shuru HABITU oor oo

הרבה טכנולוגיה, קצת רגש. ולהפך

shuru HABITU oor oo random header image

Days of our lives

17/05/2009 · 27 תגובות

לא רק אובמה ונתיניו ספרו את 100 הימים שבהם המלך התמיד בתפקידו.
מסתבר שגם אני חוגגת 100 ימים שבהם התמדתי במשהו, שזה לגמרי לא מובן מאליו.
לפני 100 ימים (איזה עגול ואיזה יפה זה! בסך הכל יחידת זמן קצת עקומה – בשנים, פחות משליש ובחודשים זה היה נשמע הכי סתמי) פצחתי בפרויקט צילום יומי. 1/60 של השניה ביום מושקעים במשימה, ובמדדים מסויימים, ייתכן שזמן כזה לא ייחשב כפרויקט ו/או התמדה. בעיני, או לעניות דעתי, מדובר בהישג. להחליט על משהו שיבוצע כל יום ולבצע אותו במשך 100 ימים. מעכשיו, הדרך סלולה, אוכל בשקט להמשיך ל-4 ספרות ואינשאללה גם ל-5. לא זכורה לי הצלחה מסחררת שכזו עם שום החלטה דומה בעברי. היו נסיונות לשטיפת כלים יומית, פעילות ספורטיבית יומית, קריאה יומית, כתיבה יומית ואפילו פיסקה יומית. וגם בחזית ההחלטות החד שבועיות והדו המצב דומה.

הפרויקט הזה הולך והופך לגריד עמוס בפנים שלי, יש שיאמרו נרקיסיסטי משהו, שמכיל בתוכו שינויים יומים, שעם השנים יתעדו קמטים, נקודות חן חדשות, תספורות, צבע עור, השמנה, הרזייה, נמשים, תסרוקות, חלקי בגדים, רקעי חיים, מבטים, תכשיטים.

מה יש בהתמדה שקל כל כך לסרב לה? ומאידך, מה זה הרצון הזה לנטר ולתעד, פסבדו מדעית, חלקים מחיים של יום יום? בעניין ההתמדה, הלוואי שהיו לי תשובות. בעניין הניטור, אתרום את שתי אגורותיי: הקלות הבלתי נסבלת של התיעוד צימצמה את המרחק בין הרצון לבין היכולת. מצלמות דיגיטליות, אפליקציות סלולריות, (אני לא אומרת טוויטר), איסוף מידע באופן אוטומטי, ואתרים שמאפשרים הזנה של מידע מיותר יותר ופחות, ויצירת גרפים ועיבוד נתונים. גם לבלוג יש פן מנטר ופן שדורש התמדה.

זה נראה מוזר, זה הכל אני, הכל אותה תמונה, וגם אם אבחן את התמונות האלה לעומקן, עדיין לא אזהה את עצמי אם אעבור מולי ברחוב.
אחותי תמיד טענה שהאף שלי Is not here to stay במובן של צורתו. היא סיפרה לי שקמה יום אחד לגלות שכל מבנה האף שלה קרס ושגם אני צריכה להתכונן ליום כזה. מרגיעה אותי הידיעה שהיום הזה יתועד, ושאם האירוע יתרחש על פני זמן, אוכל לזהות את תחילת התהליך.

אפשר לומר שהספקתי קצת פחות מברק בתקופה הזאת – לא יצא לי להפגש עם שועי העולם הגדול, ולא הרחבתי את המשפחה בכלב אנטי-אלרגני – אבל ללא ספק היו הספקים.

ומעבר להשקעה היומית, ההספק המרשים ביותר הוא ללא ספק ההחלטה פלאס הביצוע שלי לצאת לחופשי מעולם ההיי טק, לפחות בפורמט הזה, לפחות בשלב הזה. החלטתי ללכת לאיפה שהלב שלי נמצא – מיקום מדויק יתבהר בהמשך.
כך שאני לא רק סופרת 100 ימים אחורה, אלא גם 14 ימים קדימה. עם פרוץ יוני אצא לפנסיה מוקדמת בשמחה גדולה.
מה בתוכנית? אם כן, על הפרק –
1. התמקצעות במטקות עם שאיפה לליגות בינלאומיות.
2. פיתוח אפליקציית אייפון שתעשה איוושות, אחר כך גלים, ולבסוף צונאמי תענוגות.
3. השלמת פערים ביעדים – 2009.
4. קצת שקט.
5. והרבה רעש.

* בהערת שוליים, יש לומר שצילומים יומיים הם ז’אנר פופולרי. השיאנים הפגינו התמדה מרשימה פי כמה. האבינג סד דאט, גם 7 שנים של צילומים יומיים החלו ב-100 ימים ראשונים.

תגיות: מתורבתים · פיקסלים על בד · רגשות דיגיטליים

27 תגובות בינתיים ↓

  • 1 פלומבה // 17.05.2009 בשעה 12:05 pm

    רק רציתי לתפוס את הראשונה בתור, אז רק אומר בינתיים שיש לי אח אחד שיכול למחוץ את האף ולשטח אותו ככה שהוא מתאחד לגמרי עם הפנים. זה מפחיד ודוחה בעת ובעונה אחת, ואני שמחה שהגנים המשותפים דילגו עליי במקרה של האף ושבורכתי בעצם ארוכה יותר. או סחוס או מה שזה לא. תגובה ראויה יותר על התמדה בהמשך.

  • 2 טליה // 17.05.2009 בשעה 1:12 pm

    פלומבה – בשבילי את תמיד הראשונה. אם אני לא טועה, מדובר בסחוס פלאס עצם, או להפך. אני חזק מנסה לדמיין גולגלת בעניין הזה.

  • 3 פלומבה // 17.05.2009 בשעה 1:36 pm

    ואם השתמע מהתגובה הפסבדו-הגיגנית שלי על אפים שאני רומזת לכך שאת צריכה לחשוש מהיעלמות האף, הרי שעליי להגיד, מעבר לעובדה שצילומייך מעידים כאלפי מילים על יופייך הרב, שאני בכלל סבורה שבתרבות הפאלוצנטרית שלנו אפים זוכים להאדרה וליח”צ גבוהים מעל לכל מידה.
    (וגם אני חטאתי בשם תואר פאלי משהו, קשה להיחלץ מתבניות).

    ולענייננו, וסליחה על הלהג בשעות הצהריים (אם לא לקשקש לך על הפוסטים, הריני מטיחה את הראש בפינת השולחן הקהה שבחדרי האפור במסדרון האפור בבניין העובדים המנוצלים המרקיב מאינטריגות ועמל סיזיפי ומצווחת ככרוכייה “למה? !” או מפהקת את עצמי לדעת מול ידיעה זו או אחרת באתרי אינטרנט פופולריים יותר או פחות, זו גם אפשרות).

    ועכשיו באמת.
    הפוסט שלך, יקירתי, נוגע בסוגייה שאני עצמי מרבה להגות בה בימים אלה. התמדה. מרבה להגות וממעטת להעמיד למבחן. אני מנסה לקדוח מתוך לאות של פוסט-ארוחת-צהריים את התמצית המזוקקת של תפיסתי לגבי התמדה, אבל הצלחתי לייגע את עצמי עד כדי כך, שאני נאלצת להכריז בזאת על פרישה מחלון התגובה.

    אין טעם להפגין מול בית מעריב, כי תוך שעה שעתיים כבר אהיה רבוצה מול מסך אחר, צופה בסדרת מופת שהתמכרתי אליה בשבועות האחרונים. מישהו דיבר על יכולת התמדה?

  • 4 מיכל // 17.05.2009 בשעה 1:49 pm

    אי אפשר להגיב אחרי פלומבה.

  • 5 י. // 17.05.2009 בשעה 3:21 pm

    פלומבית – תעשי לי סדרת אינטרנט!

  • 6 יהונתן // 17.05.2009 בשעה 3:54 pm

    לא יודע למה אבל מאוד ריגש אותי הפוסט שלך.
    יש ברידר שלי כל כך הרבה חרא ופתאום ליפול על פוסט כזה, שתי דקות לפני החתמת הכרטיס המכריזה על סוף יום עבודה נוסף – לא יודע איך להסביר, אבל זה עושה משהו.

    גם המאה ימים האלו, גם הפנסיה המוקדמת, כנראה שזה יותר מדי בשבילי להכיל בפוסט אחד. 🙂

  • 7 חיים נחמן // 17.05.2009 בשעה 4:36 pm

    הייתי חייב:

    הַמַּתְמִיד

    עוֹד יֵשׁ עָרִים נִכְחָדוֹת בִּתְפוּצוֹת הַגּוֹלָה

    בָּהֶן יֶעְשַׁן בַּמִּסְתָּר נֵרֵנוּ הַיָּשָׁן;

    עוֹד הוֹתִיר אֱלֹהֵינוּ לִפְלֵיטָה גְדוֹלָה

    גַּחֶלֶת לוֹחֶשֶׁת בַּעֲרֵמַת הַדָּשֶׁן.

    וּכְאוּדִים מֻצָּלִים זְעֵיר שָׁם תֶּעְשַנָּה

    נְפָשׁוֹת אֲמֻלוֹת וּנְשָׁמוֹת עֲלוּבוֹת,

    הַחַיּוֹת בְּלִי יוֹמָן וּבְלִי עֵת תִּזְקַנָּה

    כֶּחָצִיר הָעוֹלֶה בְּאֶרֶץ תַּלְאוּבוֹת.

    וּבְצֵאתְךָ יְחִידִי לְעִתּוֹת בַּלָּיְלָה

    בְּאַחַת מֵאֵלֶּה הֶעָרִים הַבְּרוּכוֹת,

    בְּשָׁעָה שֶׁנּוֹצְצִים כּוֹכָבִים מִלְמָעְלָה,

    הַדְּשָׁאִים מִתְלַחֲשִׁים וּמְסַפְּרוֹת הָרוּחוֹת,

    וְשָׁמְעוּ אָזְנֶיךָ מֵרָחוֹק קוֹל הוֹמֶה,

    וְרָאוּ עֵינֶיךָ מֵרָחוֹק אוֹר נוֹצֵץ

    בַּחַלּוֹן, וּבַעֲדוֹ דְּמוּת אָדָם הַדּוֹמֶה

    לְצִלּוֹ שֶׁל-מֵת מִתְנוֹעֵעַ, מִתְרוֹצֵץ,

    מִתְרוֹצֵץ, מִתְנוֹדֵד, וַהֲמִית הֶגְיוֹן נְכָאִים

    תִּנָּשֵׂא עַל-נִבְכֵי הַשֶּׁקֶט עָדֶיךָ –

    אָז מַתְמִיד בְּאֶחָד מִבָּתֵּי הַכְּלָאִים

    מְאַחֵר בַּנֶּשֶׁף – תִּרְאֶינָה עֵינֶיךָ.

  • 8 אילנה ת. // 17.05.2009 בשעה 7:36 pm

    סליחה על הארציות, אחרי הדברים של פלומבה (היי) והשיר של חיים נחמן, אבל ” פיתוח אפליקציית אייפון שתעשה איוושות, אחר כך גלים, ולבסוף צונאמי תענוגות”? זה מה שאני חושבת שזה? כי אם כן, לא הייתי מתחילה לפני שניצלתי את הזמן שהתפנה כדי לבדוק hands on את השחקנים הקיימים כבר בשוק
    http://tinyurl.com/33h94a

  • 9 מאיה // 17.05.2009 בשעה 8:03 pm

    לעניות דעתי – השלישית מלמעלה, האמצעית, הכי מוצלחת. או אולי זו שמתחתיה.

  • 10 מיכאל // 17.05.2009 בשעה 8:14 pm

    דייגו וסוזי גולדברג מצטלמים (עם הילדים) רק פעם בשנה, לאורך 32 השנים האחרונות. זה אמנם לא פעם ביום, אבל השינוי משנה לשנה מרשים ומעניין.
    http://www.zonezero.com/magazine/essays/diegotime/time.html

  • 11 אברהם // 17.05.2009 בשעה 8:20 pm

    כל הכבוד על הנחישות וההתמדה.

  • 12 טליה // 17.05.2009 בשעה 10:20 pm

    מיכל – מדובר במחסום קשה, אבל פרצת אותו. ועכשיו, גם דרכך סלולה.

    י. – נא לעבור דרך הסוכנת. אחוזים יועברו בהתאם לאמנית.

    יהונתן – תודה. ריגשת אותי בחזרה. לפעמים גם לי נדמה שהפוסטים צרים מלהכיל…

    חיים נחמן – לכבוד הוא לי ביקורך, במיוחד בהתחשב בעובדה שלמרות שאנחנו שכנים אנחנו ממעטים להפגש.

    אילנה ת. – את בחורה שובבה. ראשית, לא עסקת בנושא ארצי כלל וכלל. שנית, בקריאה נוספת אני רואה איך נפלתי. אבל לא, הכיוון הוא אחר. ולא בגלל עניינים עקרוניים אלא רצון להצליח להכנס לחנות של אפל 🙂

    מאיה – חכי שתראי את כל ה-100 ואז תבחרי אחת.

    מיכאל – נכון, זה פרוייקט באמת מרגש. יש גם את ניקולאס ניקסון שמצלם את אישתו ואת אחיותיה כל שנה – יפיפה:

    http://blog.photoshelter.com/2008/08/nicholas-nixon-and-the-brown-sisters.html

  • 13 נ. נחום // 18.05.2009 בשעה 6:59 am

    ט.
    א. את יפה
    ב. פוסט משובח
    ג. אני רצה להשוות את האף שלי עם תמונות ילדות…(בסופ”ש היינו בפינת חי ועשיתי השוואות נחיריים עם החמור).
    ג. פנסיה מוקדמת?? חלום. אולי תהיי אתי בחופשת לידה
    ד. בא לי להתמיד

  • 14 מיכאל // 18.05.2009 בשעה 6:59 am

    טליה, תודה – אחלה צילומים :).
    ראיתי אותם בתערוכה במוזיאון ישראל לפני כמה שנים.

  • 15 הדס שיינפלד // 18.05.2009 בשעה 4:14 pm

    ברכות על כל החדשות המשמחות.
    התמדה היא לפעמים overrated אבל במקרה הזה היא ללא ספק שווה את המאמץ.
    בכל מקרה – אומרים שהאיבר היחיד שלא מפסיק לגדול הוא האזניים…

  • 16 דריה // 18.05.2009 בשעה 5:27 pm

    אוי את מפתיעה אותי כל יום מחדש.
    100 ימים את שומרת כזה סוד???
    100 ימים שבשגרה שלך את מצלמת את עצמך באותה תנוחה, שיער יבש או רטוב, מקורזל או מתולתל, עייפה או עירנית, רעבה או שבעה, לפני או אחרי כל דבר… 100 fucking ימים?
    מטורף. ראוי להערצה. איזה הרגל מגניב. לא שכחת? לא דילגת? ואם נגיד דילגת ואז תצטלמי פעמיים באותו יום זה יתפוס? ואם ב- 23:59 ואח”כ ב- 00:01 ?
    ואיפה את מסדרת אותן? ומדפיסה? אולי תדפיסי ואז תסדרי אחד אחד וכשהתמונות ירוצו זה כמו האוזן של המחברת שיוצא מזה סוס רץ או שפן אוכל גזר? טליה מתבגרת?

    וואוו.

  • 17 שרון // 18.05.2009 בשעה 10:08 pm

    אוי. איזה כיף של פוסט. ואיזה כיף של פרויקט.
    כל הכבוד לך! 🙂

  • 18 טליה // 19.05.2009 בשעה 12:21 am

    נ. נחום – א. סמיילי מסמיק. ב. שוקרן. ג. אינשאללה! ד. כבר הפגנת יכולת מרשימה.

    מיכאל – אכן. וכיף לך 🙂

    הדס – האזניים?! אמיתי?! איזה פחד, גם ככה אני בנקודת פתיחה לא טובה בעניין הזה. אולי אני צריכה לחזור על הכל כמו בתמונות לוויזה אמריקאית, אלו בחצי זווית עם שיער מאחורי האוזן, כדי לעקוב שם גם.
    ואני מסכימה עם עניין ה-Overrated, אבל לפעמים זה מאכזב לגלות שלא התמדת. השאלה היא גם מה זה התמדה. אותה אחות סיפרה לי פעם שהיא היתה פעמיים בחדר כושר, ואם זה מעל פעם אחת, זה כבר נחשב שהיא התמידה. קלאסי.

    דריה – סוד כמוס. אבל עלית פה על כמה נקודות יפות. לא פיספסתי אף יום (חוץ מאחד בשבוע הראשון). והיה יום אחד שצילמתי אחרי חצות, כך שמבחינת התאריך יש לי שתי תמונות באותו יום. אך משני צידי הלילה.
    ו-Flip Books זה הפליפ שלי. יש לי אוסף (עוד סוד) והיתה תקופה שגם הייתי עושה כאלה כמתנות יום הולדת. אולי בחגיגת העשור אעשה “טליה מתבגרת” 🙂

    שרון – תודה. כיף אינדיד.

  • 19 Shlopitz // 19.05.2009 בשעה 5:46 am

    מפואר. התרגשתי. לקח אותי לחשוב על מקורות ההשראה דה היום. ודה וינצ’י

  • 20 טליה // 19.05.2009 בשעה 11:07 am

    Shlopitz – תודה. רבה. (מקורות ההשראה? דה וינצ’י?!)

  • 21 מקס // 19.05.2009 בשעה 4:31 pm

    כל הכבוד טליה, תמשיכי ככה. בהצלחה!

  • 22 שרונצ'יק // 22.05.2009 בשעה 9:01 pm

    באיזה שעה בכל יום את מצטלמת?
    איך את זוכרת להצטלם? אחרי ציחצוח שיניים?

    יש לי זכויות על הקריירה שלך בתור שחקנית, הנה עדות מצולמת לצעדייך הראשונים, תשמש אותי בתביעת הענק.
    http://picasaweb.google.com/lh/photo/jvztlejC74bpo1Jy1_K_Nw?feat=directlink

  • 23 טליה // 23.05.2009 בשעה 6:16 pm

    שרונצ’יק – השעה לא קבועה, אבל זה באמת בדרך כלל פוסט ציחצוח שיניים. זה הפך להיות חלק מההתארגנות של הבוקר. בשישי-ים ובשבתות אני לפעמים נזכרת רק בצהריים.

    השאלה לי מי יש זכויות על הקריירה של מי בסיפור הזה. בית משפט יצטרך להכריע גם את הסוגייה הזאת.

  • 24 הערות שוליים // 24.05.2009 בשעה 12:37 am

    […] רסס ← Days of our lives […]

  • 25 עינת // 16.06.2009 בשעה 2:54 pm

    הכל הגיגים מקסימים, ובאמת , את נהדרת.
    אבל יש לך פה ליגה בינלאומית במטקות, ואת לא אומרת מילה?
    או שאת עוד בשלב האימונים?
    נשמח לתרום את חלקנו.

  • 26 טליה // 16.06.2009 בשעה 2:58 pm

    עינת – האמת, את המאמנת מספר אחד שלי! מתי את באה לשחק איתי?!

  • 27 עינת // 16.06.2009 בשעה 11:04 pm

    הפנסיה הזמנית שלי מתחילה עוד שבועיים- מחכה בכליון..

התור של התגובות מתחיל כאן