shuru HABITU oor oo

הרבה טכנולוגיה, קצת רגש. ולהפך

shuru HABITU oor oo random header image

כרמלה שברה לי את הלב – פוסט פרידה

16/06/2008 · 25 תגובות

לא כולם מבינים את הקטע הזה של אנשים וכלבים או את העניין הזה של ידידו הטוב ביותר של האדם.
אבל מי שכן מבין, יודע שאין הרבה רגשות טהורים כמו אהבה וחיבור לכלב (או כלבה) שמלווה אותך בחייו, בחייך. בניגוד לכל פתלתולי הנפש וסיבוכי הנשמה הרגילים של היום יום, מדובר ברגש פשוט, נקי, ילדותי.

כרמלה היתה איתי 15 שנה.
הבאתי אותה מ-SOS חיות בימים שעוד היה בבאזל. אמא שלי ביקשה שאביא כלב, ולא כלבה, גדול ולא קטן, לבן ולא שחור, וחס חלילה לא גור “שלא נצטרך לחנך אותו עכשיו לעשות פיפי בחוץ”. אבל כרמלה כל כך שימחה אותי באותו רגע ששכחתי את ההוראות המדוייקות והיה נראה לי שהיא פחות או יותר מתאימה לדרישות שאילנה הציבה. היא היתה אז בת 6 שבועות, לגמרי כלבה ולא כלב, לגמרי שחורה והכי קטנה בעולם.

לימים, התגלתה ככלבה אצילית, טובת לב, מלאת מרץ ואוהבת אדם. עד לפני שבועיים עדיין רצה אחרי חתולים בקצב של כלב רוח, עד שנעצרו, והקיפה את הבית 7 פעמים מהתרגשות כשנכנס בן משפחה אהוב.

אבל אז הכליות שלה החליטו להפסיק לעבוד ותוך ימים היא נחלשה כל כך, איבדה את היכולת לאכול ולשתות או ללכת. זה כאילו בסדר – בכל זאת אנחנו חיינו איתה 15 שנה והיא בילתה איתנו 113 שנים. וכולנו בני תמותה. אבל כמה שקשה עם המוות, גסיסה זה תהליך אכזרי עוד יותר. אמנם אלו רק מילים, הרי אנחנו גוססים מהרגע שנולדנו וחיים עד הרגע שמתים, אבל דעיכת הגוף איז נוט א פריטי סייט.

החלטנו שכרמלה תסיים את חייה באצילות. זאת החלטה כל כך קשה שעומדת בניגוד לאינסטינקט ראשוני, אבל אחרי סשיינים משפחתיים ארוכים – כך הוחלט.

היום בבוקר לקחנו את כרמי לווטרינר. זאת סיטאוציה לגמרי מופרכת, ללכת עם יצור חי ולחזור עם יצור מת. ד”ר לוי הזריק לה מנת יתר של חומר הרדמה. תוך פחות מדקה, בלי דרמה, הנשמה שלה עזבה את הגוף. עמדנו שם, שלושה אנשים מבוגרים ובכינו. לאבא שלי, איש בן 80 שכבר ראה דבר או שניים בחיים שלו, זלגו הדמעות מעצמן.

כרמלה נקברה באדמה פוריה בקצה השכונה, בין שני דקלים, שיטה מכחילה ועץ זית.

כידוע, הבלוג הזה עוסק בטכנולוגיה אבל עם נשמה (ולא סוטה מהנושא, אפילו לא בפוסט אחד). כיאה לגיקית, עליי לנהל עשרות סיסמאות, לכל אתר שאי פעם עלה לאוויר. כרמלה נמצאת בכל סיסמא בצורה זו או אחרת, בשם חיבה כזה או אחר, בשילוב מספרי מתחכם כלשהו או רצף אותיות מתהפך (ודרך אגב, אחוזים רבים של האוכלוסיה משתמשים בשם חיית המחמד ביצירת הסיסמא, אני לא לבד). וכך, לא רק שהיום כרמלה מקבלת את עמוד ההנצחה שלה ברשת, היא גם תלווה כל לוגין שלי. וכל כניסה מחודשת.

תגיות: קשה לתאר

25 תגובות בינתיים ↓

  • 1 תרד // 17.06.2008 בשעה 4:39 am

    כרמי היתה גאה בך על איך שכתבת עליה.

  • 2 שרון // 17.06.2008 בשעה 9:05 am

    אני משתתף בצערך.
    פגשתי אותה אומנם פעמים ספורות בלבד, אבל בכל זאת זכורים לי השקט הפנימי שלה והרכות הנעימה.
    נ.ב.
    זה נכון, גם אני משתמש בסיסמאות בשם של חתול שמזמן איבדתי קשר איתו…

  • 3 גברת דאוטפייר // 17.06.2008 בשעה 9:10 am

    יהי זכרה ברוך. נשמה טהורה שהביאה הרבה שמחה להרבה אנשים.

  • 4 Jeronimo // 17.06.2008 בשעה 9:38 am

    איזה מוזר זה להגיד על חיה “זכרונה לברכה”.
    אבל האמת היא שהם ראויים לזה.

  • 5 דנה // 17.06.2008 בשעה 2:16 pm

    עצוב 🙁 תהיי חזקה. ואולי יעזור עכשיו להאמין, כמו הבודהסטים, בגלגל נשמות.

  • 6 טליה // 17.06.2008 בשעה 4:52 pm

    תודות למנחמים.
    ואני לגמרי מאמינה בגילגול נשמות, בעיקר של נשמות כמו כרמלה.
    באמת עצוב.
    עצב עמוק.

  • 7 א. // 17.06.2008 בשעה 8:15 pm

    נוכחותך מאד, מאד הקלה על הפרידה והוסיף הרבה כבוד לאירוע עצוב.

  • 8 מיכל // 18.06.2008 בשעה 4:40 am

    כל כך עצוב. כמה אתם גיבורים שנתתם לה למות בכבוד.

  • 9 עינת // 18.06.2008 בשעה 8:55 pm

    היי טליה,

    חיבוק גדול.

  • 10 טל // 19.06.2008 בשעה 12:34 pm

    טליה, כתבת נהדר. חוויית פרידה מכלב/ה היא קשה מאוד, ולא סתם אומרים שהם הופכים להיות בני משפחה.
    אין על הקשר הזה בין אדם לכלב שלו. זה הכלי הכי טוב למדוד בני אדם – לראות איך הם מגיבים לכלבים, ואיך כלבים מגיבים אליהם. אף פעם לא שוגה.

    פעם ספדתי לאחת, אפרו, שהייתה כלבה עם עיניים צהובות ולב ענק.
    http://www.notes.co.il/tal/24958.asp
    כתבתי שם:
    אולי ככה זה, עם הדברים הטובים שבחיים – הם באים ונעלמים במהירות, משאירים טעם מתוק ומר בפה, ומוכיחים לכולנו שיש עוד טיפה של טוּב בעולם הזה. שיש עוד בריות, יצורים, בני אדם, שאין בהם טיפה של שנאה, של ארס, של רוע. רק לב גדול ורחב של אהבה, שפועם ורוחש ואוהב, גם ברגע ההוא, האחרון, וגם בים הרגעים הגדולים והאינסופיים שבאים אחריו.

    אני מקווה שכרמלה תתגלגל להיות מאושרת. ושהכאב יתרכך אצלך.

    טל

  • 11 בת-דודה שלישית // 19.06.2008 בשעה 3:47 pm

    אוי.
    נורא עצוב. היא הייתה כלבה מופלאה. רכה ומשמחת ומקסימה.

    תמר
    (שקוראת פה בפאסיביות, בדרך כלל. אבל לא יכולתי שלא לשלוח חיבוקים, לך ולפמיליה).

  • 12 טליה // 21.06.2008 בשעה 1:24 am

    אני חוזרת לכאן מדי יום, גם כדי לקרוא שוב את מה שנכתב ביום עצמו וגם כדי להתרפק על חיבוקים ווירטואלים ועל סיפורים מקבילים שמחזקים את לגיטימצית האבל.
    תודות.

    אבא שלי הגיב בבלוג שלי! מה עוד אני יכולה לבקש?

  • 13 לליב // 21.06.2008 בשעה 2:16 pm

    טלולה כתבת מאד יפה ומרגש. אני משתתפת בצער המשפחה על פרדתה של כרמלה מאתנו. לליב

  • 14 Candy // 22.06.2008 בשעה 9:17 am

    פוסט פרידה מרגש.
    ליבי איתך על האובדן.

  • 15 רונית // 22.06.2008 בשעה 9:25 am

    ושוב אני יושבת בבית קפה והדמעות זולגות.
    זהו אני עושה אינטרנט בייתי.
    אוהבת אותך מלא מלא

  • 16 אבי // 22.06.2008 בשעה 10:10 am

    כל כך עצוב.
    וממש לא קל לגרום לי להוריד דמעה.

  • 17 אבי // 22.06.2008 בשעה 10:11 am

    כלומר, הסיפור והכתיבה שלך הצליחו.

  • 18 בועז // 22.06.2008 בשעה 2:27 pm

    עצוב, זכרונות מימי הלמידה למבחנים צפים.

    חיבוק גדול בתוספת יבבת עצבות מחומה.

  • 19 רשימת וויש ליסט // 23.06.2008 בשעה 2:08 pm

    […] רסס ← כרמלה שברה לי את הלב – פוסט פרידה […]

  • 20 ארז // 07.07.2008 בשעה 7:57 am

    הזיכרון והכאב נשארים טריים כמו ביום שבו הטקסט נכתב, עבור מי שבמקרה הגיע לפוסט אחרי שבועיים, חודש או שנה מאז כתיבתו.
    זה מאד עצוב (ובכלל, כששומעים ברקע את A Felicidade, האושר, שמנגן בפוסט הוויש ליסט שמפנה לכאן)

  • 21 טליה // 07.07.2008 בשעה 10:36 pm

    האמת, שילוב קטלני – השיר והפוסט. אני באה לפה ומתקשה בקריאה נוספת, זה מעציב אותי מדי.

  • 22 גלי // 17.11.2008 בשעה 4:05 am

    קוראת ובוכה. הבוקר אפרד מהכלב המדהים ששוכב לצידי, שהייתה לי הזכות להיות חלק מחייו 7.5 שנים. והלב נשבר. קשה, כל כך קשה. תודה ששיתפת.

  • 23 טליה // 18.11.2008 בשעה 10:50 am

    גלי, אני מקווה שהיום הזה מאחורייך כבר ושאת מחזיקה מעמד. זה היה אחד האירועים הקשים שהיו לי השנה.

  • 24 פלומבה // 21.05.2009 בשעה 7:40 am

    מגיעה אל הפוסט באיחור לא אופנתי של שנה, והעיניים נשטפות ברגש על הבוקר. הלב יוצא לכרמלה ולבני משפחתה, ושמח על 113 שנים של כל החדווה והחום שיצור כזה יכול להעניק. נשיקות

  • 25 טליה // 21.05.2009 בשעה 11:36 am

    פלומבה – גם כשאני חוזרת לכאן שנה אחרי עיניי דומעות. תודה מותק.

התור של התגובות מתחיל כאן