shuru HABITU oor oo

הרבה טכנולוגיה, קצת רגש. ולהפך

shuru HABITU oor oo random header image

טוויטר עושה סחרחורת ופייסבוק עושה לי רע

02/05/2009 · 21 תגובות

בלוג יקר, בלוג אהוב – הזנחתי אותך. וזה לא בגלל שאני לא אוהבת אותך. אני אוהבת אותך וחושבת עליך הרבה.
אבל אני All Over the Place. פירורים ממני פה, חלקים בפייסבוק, רסיסים בטוויטר, ציוצים שלי ביו-טיוב. זהות מפוזרת 2.0. אני כמובן לא לבד, אנחנו אף פעם לא לבד. גם הסטייה החברתית הקיצונית ביותר היא ריאקציה למיינסטרים, גם עליה כתבו בספרי הסוציולוגיה (היו רגעים שעוד הייתי מופתעת לגלות את עצמי בעמוד 76 במבוא לסוציולוגיה, היום אני כבר לא נלחמת).
מעבר לזה שאני לא לבד, אין שעה שעוברת בלי שפוסט חדש בנושא עולה – תמצות המסר, span of attention, שינוי פני רשת האינטרנט, הולך ופוחת הדור.
אין לי מה לחדש וגם אני לא רוצה לדבר יותר על הטוויטריזציה הזאת.
סולדת ומיישמת טרנדים, לצערי.


המציגה איננה אני

אבל אני כן רוצה לשתף בחוסר היכולת להשתלט על כל החרא הזה. כשכולם מפוזרים בכל חור, נוצר מצב שבו נפגשים במשך היום עם חלקי שיחות, חלקי זהויות ופירורי מידע. רובם עומס מיותר להחריד, אבקי אגו של אנשים גרפומנים שמנסים לצעוק יותר חזק בסביבה שבה אפשר רק להקליד במרץ רב אל תוך השעות הקטנות של הלילה. מיטיבי הלכת מצייצים במקביל עם אותו ציוץ גם בטוויטר וגם בפייסבוק, שאם במקרה אפספס את אמרת החוכמה באחד, אוכל להתעדכן בשני. בשני הערוצים יכולה להתפתח שיחה שאי אפשר כמעט לעקוב אחריה (בפייסבוק אפשר לפחות לזהות את השיחה במבנה של תגובות, אבל השיחה עצמה נעלמת תחת מפל מבחני ה”אם-הייתי-סוכריה-על-מקל-באיזה-טעם-הייתי-והאם-היה-לי-מסטיק-בפנים”, ובטוויטר – תעשו לי טובה).
אלו שייטיבו למצוא את המבט ממעוף הציפור הווירטואלית, יוכלו לגרוף איזה קופון. אלו שיעשו סדר בבלגן, או שלפחות יתנו תחושה של סדר. כי הרי גם ביטחון וגם סדר הם רק אשליה.
במאמר מוסגר ייאמר שאני כמובן מזהה את יתרונות הדה-סנטרליזציה הזאת, אבל לצידם, חסרונות, עייפות ובעיות במיקוד.
כחסידת הוויזואליזציה של המידע (גם אם זה רק בגלל שאני נהנית לגלגל את המילה הזאת על הלשון), הנה שני נסיונות בכיוון:

We are hunted

מקבילה דיגיטלית ואוטומטית של מצעדי הפזמונים. מדורגים המושמעים ביותר בבלוגים, ברשתות החברתיות, המורדים ביותר באימיולים למיניהם. לפי יום, לפי שבוע, לפי אמן, לפי שיר (טראק בעגה המקובלת).

Play למעלה ואפשר לשמוע ברצף את המוברז והשייקרז של אותו פרק זמן.
פשוט, לא מלחיץ – מבט ממעוף הציפור.

twistori

בהשראת We Feel Fine (שבטח כבר כתבתי עליהם בבלוג ואם לא, איי שוד), מוצגים טוויטים שמכילים את אחד מהביטויים – I love, I hate, I think, I believe, I feel, I wish. מתוך כל הרעש של משפטי סתם, מזוקקים משפטים עם ארומה יותר אנושית, קצת ליכלוכים מקרקעית הנפש. צפייה מדיטטיבית בעמוד הזה (יש גם סקרין סייבר למתקדמים!) הזכירה לי שוב כמה אני אוהבת את postsecret. ממשקים (במובן הרחב של המילה בהקשר postsecret) שמוציאים החוצה את החום, את האנושיות, את ההומור העצמי בתוך כל המשחה הקרה והטרפת הזאת.
(ובאותה הזדמנות: פוסט-סיקרט – הארכיון, הטריילר, הערך בוויקיפדיה)

ולמי שלא רואה את פירורי הלינקאז’ שאני מפזרת בכל עבר –

למור עצלן, או מה שזה לא יהיה, רגיש לדיגדוגים.

ואף מילה על 100 ימי אובמה (!!) (לא על הגינה של מישל, לא על התמונות בפליקר ומאבק הקאנון/ניקון, לא על משחק הכדורסל, לא על הספר של האינדיאני מוונצואלה, ולא (!) על האייפוד שקיבלה המלכה – איך עמדתי בזה, אני לא יודעת)

תגיות: מתורבתים · רגשות דיגיטליים · שנות האלפיים

21 תגובות בינתיים ↓

  • 1 לירון // 03.05.2009 בשעה 7:08 am

    מה שאני לא מבינה זה איך זה שאפילו הבלוג הזה מסתיים בסרטון עם למורים. לאחרונה הם נמצאים בכל מקום (עיתונות כתובה, אינטרנט, סרטים מצויירים וכו’) , עד כדי כך שאני חושדת שהם הולכים להשתלט על העולם או משהו.

  • 2 טליה // 03.05.2009 בשעה 10:03 am

    אם תשימי לב לסעיף 17 קו נטוי א. של פוסט זה, תראי שגם פה – סולדים ומיישמים טרנדים. אלו מגפות – היוקליילים, הסוזן בוילים, הלמורים. ואגב, זה לא למור, כן? אבל שיהיה. הדבר הבא המתבקש הוא כמובן שפעת הלמורים.

  • 3 פלומבה // 03.05.2009 בשעה 10:06 am

    כיף שכתבת. התגעגעתי למייל משורו-הביטו, וחבל שלא הצלחתי להגיב ראשונה. אני מאוד תחרותית, את יודעת.

    בתור מי שנכנסה לעסקי הפייסבוק באיחור לא אופנתי, בשל התנגדות עיקשת שנבעה בין היתר מהסיבות שציינת כאן, הפוסט שלך עושה שכל, כמו שנוהגת פנינה טורנה לומר.

    גרפומנים. לפעמים אני מקנאה בהם. על הקלות הבלתי נסלחת בה אצבעותיהם המיוזעות מתרוצצות על המקלדת, על האמונה שכל אחד בתבל שומה עליו להתעניין בהגיגיהם הזוטים. אני אפילו לשנות את הסטטוס בפייסבוק מרגישה לא נוח.

    (קילסה, גינתה וכתבה תגובה שלמה בלי להתבלבל)

  • 4 דריה // 03.05.2009 בשעה 10:10 am

    אני לא מאמינה. נמחקה לי התגובה כי לא הכנסתי מייל.
    והיה לי המון מה להגיד.
    ועכשיו אני מרגישה שאני ממחזרת תגובה של מישהו אחר…
    אבל זה לא מישהו אחר, זו אני.
    בקיצור מה שרציתי להגיד זה שאת מה זה צודקת, הכי צודקת שאפשר.
    בזמן שכתבתי לך תגובה לפוסט, גם שלחתי לך מייל בעניין אחר, וגם לינק לאיזה אתר (אחר מהאחר), ומישהי ששתינו מכירות בדיוק התקשרה אליי…בנושא רביעי.
    כאילו, כל הדרכים מובילות ל.. כולנו?!?
    סבתא שלי הייתה הולכת לטלפון במכולת אחרי שהזמינה תור לפני שבועיים בכדי לדבר עם דודה חנה ל- 3 דקות.
    ואנחנו כבר לא יודעים מה זה להיות בשקט לרגע.
    משחית לגמרי.
    אמאלה.

  • 5 דריה // 03.05.2009 בשעה 10:11 am

    והייתי אמורה להיות מגיבה 2 אם לא היה נמחק לי המייל.

  • 6 ירדן לוינסקי // 03.05.2009 בשעה 10:29 am

    מסכים, יותר ממסכים. הבעיה היא שליצור בעיות אנחנו יודעים בקלות, אבל לתקן אותן הרבה יותר קשה. טוויטור ופייסבוק הם יצרני רעש. למזלי הטוב רוב יום העבודה שלי אני לא מול המחשב, כך שאני פטור.

  • 7 פלומבה // 03.05.2009 בשעה 11:24 am

    ושכחתי להגיד, שכל פעם שאני קוראת פוסט שלך,
    אני מבינה עד כמה אני אינטרנט אנדר-פריבילדג’ד.

  • 8 טליה // 03.05.2009 בשעה 11:30 am

    פלומבה – אני רואה שיש לנו עוד בחורה תחרותית כאן…. ואת לא אינטרנט אנדר-פריבלג’ד את פשוט לא בקטגוריית הארלי-אדאפטרז. ונדמה לי שזה יותר שקט נפשי. לבוא לדברים בשלים יותר. קילוס וגינוי הם הדרך, אין לנו ברירה אחרת.

    דריה – הסיפור של דייט הטלפון מדהימים בעיני, תארו לעצמכם! מה שעוד היה כנראה אז תענוגות זה שאנשים פשוט קפצו לבקר אחד את השני, במילא לא היה אינטרנט/טלוויזיה ולא היה מה לעשות, אז אולי נקפוץ לבן יוספים?

    ירדן – אני גם אומרת שחוש הביקורת שלנו מפותח מיכולת העשייה, יותר קל לשבור מלבנות…
    זה כנראה חצי צרה כשאתה מצליח לרכז את כל הרעש שלך בזמן מתוחם. לשבת מול מחשב במהלך היום, ובכלל לשבת מול מחשב זה פשוט לא בריא, לא לזה התכוון המשורר. גם המחשב, כמו טוויטר, הוא עדיין בגדר טכנולוגיה לא בשלה 🙂

  • 9 דריה // 03.05.2009 בשעה 1:22 pm

    את מוזמנת. יאללא. בואי כבר (מתי מגיע ארגז הירקות…? אולי תביאי איתך כמה עלים בארטריים משהו).

  • 10 חיים // 04.05.2009 בשעה 12:23 am

    תודה מענניין

  • 11 edge // 05.05.2009 בשעה 10:28 pm

    אני לא יכול יותר. זאת כבר הפעם השלישית שאני נכנס לפה לבדוק מה חדש ובכל פעם אני חייב לראות את הסרט עם הלמור הזה עד הסוף.
    שאלוהים יעזור לי, אבל זה הדבר הכי חמוד שראיתי בחיים שלי. לא רק באינטרנט. בכלל.

  • 12 טליה // 06.05.2009 בשעה 12:15 am

    edge – צריך להתמסר לדברים כאלה, לא להלחם בהם, למרות תחושת הפאדיחה המדומה. זה חמוד, זה מפעיל אותנו כנראה אבולוציונית… להתמסר. (יש אפילו קטע מרגש, המבט ברגע שהליטוף/דיגדוג מופסק. נוגע ללב)

  • 13 סחבק // 06.05.2009 בשעה 7:59 am

    תודה. באמת.

  • 14 טליה // 06.05.2009 בשעה 12:26 pm

    סחבק – בכיף שלי 🙂

  • 15 בת-דודה שלישית // 06.05.2009 בשעה 2:11 pm

    אוי, הלוריס, הלוריס.
    ואף מילה על הגינה של מישל? אולי בכל זאת?

  • 16 טליה // 07.05.2009 בשעה 11:50 am

    בת דודה שלישית – אני בטוחה שהמילים שלך בנושא מלומדות יותר. אבל אולי אפתח קטגורייה חדשה של מישל, מיי בל.

    יש לך מושג מי זה הלוריס בעברית צחה?

  • 17 בת-דודה שלישית // 07.05.2009 בשעה 9:19 pm

    הלוריס, למיטב הבנתי, הוא הוא לוריס איטי, או לוריס עצל, או גם וגם.

    ומישל לגמרי מיי בל טוּ. אחרי הגינה, תור הרחוב.
    והתמונה, התמונה…
    http://www.telegraph.co.uk/telegraph/multimedia/archive/01397/Obama2_1397950a.jpg

  • 18 טליה // 08.05.2009 בשעה 12:15 am

    מישל ואלמו!! מה עוד אפשר לבקש?!

  • 19 עידו // 19.08.2009 בשעה 2:01 pm

    את all over the place? אז מסתבר שאת בחברה טובה:
    http://www.youtube.com/watch?v=FtPb8g8Jl6I
    ממש כמו יפי הבלורית והתואר שם, קיבלתי את הקישור במסנג’ר ומיד אצתי רצתי לשתף אותך ואת כולם (וכנראה שגם זה רק בשביל שתיכף יגידו לי שפרודיות מיוזיקל על רשתות חברתיות זה כל כך 2008 או משהו כזה).

  • 20 טליה // 19.08.2009 בשעה 3:08 pm

    לינק משובח, אין על קולג’ היומר
    🙂

  • 21 facebook will miss me // 17.12.2009 בשעה 9:07 pm

    […] לי שום תוכניות להיפרד מפייסבוק. יחד עם הביקורת ועם המחשבות על תיעול מרשים יותר של הזמן […]

התור של התגובות מתחיל כאן