shuru HABITU oor oo

הרבה טכנולוגיה, קצת רגש. ולהפך

shuru HABITU oor oo random header image

לא כל פוסט צריך כותרת

30/08/2008 · 5 תגובות

דיסקליימר: זה פוסט מדכא אבל עם פאנץ’ משמח ביותר. לעייפים רוחנית, אפשר לדלג ישירות לכיוון התמונה.
יכול להיות שזאת המיני שפעת שתקפה אותי שגרמה לי לבלות אחר צהריים מורבידי להחריד מול רשת האינטרנט.
פצחתי בהרצאה האחרונה של רנדי פאוש – מוות עטוף אמריקאיות, בלורית שיער ואישה נאה. לא שאין תוכן חזק או מסרים ששווה לקחת לגילגול הזה, אבל שמח שם מדי. רנדי פאוש הוא פרופסור למחשבים שהפך למעין סלבריטי של מאבק בסרטן הלבלב שלו בזכות אותה הרצאה אחרונה. עברתי את ההרצאה ומשם ישירות ליומן היומיומי עם הפרטים המלאים, תמונות המשפחה וערכי הדם.

המשך אחר הצהריים הכיל את ההבנה שאביגיל בכלר, אישה שאני לא מכירה באופן אישי ולא יודעת עליה יותר מדי, נפטרה מסרטן הריאות. אביגיל כתבה בלוג בישרא-בלוג שלאחרונה הוספתי אותו לקורא הרסס שלי.
באותו פוסט של ולווט, שבו קראתי על מותה של אביגיל, נכתב גם על מותה של ענת, שנפטרה באותו יום, גם היא מסרטן ריאות וגם היא תיעדה בבלוגה את היומיום של החרא-של-דבר הזה.

קשה להסביר את העניין הזה של אבל על מישהו שלא מכירים, זה קצת דומה לאבל על שחקן קולנוע – נדמה שמפתחים איתו איזו שהיא מערכת יחסים, גם אם היא חד צדדית. מצאתי את עצמי דומעת מול מסך.

מעבר לעצב ולאבל ולקושי יש פה שתי סוגיות נוספות על הפרק: האחת, הנושא האנתרופולוגי של יומן מחלה אמריקאי מול יומן מחלה ישראלי והשנייה, כמות הידע.
ההבדלים בין שני העולמות התרבותיים, בין בלורית השיער של רנדי לקרחת של ענת, בולטים לעין ומתיישבים על כל סטריאוטיפ אפשרי (למרות, שכאמור, יש לרנדי הרבה מה להגיד וגם אליו פיתחתי את אותם רגשות דיגיטליים). מה שמאחד בין הדמויות משני צידי האוקיינוס היא העובדה שכולן בחרו בחיים ברגע שלמדו על מותם הקרוב, שזה דבר מרתק בפני עצמו.

כמות הידע היא כבר סוגייה פחות מובהקת; העולם הזה מאפשר לנו לדעת יותר מדי. בעידן מעט פחות מקושר, קצת פחות דיגיטלי, פרה-עידן הרדיו לדוגמא, בעיקר הסביבה הקרובה סיפקה לנו את המידע ואת סיפורי האימה מייצרי החרדות וגם זה לא מעט. המידע שהגיע מרחוק יכול היה לקבל צורה אימתנית דווקא על שום חוסר הידע, אבל אני תוהה מה עדיף.
אני נאלצת להגיע למסקנה שעדיף לדעת, בעיקר בתור פריקית של אינפורמציה, כי בצד המוות – שגם איתו כנראה נצטרך להתמודד ואולי כדאי להתחיל – יש גם פוסטים שיכולים לעשות לי את השבת עם המידע שהם מפיצים:

daphne oram

וכדוגמא ללינק מנחם, משמח, שבתי וחגיגי ובמעבר חד, קבלו את דפני אורם, הממקססת הראשונה. פגשתי אותה בפוסט חובה בבלוג חובה חדש של מורפלקסיס, מקססן העל. קשה שלא להתמוגג על התמונות והמידע. והאמת היא שאפילו סאונד המקדחה במיקס Power Tools מוצלח.
שיהיה לכולנו מחזור שמח.

תגיות: מתורבתים · רגשות דיגיטליים

5 תגובות בינתיים ↓

  • 1 גברת דאוטפייר // 30.08.2008 בשעה 11:04 am

    פוסט יפה. התעצבתי לשמוע שכותבת הבלוג אליו התוודעתי רק לפני שבוע-שבועיים מתה.
    התחברתי מאוד למשקפיים של הגברת בסוף. גם המוזיקה לא רעה. אשת חיל דפני זאת

  • 2 גל מור // 31.08.2008 בשעה 3:21 am

    יש משהו מאוד לא נוח בקריאת יומן של חולה במחלה סופנית. כמו לצפות באדם קשור לפסי רכבת ללא שום יכולת לעזור לו. מצד שני, אני מסכים איתך שעדיף לדעת.

  • 3 טליה // 31.08.2008 בשעה 11:52 am

    דפנטלי לא נוח. קצת מזכיר לי כשמסתירים את העיניים בתור ילדים בסרט מפחיד ומציצים דרך היד, יש שם דיסונאנס גדול אצלי בין הרצון לדעת לרצון לא לדעת.

  • 4 קרטה קיד // 01.09.2008 בשעה 12:58 am

    הקשוחים שבגולשים שצולחים את ההרצאה האחרונה של פאוש מוצאים מסרים חיוביים להדהים משולבים במתכונים לחיים נכונים. נשמע דביק ומטיפני הרבה יותר מדי חוצ מזה שהמרצה קיבל גזר דין מוות על לא עוול בכפו ועדיין בא בטוב. מסתירים את העיניים זה נכון, החרא הציני הפנימי מתחבא מתחת לשולחן אפילו ורושם סיכום. יש איזה כוח במת החי שהוא די מפתיע. צריך למות כאן כדי שיקשיבו לך? איזה חוכמה מוקנית לנידונים?

  • 5 טליה // 01.09.2008 בשעה 10:32 am

    א. אני באמת מרגישה הקשוחה שבגולשות. זה היה שעה וחצי של צפייה אם לא שעתיים ואחר כך עוד המשכתי להרצאות נוספות של הבחור.
    ב. אני צורכת מסרים תוך כדי ביקורת על העטיפה של איש המכירות, על האמריקאיות שמתנוססת בכל תמונה (דוגמת תמונת המשפחה הזו http://www.happynews.com/showImage.aspx?fn=492008/last-lecture-sensation-becomes-book.jpg ) , על היכולת שלנו לקבל מסרים רק כשהם עטופים ככה. נושא העטיפות כבר מעסיק אותי שנים.

התור של התגובות מתחיל כאן