפעמים ארל גריי ולפעמים ליידי גריי. מדי פעם, קנקן תה צמחים). נלחמתי רבות על חייו של הקומקום הקודם, פירקתי את הקפיץ החלוד של המכסה והסרתי את החלק העליון של הפלסטיק. כשהגיע השלב שהתרמוסטט שבק חיים ונדרשנו לעמוד לצד הקומקום בתהליך הרתיחה ולהחזיק את הכפתור, נשברתי. אה וואטצ’ד קטל נבר בוילז. איזה מין שנות האלפיים זה שאי אפשר לתקן דברים שבורים? לפחות הקומקום החדש הוא שקוף.
הכי 2009.

אין לי שום תוכניות להיפרד מפייסבוק.
יחד עם הביקורת ועם המחשבות על תיעול מרשים יותר של הזמן שלי – אני שם. רואה דברים שאני לא צריכה ו/או רוצה לראות, עושה לייק כשצריך ובעיקר מכלה את זמני.

הגעתי למסך של ביטול הפרופיל שלי בפייסבוק כי התבקשתי להראות כיצד עושים את זה. ואני מאוד שמחה שהגעתי לשם. מסתבר שאם אעזוב את פייסבוק, אנשים יתגעגעו אליי.

נדמה לי שזוממי פייסבוק ניסו ליצור כאן עמוד מרגש של חבריי שלא יוכלו עוד ליצור איתי קשר, שליבם נעצב, שלמרות אהבתם אין להם את הטלפון שלי. העמוד שנוצר כלל תמונות שלי מחובקת עם “החבר’ה”, מתוייגת להלכה – עמוד זיכרון בפייסבוק. כרגע יש שם בעיקר אנשים שאני מדברת איתם על בסיס יומי ולא בפייסבוק, או כאלה שאין לי בהם עניין גדול אבל הם חלק מרשימת החברים הווירטואליים שלי.

המציגה הינה אני ואחותה ודוד שלה

[בסוגריים מרובעים אומר שלאחרונה קרה יותר מפעם אחת ופחות משש פעמים שפגשתי ברחוב אנשים שהם חברים שלי בפייסבוק, כאלה שאפילו שוחחתי איתם על גבי הפלטפורמה החברתית, אבל שאין לנו עבר משותף - לא בצבא ולא בצופים. זה מפגש מעט מביך. בחלק משש הפעמים הנמכתי מבט ועברתי למדרכה השנייה ואילו ב-כ-שני מקרים אמרתי את שלא ייאמר: "אני מכירה אותך מפייסבוק". ופעם אחת נאמר לי בדומה]

מאפייני פייסבוק לא היו נותנים לי ללכת בלי לענות על השאלה מדוע אני הולכת, איך קצתי בביזבוז הזמן הזה ופרשתי.

והאמת היא, אדוני פייסבוק, שהתשובה היא י’ – כל התשובות נכונות.

ומי שרוצה קצת פייסבוק לפנים (הפוסט הזה עבר כל גבול עם אזכורים מיותרים של המילה פייסבוק), מוזמן לבקר את הפרופיל של חנה רטינוב, אחת מהחברות הווירטואליות שלי. החברות שלנו מאפשרת לי המשך צפייה בסדרה “מחוברות“. האלבום של הנסיעה הכיתתית ל”יד ושם” (סליחה, ! יד ושם !) שחנה תויגה בו יכול להיות פרק שלם, שלא לומר דוקטורט מעמיק בסוציולוגיה של העם היהודי. עם התמונה “אוהבת אותך לירני!” והתמונה “נישוווק :)” ועם חופן תגובות חחחחחחחחחחחחח נדמה שיש עם מה לעבוד.

הערת שוליים: מטעמי פרטיות [ראה סעיף ב' שאלה קודמת], אני לא מטמיעה את התמונות לטובת ציבור קוראי “הביטו” אלא מקשרת ולכן גם מצטערת מראש על אותם ברי שכל שאין להם חשבון בפייסבוק ולא יוכלו לראות את הפנינים האלה.

פתאום אני מבינה שלא צריך רק לסכם עשור אלא גם להתחיל להתכונן לעשור חדש.
אתמול אברהם אמר לי שהוא רוצה לעשות משהו מיוחד שהוא יתחיל בראשון לראשון של העשור השני. והבנתי שהגיע הזמן להתחיל לעבוד על ה-New Decade Resolutions.
אבל אין לי. איך לעזאזל אנשים שלא יודעים מה הם רוצים לעשות מחר אמורים לייצר רזולוציות עשור? אגב, זה לא עניין מופרך. יש בעולם שלנו, לפעמים ממש בשכונה שלנו, אנשים עם חשיבה תהליכית, עם תוכניות ותחזיות. אנשים שבונים חניון שיחזיר את עלותו תוך 20 שנה. 20 שנה!! זה אמנם לפעמים קצת כיף לחשוב מה יהיה עוד 20 שנה, כמה מכל תחזיות העתיד האפוקליפטיות/אוטופיות יתרחשו. ובכל זאת, כמעט תמיד, או שאולי רק בדרך כלל, או שלפעמים, נדמה שיותר כיף להזכר במה היה פעם, באיך היה פה שמח לפני שנולדתי. אפילו יותר שמח. ולזה כבר יש הוכחות בשטח. לעולם לא תטען ב”הביטו” טענה ללא הוכחות נחרצות, חותכות, אמפיריות.

המציגה איננה אני, אבל חצי מהגנים שלי שייכים לה

.
ולפי הבלוג הזה – My parents were awesome, ההורים של כולם היו הורסים, לא רק שלי. [למרות שעם תמונה כזאת קשה להתווכח - אמא "הביטו" היתה שערוריה בשנות השישים.]

ואולי גם דברים אחרים לא זייפו. [אוי, זה מעבר חלש במיוחד, עדיף לומר - ובעניין אחר:]
לפני ימים, שהפכו בינתיים לשבועות, בערב חורפי אחד, ציפצוף מחריש אוזניים של משחק מזייף שמנסה לשיר את Happy Birthday to you הגיע לסלון. אחרי הדיון באיזה סיוט זה ילדים ואיך צריך להוציא חוקים נגד צעצועים רועשים הסתבר שבעצם הרעש החינני מגיע מהמטבח הפרטי שלנו ולא משכנים-סוררים-שמגדלים-בני-שנתיים-במרכז-תל-אביב. נר יום ההולדת מלפני כשנה וחצי פצח בזימרה. שינוי מזג האוויר, ההתחממות הגלובלית, הנשמה של הפלסטיק – אחד מכל אלה, או כולם ביחד, גרמו לנר לחזור לחיים. לפניכם, לא נגענו. בסוף כן, לא היתה ברירה.
[הערה: במקור הנר שר כמו זמיר. הערה 2: בקשת מחילה על הרעד, זה צחוקי המרעיד את המצלמה]

וכדי לא לגמור בזיוף וכעוד הוכחת שמחת עבר (ותודה לדודי על הלינק):