shuru HABITU oor oo

הרבה טכנולוגיה, קצת רגש. ולהפך

shuru HABITU oor oo random header image

דיסק-און-קיר

03/02/2008 · 7 תגובות

הבחנתי בסוגייה צרכנית מסויימת, ואני אפרט.

חומר רקע לסיפור: לפני כשמונה שנים, עת רכשתי צורב חיצוני ב-1500 שקלים חדשים (שצרב דיסק בשעה) הצהרתי בלי להתבלבל שמוזיקה אני לא צורבת. “זה בשביל גיבויים, ללימודים, כשצריך להעביר קבצים”. הכי סולידי. עם חלוף הזמן נאלצתי למתוח את הגבולות, לייצר לעצמי את הקו האדום שלי. אותו קו נמתח בסופו של דבר באופן גיאוגרפי מעבר למים הטריטוריאליים. מוזיקה ישראלית – נרכשת, מוזיקה תוצרת העולם הגדול נצרבת (בדרך כלל) או למעשה מועברת בין מחשבים בחסות הרשת.

ועכשיו, עם גבולות מוסריים מוגדרים ונסיון לנקות את המצפון – לסוגייה:

ביקור באיקאה הוביל איתו הביתה כמה מוצרים שנראו יפים ובשביל מחיר שהוא לא כסף, לא נראתה סיבה ברורה לעין לא לרכוש.
כמו שאמא שלי אומרת על דברים שהיא קונה: “לא קניתי, הם מכרו”.
בין השאר נרכש מתקן מתחכם לדיסקים, ירוק מלא חן, במחיר לא כסף – 35 ש”ח, עם השם המתבקש לרברג. כמה סינים מגולמים בתוך חתיכת הברזל הזאת לא ברור, אבל עברתי באזור A-35 והערמתי על העגלה יחד עם תיק קטן של רגשות אשמה.
התקלה בהתקנה התגלתה, בצורה מפתיעה, לא בקושי ההרכבה או בקושי הקידוח וגם לא במחסור בברגים ללא ראש או מברג L. יש כאן בעייה יותר מהותית: אין לי כל כך דיסקים מסתבר. ומוזיקה דווקא אני שומעת, ברצף וללא הפסקות מיותרות.

ikea
(לרברג נראה יותר חתיך במציאות)

מתקן דיסקים זה כל כך 2001. המוזיקה שלי מגיעה ארוזה בביטים ובייטים על דיסק מגנטי או קומפקט פלאש על מדפים ווירטואלים.
יש כאן מתקן דיסקים שיצטרך לחשוב על הסבת קריירה, יכול להיות שאפשר למצוא לו עבודה בתור מתלה מעילים.

תגיות: מתורבתים · שנות האלפיים

7 תגובות בינתיים ↓

  • 1 ג'וני // 03.02.2008 בשעה 10:19 pm

    מבריק.

    דרך אגב, התגובה האינסטינקטיבית שלי היא למצוא דברים מרובעים ופחוסים שאפשר לשכן במין לרברג שכזה. אולי המון כרטיסי SD מודבקים יחד. אולי ארבעה אייפונים.

  • 2 שרון // 04.02.2008 בשעה 11:48 am

    מקום לכמה דיסקים יש שם?

  • 3 טליה // 04.02.2008 בשעה 2:07 pm

    בטח משהו כמו 60, אולי 80 דיסקים ביום. למה? אתה רוצה לטעון שמספר כזה של דיסקים יש לי? (כי אתה צודק, אבל הם מונחים בצד, על חצי מדף, לא מייצגים שום טעם מוזיקלי ולא ראויים לתצוגת קיר)

  • 4 שי // 04.02.2008 בשעה 7:04 pm

    אכן בעיה מוכרת. במעבר דירה האחרון שלי אפילו לא הוצאתי את ה jewel cases מהארגז שהעברתי אותם איתה. אני שוקל לשים אותם באיזה storage ואקום עמיד לשואה גרעינית (אין לי לב לזרוק/למכור) – אבל בכל אופן אין ספק; אני כבר עברתי מדיום. לא רוצה להיסחב עם הדברים האלה יותר. בטח שלא רוצה לקנות כאלה יותר.
    להציג אותם (בסדר אוטוביוגרפי) רק יאפשר לראות את הפעמון גאוס של רכישת דיסקים שהחלה בגיל 11, הגיעה לשיא בגיל 17-22 ומאז דועכת והולכת, ואני היום עוד מעט בן 27…

  • 5 תרד // 13.02.2008 בשעה 3:54 am

    סליחה, אבל למה לא כתוב בשום מקום שאני, תרד, צעדתי איתך בשבילי איקאה שהם שבילים קשים מאוד בעיני, שבכלל לא רציתי לכלות בהם את זמני, לא ביום ההוא, ולא באף יום בעצם, ובכ”ז יחד צעדנו בA35 ומצאנו את לרברג. למה כל זה לא כתוב?!

  • 6 טליה // 13.02.2008 בשעה 8:57 am

    תרד, כשמגיע לך קרדיט מגיע לך קרדיט. בניגוד לאמונה שלך, ובניגוד לרצון האמיתי שלך צעדת את צעדת הקונים. אמת.

  • 7 סוף עונת התקליטורים // 16.03.2009 בשעה 1:04 am

    […] של גברת אייזנמן. בתור צרכנית מוזיקה ששמה לעצמה גבולות אדומים ברורים שעומדים על אי-צריבה/הורדה של מוזיקה ישראלית, פניתי […]

התור של התגובות מתחיל כאן