נוסטלגיה זה לא מה שהיה פעם

אני לא יודעת אם זה אני או יו-טיוב, אבל לאחרונה אני נחשפת לשפע פניני נוסטלגיה מוזיקלית ישראלית בבסיס האם ואתר הבית.
תענוגות צרופים מצפים למבלים ברשימת הוידיאו קליפים (שלאחרונה גיליתי שתורגמו על ידי הוגי האקדמיה היצירתיים לקליט חזי) של guyal11, שהעלה לא פחות מ-489 שכאלה (כנראה במסגרת הפרת זכויות יוצרים שעוד לא התפנו לטפל בה ומאפשרת לנו להתמוגג זמנית.)
לא שאני רוצה להסחף לקלישאות, אבל הדור מסתמן ללכת ולפחות. המוזיקה שהיתה פה לפני שניים, שלושה, ארבעה עשורים היתה איכותית. ואם כבר קלישאות, אז איכות היא לא מילה גסה. זמרים זימרו, נגנים ניגנו, מלחינים הלחינו, מעבדים עיבדו.
בתחום אחד, חשוב לציין, יש שיפור:
העמדה.

ולהלן הראיות (שעשוע ויופי זה לצד זה).

בנות ישובות ברוורס עד 1:59 (מינוס 2 בערך) ואז, ורק אז, פריצה לשידור. “שומר החומות”:

הפאנץ’ הכיאורוגרפי מגיע בדקה 3:04 (מינוס 40 שניות לערך) ב”בוא היום”:

ירדנה ארזי זה כיף:

ולסיום, מקרה שאולי לא מוכיח את הטענה של המוזיקה האיכותית ואולי אפשר לפקפק בטיבו של השיר, אבל קבוצת הרקדניות בהתקף האפילפסיה המלוות את החבורה הלבושה ג’ינס-לבן-שמגיע-עד-החזה-ומדגיש-איברים-פנימיים לא מוטלת בספק. (דקה בערך לתוך השיר)

ולחרשנים – תנועת אגן מרשימות של אותה גברת עטרי כאן, סקסטה בהעמדה מרגשת בדקה 27, ועוד ועוד ועוד ועוד (הרקדן האוטומטי המשופם הזה הוא לא מהעולם הזה).

הטכנולוגיה בשירות העם הנוסטלגי.