shuru HABITU oor oo

הרבה טכנולוגיה, קצת רגש. ולהפך

shuru HABITU oor oo random header image

אין זמן – אין זמן, יש זמן – יש זמן. ולהפך

20/07/2009 · 5 תגובות

כבר הבעתי טרוניות על ניהול הזמן כשיש זמן. מסתבר שאין ואקום של זמן, הוא מתמלא ולכל פינותיו נוזל צרכן זמן כלשהו. פעם כבר הבנתי את זה – דווקא אם מעמיסים על הזמן ויוצרים לוח זמנים של מנכ”לי-על-חלל, באורח פלא אפשר להספיק יותר, נוצרות שעות חדשות ביממה. עכשיו אני מתחילה להבין שהעניין הוא דו כיווני – ככל שמורידים משימות מהלו”ז לו”ז סיטיואיישן – יש פחות זמן (מה שמחזק את חוק פרקינסון הראשון – “הזמן הדרוש לביצוע משימה הוא הזמן הקיים לביצוע אותה משימה”). איזנט איט איירוניק.

פילוסופים והוגי ופרשני ומבקרי כבר עסקו בחמקמקות הזמן, בסלקטיביות הזמן, ב”כשנהנים הזמן עובר מהר”. אבא שלי מיטיב לתאר ולסכם את המצב: “הימים לא זזים אבל שבועות ושנים טסים. טסים!”

כל הפיטפוט הזה פה רק בשביל להתנצל בפני עצמי, בפני הבלוג ובפני קומץ קוראיי הנאמנים על ההיעלמות הווירטואלית. אפילו לא נעים לי לכתוב את זה פיקסלים שחורים על גבי פיקסלים לבנים – אין לי זמן…


המציגה איננה אני אבל ההבדלים מינוריים

בין מכלי הזמן אני עוסקת בלימודי גיטרה ב”קמפוס לאנשים עסוקים” (אני יודעת, אני לא עומדת בקריטריונים של המכללה) ומעשירה את אותם לימודי הגיטרה בעזרתו האדיבה של ג’אסטין גיטר. (ששמו מתחרה בספר שהיה לי, דורון ג’ל (ובמוכר הירקות האתיופי, נגסת בגמבה)).

ולא באתי היום בשביל להמליץ על מורה לגיטרה באינטרנט, בשביל זה יש פועלי אינטרנט אחרים. באתי היום כדי להעלות לסדר היום הציבורי, כי זה מה ש”הביטו” עושה, את עניין הלמידה בימים שבהם הידע בכל צורותיו השונות נגיש מרחק קליק away. אמנם חיבור לרשת האינטרנט יכול לעלות כמה עשרות שקלים והתשתית עוד כמה עשרות נוספים, והמחשב עצמו עולה גם כמה אלפים, אך אלה בהחלט בודדים. אבל מהרגע שחתיכות המתכת האלו מתחברות לרשתהכפרהגלובליהמשוגעהזה אפשר לרכוש כל ידע בעלות כלכלית אפס. אפס. Open University. וגם פאואר טו דה פיפל. וגם אוטודידקטיות ביופיה ובתפארתה. בימי המודם החורק והמצפצף הייתי מורידה מדריכי תוכנה במהלך השבוע ומבלה את סוף השבוע בצפייה ב-Tutorials, אחד מהז’אנרים שמוערכים פחת על המידה בתחום הקולנוע. השתכללנו והיום אפשר כבר להתחיל את השבוע בלמידה אינטנסיבית ומתגמלת והרבה פעמים בחיני חינם. איזה חמוד ג’אסטין?

התאים האפורים שלי כבר לא מה שהיו פעם, הלמידה אמנם נגישה יותר אך הקליטה איטית יותר, האבינג סייד דאט, יש עדיין מה ללמוד.

ובשביל אומדן זמן נוסף, קבלו את סיסטר רוזטה. יש הקלטות משנות ה-30 וה-40, זאת הקלטה מאזור שנות ה-60. יש דברים שהם קלאסיים, עוברים את מבחן הזמן בפליינג קולורז.


המציגה איננה אני, אבל אני מוכנה לחזור בתשובה בשביל לנגן סולואים כמו ב-1:30

תגיות: כולם משוגעים · מתורבתים · רגשות דיגיטליים · שנות האלפיים

5 תגובות בינתיים ↓

  • 1 פלומבה // 20.07.2009 בשעה 11:43 pm

    ישר כוח על לימודי הגיטרה! אני רוצה להתחתן עם ג’סטין, ואם לא איתו, לפחות לעשות איזה סיבוב על הגיטרה שלו.

    כמי שיצאה לפנסיה ממש בימים האחרונים, אני חייבת להזדהות עד עמקי נשמתי. אמא שלי נהגה לפרוש את משנתה הסדורה בעניין חשיבותו של סדר יום עוד כשהייתי בחיתולים. כמובן, ככל שהלכה והטיפה, כן העמקתי אחיזתי בבטלה ובטשטוש הגבולות בין פרקי היום.

    החיים הפכו אותי לאישה נרפית ועצלה, והיציאה לפנסיה מעוררת בי חרדות ביצוע מגוונות. האם אצליח להגשים את החזונות המנוחיים שרבים מהוגי העת החדשה מטיפים להם או שמא אמצא את עצמי מתרוצצת כאחוזת תזזית ברחבי העיר. ומצד שני, בשביל מה יוצאים לפנסיה אם לא כדי לעשות דברים, לקדם את העצמי המנומנם, להזיז הרים ולשנות סדרי עולם?

  • 2 שרונצ'יק // 21.07.2009 בשעה 9:38 pm

    למעשה אני מבין את המשפט של חוק פרקינסון ( לא עלינו) קצת אחרת.
    Work expands so as to fill the time available for its completion
    -העבודה נמתחת כך שהיא ממלאת את הזמן שיש לביצועה.
    מדובר על העבודה, ולא על הזמן. אבל בסדר, לא משנה. שני הנושאים (עבודה, זמן) הם טעונים.
    הנושא של לימודים באינטרנט אינו פשוט, מצד אחד כל המידע נמצא “שם”, אפילו הרצאות מהאוניברסיטה שם. אז למה ( מצד שני) אנשים טורחים לשלם אלפי שקלים, דולרים ודינרים לכל מיני מכוני מידע ואוניברסיטאות, שבסוף הם אפילו לא ייכנסו לשיעורים?
    socializing , אני שומע אותך אומרת, אז שייכנסו לפאקינג פייסבוק, אני אומר.

  • 3 פינג ופונג // 28.07.2009 בשעה 8:28 am

    אנחנו מצידנו, לא מבינים על מה המהומה. יש עבודה, עובדים. אין עבודה, נחים.

    פינג הוא מלך מלכי המלכים של שעות הפנאי. הוא יכול לשבת יום שלם ולגזור צורות ממגזינים או לדבר דרך הרדיו עם אנשים ממולדביה. אני, לעומתו צריך להיות עסוק כל היום בפעילות יצרנית שתכליתה להעשיר מישהו אחר. אחרת, הדימוי העצמי שלי נפגע.

    לטביה, אידיוט. וזה לא צורות, זה נושאים.

  • 4 ק.נ // 05.08.2009 בשעה 7:58 am

    אתמול הייתי בג’וז ולוז, אכלתי ניוקי, שתיתי איזה בחרובסקה עם מיץ וחשבתי לעצמי כמה שהחיים יכולים להיות יפים. אבל אז התגנבה ללב פתאום הידיעה שכל זה הרף, ושאוטוטו אני בת 50. צודק מר זליגמן, הרגע הוא נצחי, אם מצליחים להיות זניים, או אם שותים כמה דברים טובים ואוכלים כמה דברים טובים, אבל השבועות, החודשים, השנים. צריך להספיק להטביע חותם, ואם לא חותם, ואם לא חותם – אז לפחות חותמת.

  • 5 טליה // 05.08.2009 בשעה 9:18 am

    ק. נ – החותמת הזאת זה מרדף אחד ארוך. וצריך חותמת עגולה, קלאסית עם ניחוח של פעם אבל עם ראייה לעתיד ושנמצאת כאן ועכשיו. עם מסר ישיר ומסר מוטמע. לא קל.

התור של התגובות מתחיל כאן