shuru HABITU oor oo

הרבה טכנולוגיה, קצת רגש. ולהפך

shuru HABITU oor oo random header image

שינויים בהרגלי הצריכה

01/03/2008 · 3 תגובות

החלטתי לוותר על הטלוויזיה שלי. לא שהיו לנו כאלה יחסים מי יודע כמה לפני ההחלטה הזאת. למעשה, היא הגיעה אליי מעצמה, ללא כל יוזמה מהצד שלי ורק כדי לתת קצת כבוד למכשיר ששינה את פני ההיסטוריה, החלטתי להעניק לה אנטנה שתקלוט בצורה הכי אנלוגית שיש את ערוץ 1 ו-2. אולי זאת הקירבה לקצין העיר, אולי זו איזו אנטנה סלולרית באזור או יונה שמקננת לצד משדר כלשהו, אבל לא את 1 ו/או את 2 ניתן לראות איי איי איי.
אחרי כמה נסיונות לקלוט את שמשדרים, הגעתי לתובנה מערכתית כוללת – אין לי עניין גדול בטלוויזיה בביתי, אין לי זמן גדול לטלוויזיה בביתי וגם – זה אחד הפריטים הכי חסרי חן שיש.
אז נכון שכשאני רואה טלוויזיה בבתים שבהם היא מציגה ערוצים של כבלים ולוויינים אני קצת בוהה בה. באותם רגעים גם הפרסומות נראות לי חומר חזותי מעניין, ואני גם יודעת להעריך זמן ספה איכותי עם סיינפלד/סימפסונים או כל מטשטש מוחי אחר.
אבל זה כבר לא המדיום שלי. חלו שינויים בהרגלי הצריכה: מחשב, מחשב, מחשב, אייפון, מחשב (סוף שבוע כולל גם דיפדוף בעיתונים).
שם נצרכת המוזיקה, שם נקראות החדשות, שם רואים פרקים של סדרות שמשודרות בארצות זרות, שם מזפזפים ביו-טיוב. זאת אומרת כאן.

tv

[ ועל ספרים אני בכלל לא מדברת. כואב הלב, אבל יש לומר את האמת. ספר ספר באורך מלא – כזה מכריכה לכריכה שעוסק ברומן כזה או אחר לא נצרך למוחי מזה חודשים רבים. אי אפשר להאשים את החינוך שלי, סבתי (זכרונה ל) היתה עוברת על כרטיס הספרייה ודורשת בוק ריפורט על כל פיסקה + ביקורת. רק את עצמי להאשים ידעתי – בחורה לא תרבותית ]

תגיות: מתורבתים · שנות האלפיים

3 תגובות בינתיים ↓

  • 1 גברת דאוטפייר // 02.03.2008 בשעה 12:52 pm

    כיף לך, אבל אני לא מבינה איך אפשר. כלומר אני מבינה איך אפשר בלי טלוויזיה באופן תאורטי, אבל אם ממילא החלפת אותה במחשב, זה פשוט נראה לי פחות כיף. אולי מה שלא מסתדר לי פה זה רק איך נרדמים מול המחשב בלי לשבור את המפרקת. כי אם הטלוויזיה היא הזמן לשחרר ולהיות דביליים, לא כדאי להגיע להרפיה מלאה, כלומר הירדמות?

  • 2 טליה // 02.03.2008 בשעה 3:58 pm

    ההחלפה במחשב היא יותר עניין של זמן מאשר של פונקציה. אמנם קצת באסקיפזם – כזה של ציונות אמריקאית, אבל פחות בתפוח אדמה ספה. או לפחות כך נדמה לי.

  • 3 וזהו סוף הזכרון // 16.01.2010 בשעה 8:19 pm

    […] הצורך להשוויץ בעובדה שהגעתי לעמוד שכזה בספר, שזה הרי לא מובן מאליו), על העובדה שאנחנו חלק מאורגניזם גדול יותר, שהזכרון […]

התור של התגובות מתחיל כאן