[לחסרי קונטקסט הכותרת – הנה הוא כאן וגם כאן]
דווקא ביום שאני באה לשבח, הוא לא בא לי טוב. כמעט כמו אוטו שעובד כמו שצריך כשמגיעים למוסך, רק ברוורס. זאת אומרת, רק הפוך.
אבל כבר 15 ימים (לא כולל היום) אני מופתעת לפגוש את עצמי בבקרים. ולא בזכות מזרון חדש, ולא בזכות זה שאני לא אוכלת מאכלים כבדים בערב, ולא בגלל שלא שתיתי קפה בערב וגם לא בגלל שיש איזה טיול בוקר מלבב שצריך לזנק לכבודו מהמיטה.
כל התשובות אינן נכונות.
בזכות אפליקציית אייפון. אני מטילה ספק בדבריי בעצמי, ואומרת בחשש, אבל נדמה לי ש-Sleep Cycle, אותה אפליקצייה מדוברת, עושה את עבודתה נאמנה.
המציגה הינה אני. דיפ אסליפ
אני ידועה בתור מתעוררת מהקשות ביותר. יש מור”קים על יכולות שינה שלי תחת קרב, ועל שכנים שבאים להעיר אותי כי השעון הצליח להוציא אותם מהמיטה אך לא הצליח להעיר את הנסיכה על העדשה.
זה גנטי, אני עד היום בכלל לא באתי אל עצמי בטענות. זה לא שלא ניסיתי להילחם, כי ניסיתי להילחם – קניתי שעונים רועמים יותר והזויים יותר, שמתי שעוני פעמונים בתוך סירים, ניסיתי את טכניקת השעון הכפול, ושקלתי רכישה של שעון בורח.
החלום לקום מהמיטה כמו פנתרה ממשיך להיות חלום, תרתי משמע.
ולמרות כל הכשלונות, הגבות שלי המשיכו להתרומם בעניין ובתשומת לב כל אימת מוצר-מעיר-חדש-על-המדפים. המסקרנים ביותר היו אלו שיודעים מתי להעיר אותי, כמו ZEO שמתחבר לגלים של מוחו של הישן ומשפיל אותו עם רצועת ראש של טניסאים משנות ה-80.
ואז, במחיר 1.99$ הסתבר שגם האייפון יכול. אין דבר שהאייפון לא יכול (בסוגריים אומר שיש לי גם פלס לרגעים קשים, מותקן ומוכן). רוצים לשחק כדורגל ואין לכם כדור? There’s an app for that.
ההכנות לפני שינה דורשות להניח את האייפון בפינת המזרון (לא לפני שמכבים את כל היכולות הסלולריות/הג’י.פי.אסיות/ה-wifi-יות של המכשיר), לומר מה השעה המאוחרת ביותר שארצה לקום, ולומר סוויט דרימס.
במהלך הלילה, נרשמות תזוזות האייפון ואיתן עומק השינה. עם שחר, חצי שעה לפני שעה הקימה המיועדת, האייפון מתחיל לחפש חלון הזדמנויות טבעי להעיר אותי. וכשאני בתהליכי התעוררות, ואז, ורק אז, נדלק מסך הגוד מורנינג ועימו מושמעים כמה צלילים.
בבוקר, מחכה לי גרף שמתאר את שנת הלילה, מתי הייתי אווייק, ומתי דיפ אסליפ.
המציגה איננה אני, אך זהו גרף המציג את השינה של המציגה שהינה אני
והאמת היא, שבימים הראשונים הטלתי ספק. כי הרי זה מופרך. אבל בתום שבועיים, נדמה לי שפגשתי יותר בוקר מזה זמן רב. ויש לי תחושה שהצילצול מתחיל כשאני מחכה לו ולא נכנס לתוך חלום בתור משאית שנוסעת רוורס.
אבל הפוך.
[ואם כבר מדברים על פוך, ועל שאיפות לחורף, אולי שווה לשאת תפילה. להקשיב לניק דרייק, לספר לפקעות במרפסת שהגיע החורף, שקר. ואולי מחשבה תהפוך למציאות]
14 תגובות בינתיים ↓
1 פלומבה // 02.12.2010 בשעה 7:46 am
דליה, את כל כך חמודה כשאת דיפ אסליפ.
2 פלומבה // 02.12.2010 בשעה 7:46 am
וגם כשאת דיפ אווייק, כמובן.
3 אייל // 02.12.2010 בשעה 8:13 am
התגעגעתי.
השעון הבורח גדול. איפה הוא היה כשהייתי צריך אותו? היום אני ישן קל יותר 🙂
והשיר של שומשום. אין מילים
4 אספ // 02.12.2010 בשעה 8:51 am
האם עובד גם כשיש יותר מאדם אחד במיטה במהלך הלילה? (ושניהם ישנים למען הסר ספק!)
5 כ. // 02.12.2010 בשעה 9:08 am
ואני שמתי עין על האפליקציה הזאת זה מכבר, אבל אני תוהה אם לאתגר אותה לא רק במיטה שיש בה שניים, אלא בסובייקט שיש לו ילדים שמעירים אותו.
לדעתי במקרה הזה צריך ארבעה אייפונים, שילמדו את מחזורי השינה של כל הנבדקים, ישוחחו ביניהם ויחליטו מי צריך לקום ומתי (רק שלא ישכחו שאני צריכה לקום ראשונה).
6 נמי // 02.12.2010 בשעה 5:08 pm
זה בערך הדבר הראשון בהיסטוריה שגרם לי להגיד “הממ.. אולי בעצם אני רוצה אייפון”.
מתי גם לאנדרואיד? 🙁
7 טליה // 02.12.2010 בשעה 5:43 pm
אספ ו-כ. – לפי האתר של סליפ סייקל זה עדיין עובד כשיש שני אנשים במיטה. לטענתם, הגוף שלכם חוסם את הצד השני. כשאנחנו ניסינו במצב טסט, היה גם סאונד כשאני לא זזתי. אבל מצד שני, ברור שהאייפון מקשיב לי יותר 🙂 יש לי מספר הוכחות לעניין.
נמי – 🙁
8 פינג ופונג // 03.12.2010 בשעה 2:55 pm
אנחנו משתמשים בעיקר באפליקציית איי-פארט.
כשפונג מפליץ במשך הלילה, המכשיר מודד ומעריך את תחזית ההפלצה ליום המחרת, וככה אני יודע איך ומפני מה להתגונן. בלילות קשים במיוחד, המכשיר יכול להעיר אותי כדי שאעבור לסלון. פונג עצמו תתרן מארץ חסומי הנחיריים, מה שמעניק לי חירות נפיחות שרק ילדים וזקנים זוכים לה.
פינג הוא אדם נבזה שמצוי עמוק בשלב האנאלי, כך מלמדת אותי ספרות המערב. העיסוק שלו בפלוצים נוגד כל הגיון – סיני או אחר. אני עובד על אפליקציה חדשה, בקרוב – הפרטים.
9 Matrina // 07.12.2010 בשעה 5:33 pm
P&P – Whoever you are, don’t you have a life to attend to?
10 י. קדמן // 07.12.2010 בשעה 5:51 pm
מרטינה, הוצאת לי את המילים מהמקלדת.
אני רואה את הנכדים שלי, כל היום עם הציפורים הכועסות והעדכונים של הפייסבוק. מה קרה לחיים הפשוטים? איפה האדם שבטנק, אני שואל.
חנוכה שמח למי שעוד מדליקים נרות לא וירטואלים. (כשחושבים על זה, לא הייתי מתנגד לסופגניות וירטואליות. מי צריך את כל השמן הזה. ומצד שני, חג זה חג).
11 ק.נ // 07.12.2010 בשעה 11:52 pm
מר קדמן, חבל שאתה עסוק בזוטות במקום לשאול את השאלות שאדם בתפקידך אמור לשאול. מי משלם לידיים הקטנות בגני הילדים שמגררים תפוחי אדמה בפומפיות? מי דואג שלכל ילד יהודי יהיה סביבון מעופרת יצוקה ותוך לא הרבה שנים כדורים מעופרת יצוקה, ולא, לא מגומי?
חבל שדווקא בימים כאלה, אנחנו נוכחים בעוד ועוד אנשי ציבור שמטמינים את הראש בחול.
או בכרית, בדיפ דיפ אסליפ.
12 פינג ופונג // 08.12.2010 בשעה 5:21 pm
מנין ההנחה שאין לנו חיים? ומי יקבע עבורנו מתי ראוי ומה לא? הלא מספרים לנו שזהו עידן פוסטמודרני נטול היררכיות.
ולכן, מרטינה, כל עוד כלי הניתוח מושחזים, הטקסט התרבותי – גבוה או נמוך – לא משנה כלל ועיקר.
13 אורי // 01.04.2011 בשעה 10:41 pm
תודה על ההמלצה טליה! גם אני וגם בת זוגי התקנו ואנחנו מאוד נהנים לראות שאין אנו משוגעים: עקומת השינה שלנו נראית כמו גרף של רעידת אדמה. (חיים עם שלושה ילדים).
14 טליה // 03.04.2011 בשעה 10:54 pm
אוי, אורי – אני חייבת פוסט חדש כבר. גם בגלל שזה בזיון היובש פה, אבל גם ובעיקר – בשביל לעדכן את המשך החוויות עם האפליקציה. מעניין אם האפליקציה מראה דברים דומים בשני הצדדים (אם כן, קצת פדיחס :)).
התור של התגובות מתחיל כאן