shuru HABITU oor oo

הרבה טכנולוגיה, קצת רגש. ולהפך

shuru HABITU oor oo random header image

אין שכל אין דאגות

14/12/2008 · 20 תגובות

אני מספרת את הסיפור הזה לא מעט, יש בו מן הפן האקזוטי או שמא זה הצ’יזבטי:
לפני כ-3 שנים, חברת ילדות שעבדה באותו זמן במחלקת ה-fMRI באיכילוב, שאלה אם ארצה להשתתף בניסוי. מחפשים נשים בנות 35-25, ימניות (לא בדעותיהן) וללא גשר בשיניים – אני! תיאור מדוייק שלי.
כמה ימים לאחר הבדיקה התקשרה טלי, הרופאה שניהלה את הניסוי ופצחה בנאום מגומגם: “תראי… נדמה לי, זה רק אולי… אני לא בטוחה… אבל אני חושבת שיש לך ציסטה בבלוטת האיצטרובל“. איבדתי פעימה או שתיים. “אבל אין מה לדאוג. זה בדרך כלל משהו שאנחנו מוצאים בנתיחה שלאחר המוות”.
מזל שאני אחות של רופאה ויודעת על ביטויים כמו “זה סרטן שמתים איתו”, כשהכוונה היא לסרטן שחיים איתו, מפתחים איתו מערכת יחסים ובסוף מתים ביחד, לא מתים ממנו. צורת ביטוי.
אמנם יודעת את כל זה, אבל לא שיא הקול. מאז התברר שזה אכן העניין ושיש לעקוב בהתמדה אחרי הציסטה – וכך זכיתי במנוי שנתי ל-MRI.

mri
המציגה הינה אני

וכל זאת סופר על שום מה?
משני טעמים 1:
האחד עוסק בסוגייה שאם בודקים – מוצאים. בדרך כלל אני נקראת לדגל עם הסיפור כדי להרגיע אנשים עם סיפור דומה: התנדבו לניסוי, הלכו לבדוק משהו אחר, עברו במקרה ליד מצלמת רנטגן והתגלה איש ירוק בסיפור כחול. אם בודקים – מוצאים. המסקנה היא שאם אין שכל – אין דאגות, אין בדיקות – אין מחלות, אין ערבים – אין פיגועים.

העניין השני הוא הפער המדהים בין שיא הטכנולוגיה – מכשיר ה-MRI (מכשיר שמיטב המוחות לא ממש מצליחים להבין, שאלו כל בוגר קורס הדמאה ודימות) לשיא ה-low tech. המכשיר הזה קודח בראש ברעשים מזן העינוי הסיני, מייצר עוצמות של טרקטור. הבדיקה עצמה לא קלה לקלסטרופובים ואין בה ולו אמצעי אחד קטן להקל על הנבדק – נגיד, שעון שמראה עוד כמה בדיקות נותרו ומשך כל בדיקה, מוזיקה, סרט, שקט (!). זה נכון שהכל צריך להיות לא מתכות מתמגנטות, אבל אלו הם דברים שקיימים ורק דורשים מחשבה על חוויית המשתמש. (מרוב חוויות משתמשים אני כבר פחות אוהבת את המילה חווייה).
וזה עניין שחולש על כל תחומי הרפואה, אף אחד לא יוצא זכאי. איך ייתכן שבשנת 2008 – כשמצלמים תמונות במאדים, בוחרים נשיא שחור בארה”ב ומאיצים חלקיקים – כמה חיידקים על שן דורשים לפעור בור בשן על מנת לסתום אותו בחתיכת מתכת.

ורק כדי לסבר את האוזן, הנה דוגמית. הכפילו ב-45 דקות בתוך מנהרת מגנט. כדאי לשים לב לבס המצטרף בשניה 10.

זוהי רק בדיקה אחת מסדרה של בדיקות, הרעשים מגוונים להפליא, כל בדיקה ואופיה הקולי. למי שרוצה את הבדיקה המלאה, יכול לשמוח על כך שיש את האינטרנט.

1. אם לא לוקחים בחשבון את הטעם השלישי: פוסט זה נרקח בראשי המצולם בתהודה מגנטית היום, במהלך הביקור השנתי.

תגיות: קשה לתאר · שנות האלפיים

20 תגובות בינתיים ↓

  • 1 איתמר // 14.12.2008 בשעה 7:09 am

    מסכים, אם לא בודקים, לא מוצאים ואז תמיד נשארים בריאים תודות לתרופות סבתא.
    זה עבד בשבילם, זה יעבוד גם בשבילנו 🙂

  • 2 א // 14.12.2008 בשעה 9:58 am

    אולי נעשה מהסאונד הזה רינגטון??
    זה יכול לתפוס

  • 3 pine // 14.12.2008 בשעה 12:08 pm

    אז אני צריך להגיד תודה שאסור לי להכנס לכזה,
    מפאת הברזל כאורך הגלות שברגל שלי?

    חשבתי לקעקע על הרגל שלי – NO MRI
    אבל זה פתח לצרות אחרות לגמרי…

  • 4 תרד // 14.12.2008 בשעה 4:34 pm

    לי נתנו אוזניות עם מוסיקה ויכולתי לבחור קלאסית או רדיו. אמריקה.

  • 5 טליה // 14.12.2008 בשעה 6:39 pm

    אמריקה באמריקה. תאמיני לי. תרד, מה בחרת?

    ו-א- זה רעיון גדול, זה יהיה להיט מטורף

    pine – גם למקועקעים עושים בעיות, אבל מצד שני אתה כבר עם הברזל כך שנחסכה לך הדילמה

    איתמר – אמן!

  • 6 גברת דאוטפייר // 14.12.2008 בשעה 10:43 pm

    וואו!
    מילא איצטרובל מוגדל (יותר צנוברים)
    אבל הרעש בלתי נסבל. איך אפשר? אולי שמעתי על ווליום גבוה מדי וגם התעקשתי להקשיב עד הסוף, אבל אפשר להשתגע מזה. מה, עוד לא קרה שנבדק MRI חזר וריסס את כל הצוות? עם רעש כזה זה רק עניין של זמן, שלא יגידו שלא הזהרתי. לפחות בארצות הברית למדו את הלקח ונותנים מוזיקה. מקום תרבותי! שווה לך להשקיע בפיתרון יצירתי אם את הולכת לסבול את זה פעם בשנה מכאן ועד איטרניטי. בינתיים זו הרמת משקולות לנרבים, תצאי משם בריונית עם עצבי ברזל. בהצלחה!

  • 7 שרון // 15.12.2008 בשעה 3:21 am

    אאוץ! איזה פחד!

    מצד שני, בניגוד לרובנו, את יכולה לוודא שהמוח שלך לא מתכווץ. ובכלל, ה-MRI הזה מגניב-אש. (אפילו יותר מאבני הכליות של אורי ברוכין)

  • 8 טליה // 15.12.2008 בשעה 10:35 am

    לא יכולים לצאת ולרסס כי אי אפשר להכניס מתכות לחדר, כך שאי אפשר גם לצאת איתם.
    וזה אכן תרגיל מדיטטיבי. הפעם דווקא בגלל ריכוז במשהו אחר, זה היה נסבל. בלינק של הבדיקה המלאה הם מציעים לנבדק לשכב על ספה, להפעיל את הסאונד ולעצום עיניים כדי להתרגל לקראת הבדיקה. גם אמריקה.

    שרון – מאוד התרשמתי מהכליות של אורי, זה מדהים שזה הסתובב ברשת ועלה פתאום בוויירד. אולי אעלה לפליקר את התמונה ב-CC ואקווה לפגוש אותה יום אחד במגזין גיקי מכובד.
    כולם מייד יזהו אותי ואהיה מפורסמת ליום אחד.

  • 9 איתמר // 17.12.2008 בשעה 8:36 am

    ובכן, בעניין המתכות הטיבו לעשות יוצרי הסרט אקס-מן (3) והדגימו את נפלאות השימוש בפלסטיק לצורך ייצור נשק.

    הגדילו לעשות גם באחד מפרקי משימה בלתי אפשרית המקוריים (אין כמו פיטר גרייבס בתור ג’ים!) והשתמשו בקרח, למיטב זכרוני, כדי ליצור סכינים חדות מאוד שנישאו בצידנית בצורת מזוודה.

    ואני חושב שאפסיק פה כי אני שומע את משטרת ישראל בעקבותיי, אז ביי בינתיים 🙂

  • 10 טליה // 17.12.2008 בשעה 12:24 pm

    איתמר – שכחתי שאני עוסקת כאן במשוגעים.
    כנראה שלזה התכוונה גברת דאוטפייר באומרה – פתרון יצירתי.

    והיתה לי לרגע תחושת פיספוס שלא ראיתי את אקס-מן 3. אופס, עברה.

  • 11 איתמר // 17.12.2008 בשעה 1:35 pm

    פתרונות יצירתיים יש כמו חול, אבל מפאת איסוף המידע שמתבצע ע”י רשויות החוק (ושלא יגידו שלא, אנחנו עוסקים בחקר העניין בימים אלו ע”י הכנסת מילות מפתח מסויימות לתכתובות מייל 🙂 ) לא אפרט אותם כאן 🙂

    ולגבי אקסמן 3…האמת – שווה צפייה רק בגלל האקשן. יש לי בעיה עם העלילה.

    הסרט של וולברין ההולך ומתקרב מעלה את ציפיותיי.

  • 12 מיקי // 23.12.2008 בשעה 5:07 pm

    מותק איזה בלוג מהמם פעם ראשונה שאני כאן. מתגעגעת לראש שלך. נשיקות.

  • 13 טליה // 23.12.2008 בשעה 5:32 pm

    מיקי, וולקום. אהלן וסהלן.
    הראש שלי מוצג לראווה כאן, ערום כביום היוולדו.

    נשיקות גם.

  • 14 ערן מחלו // 28.12.2008 בשעה 1:45 pm

    מהמם הצילום

  • 15 טליה // 29.12.2008 בשעה 10:04 am

    יש לי מוח פוטוגני.

  • 16 י. קדמן // 14.07.2009 בשעה 3:47 pm

    זה כמו שאין לך ילדים, ואתה נפגש עם חברים שיש להם ילדים וכל הזמן רעש רעש וצרחות, ואז חוזר הביתה ופתאום שקט, ואז לומד להעריך את השקט. אולי אנלוגיה לא משהו, אבל אני בעניין של אסוציאציות חופשיות.

  • 17 טליה // 14.07.2009 בשעה 4:43 pm

    י. קדמן. אולי מעבר לאסוציאציות חופשיות יש פה עולם אסוציאציות דווקא לא כל כך חופשי

    רק ילדים יש לך בראש. אתה משהו

  • 18 פלומבה // 14.07.2009 בשעה 4:50 pm

    אני אוהבת את הרעש של הרופא שיניים, כי אני מרגישה פריביליג’ד שיש לי מוח לשוטט איתו במרחבים תודעתיים, בזמן שמישהו מכאיב לי או מציק לי בקולי קולות.

    ולא משנה אם כל מה שאני חושבת עליו זה כמה פולשניות הפרקטיקות הרפואיות והמכונות האימתניות של הרופא שלא מכיר אותי אבל דוחף לי לפתחים.

    עדיין זה נצחון הרוח.

    דליה, את פשוט משהו. תאמיני לי. אפילו המוח שלך יפה

  • 19 פינג ופונג // 15.07.2009 בשעה 4:01 pm

    העובדה שמצאנו את הפוסט הזה באיחור של כמעט שנה, רק מעידה על קריסת ערכית במערכות המידע שנדמה לנו שאנחנו מנהלים ביעילות. רפיסות מחשבתית, בטלה במקום מעש ומוטיבציה לקויה.

    פינג אמר לי קודם שהוא בחיים לא היה מתנדב לניסוי כזה, גם אם היו משלמים לו. למה להסתבך. אבל פינג הוא היפוכונדר.

    פונג צריך ללמוד דבר אחד או שניים על היפוכונדריה. אילו הייתי היפוכונדר, הייתי דווקא עט על כל הזדמנות כזו.

    פינג, תרגע. זה לא הזמן ולא המקום.

    שורה תחתונה: אנחנו מצדיעים לך, טליה. על התרומה למחקר, על ההקרבה ועל סיבולת הרעש. בהונג קונג יש רחובות שקטים מאלה.

  • 20 טליה // 15.07.2009 בשעה 4:51 pm

    פלומבה – איזו תחושה זאת ניצחון הרוח?! זאת השאיפה, לשם נחתור. יחדיו. כולנו. ואת בפירוש פריבלג’ד.

    פינג ופונג – אם פינג הוא היפוכונדר אמיתי הוא היה רץ לבדיקה כזאת מאושר. פונג צודק. אני באמת צריכה לנסוע להונג קונג לבדוק את הסוגייה.

התור של התגובות מתחיל כאן