מלקולם גלדוול מדבר בספרו The Tipping Point, בעמוד 187 (וזאת מצויין רק על שום הצורך להשוויץ בעובדה שהגעתי לעמוד שכזה בספר, שזה הרי לא מובן מאליו), על העובדה שאנחנו חלק מאורגניזם גדול יותר, שהזכרון שלנו הוא לא רק העובדות והרעיונות והחוויות שנשמרו לנו במוח. הרבה ממה שאנחנו זוכרים בעצם נשמר מחוץ למוח שלנו.
אנחנו בכוונה לא מתאמצים לזכור מספרי טלפון, אלא את מספר הטלפון של 144 או איפה שמרנו את מספרי הטלפון. אנחנו לא זוכרים מהי עיר הבירה של פאראגוואי אלא מחזיקים אטלס (או מחזיקים גוגל בקרבת יד. האופן שבו גוגל מחליף כל ספר רפרנס שהוא – זה כבר לפוסט אחר).
אבל המקום שבו אנחנו מאחסנים מידע מחוץ למוח שלנו באופן הכי מרשים והכי מתוחכם הוא המוח של אנשים אחרים. בני זוג עושים את זה באופן אוטומטי ויש מחקרים שמעידים על כך (פנו לעמוד 188 בספר).
המציגה איננה אני, אבל היו ימים שהמצב היה דומה (מלקולם, החבר החדש הכי טוב שלי)
חלק מהאינטימיות של בני זוג (וגם של משפחה) הוא אותו זכרון המוגדר כאן Transactive Memory ובציטוט של איזה וגנר אחד (שהמציא את המושג וערך את הניסויים המדוברים) נאמר כי אנשים גרושים שסובלים מדכאון ומתלוננים על בעיות קוגניטיביות בעצם מביעים את האובדן של מערכות הזכרון החיצוניות שלהם.
אשכרה הארד דיסק חיצוני. לא מספיק לנו כל השכל שלנו, אנחנו גם מעמיסים מפיסות יומנו על בני/בנות הזוג האומללים שהיו בסביבה.
ולסיום אומר וגנר “אובדן הזכרון הטראנסאקטיבי feels like losing a part of one’s own mind”. לא פחות ולא יותר.
לאחרונה הג’ימייל שלי יצא בהכרזות על כך שאני משתמשת ב-97% מהנפח הקיים עבורי.
[ שהוא לא פחות מ-7413 מגה בייטים. 7190 מגה בייטים מלאים בדואר דיגיטלי.]
יצאתי למסע מחיקות. מסע חיפוש אחר צרופות כבדות, אחר מיילים לא רלוונטיים, אחר אנשים לא רלוונטיים.
חיפוש בג’ימייל הוא חיפוש בזכרון; לא אחת יוצא שאני מחפשת מייל מהשבוע האחרון ופוגשת נסיעה לצפון משנת 2000.
אחרי מאבק של ימים אחדים הגעתי ל-90%. יש 7 אחוזים שלמים של רווח ומנוחה. אבל האם אני חשה like losing a part of one’s mind?
במידה מסויימת, לא ניתן להכחיש. ביני ובין הג’ימייל קיימת מידת אינטימיות טראנסאקטיבית.
Leave a Reply