shuru HABITU oor oo

הרבה טכנולוגיה, קצת רגש. ולהפך

shuru HABITU oor oo random header image

No News is Good News

19/02/2009 · 8 תגובות

כולנו ראינו את “לכשכש בכלב” ויודעים היטב שלתקשורת יש כוח לייצר מציאות, לא רק בסרטים – מוניקה לווינסקי באה אחרי הסרט. (אולי לא כולנו… בפעמים שניסיתי לגייס חבר מרעים לצפות בסרט כולם נרדמו ורק אני נותרתי לצפות בו שוב ושוב).
כבר השמעתי בעבר את קולי המתנגד לידיעה ומקדם את ההדחקה. בימיי ב-ynet, נהגנו להשתעשע ברעיון של קופסה שחורה: דף הבית יכיל רק ידיעות משמחות, חדשות ענייניות וניטרליות על דברים שקורים ובאמצע העמוד – קופסה שחורה, שמאחוריה מתחבא עמוד עם כל החדשות הרעות. מי שרוצה להקליק – אהלן וסהלן ומי שלא – לא. גוון השחור ישתנה בהתאם לעוצמת הרוע של החדשות הרעות. מאפור בהיר לימים בהם יש ליסטריית מעדנות ושחור כהה בימי מלחמה.
הביצוע החלקי, נמצא באוויר. אמנם לא ynet ואמנם רק לחדשות באנגלית ואמנם מדובר רק בהחשכת המשבר הכלכלי, אבל לכן נאמר ביצוע חלקי. רוצה לומר, רק חלק מהביצוע.
לפניכם, חדשות ה-Washington Postללא מידע מיותר ומדאיג בנושא המשבר, או יותר נכון – מידע מושחר.

(כל אתר באנגלית יכול לקבל את הגירסה שלו כאן – recessionblocker.com )
והנה גירסה שלי לאתר של המדינה:

ובעניין אחר לגמרי, אבל עם קשר. הפוסט הזה נכתב לקראת סוף שפעת שתקפה אותי בפסבדו חורף הזה. שפעת שבאה פעם בכמה שנים, עם חום גבוה של תינוקות, חוסר יכולת לצאת מהמיטה, כאבים בכל הגוף – הדבר האמיתי שנגדו מתחסנים (תיעוד כמעט מלא של השפעת ובעיקר של ארון התרופות היהודי בפליקר). בעודי רגע לפני פיבלוש הבנתי שמעבר לעובדה שהפוסט ייצא לאוויר העולם, לינק אליו יחשף גם בפייסבוק ובטוויטר (אוטומטית). בימים רגילים, זה הרי מה שאני רוצה, אך בימי מחלה, בוסי היקר (חבר בפייסבוק) יראה את הפעילות האינטרנטית שלי ולא יוכל שלא לתהות איך זה שאני יכולה לכתוב פוסט אך לא יכולה להתייצב במפעל.
הנושא הזה עולה שוב ושוב, איך מפרידים ומושלים בעידן כל כך חסר פרטיות? עברנו איזה שהוא סף לאחרונה עם הצטרפות דור ההורים לפייסבוק. אמא של חבר מציעה לי חברות. דוד שלי (מעל גיל 70) מקשר את כולם ב-Plaxo. אשתו של בן דוד כותבת בתגובה לתמונה של בנה “אמרתי לך שאסור לכם לאכול את העוגה הזאת!”. לא כל דבר כל אחד צריך לדעת. ונכון, יש רשימות תפוצה בפייסבוק. שיצביע כל מי שמנהל אחת כזאת. ומתחזק אותה. ומגדיר למי מותר לראות מה (ביקור חפוז באיזור הגדרות הפרטיות של פייסבוק הוא מתכון בטוח להתקף אסמטי).

הפתרון היחיד שעולה לי כרגע בראש, הוא שמישהו יסגור את האינטרנט.

תגיות: מרחב ציבורי · מתורבתים · פיקסלים על בד · שנות האלפיים

8 תגובות בינתיים ↓

  • 1 אנה // 20.02.2009 בשעה 7:57 am

    hear hear (שמישהו יסגור כבר)

  • 2 Drazick // 20.02.2009 בשעה 9:55 pm

    אין לי ספק למשל שהמשבר הכלכלי התעצם עשרות מונים רק בגלל “נבואות זעם”…

  • 3 טליה // 21.02.2009 בשעה 5:59 pm

    אנה – אל תקפצי כל כך מהר על ההזדמנות 🙂

    Drazick – זה בטוח נכון

  • 4 גברת דאוטפייר // 22.02.2009 בשעה 1:46 pm

    אז מה עם הבוס באמת? ראה את הפעילות האינטרנטית ותהה תהיות? תהה בקול, כלומר. איזה מילכוד: הוא יוצא נודניק חסר התחשבות אם הוא אומר לך משהו, ואם לא יגיד, מתקבל הרושם שהוא לא בעניינים. איזו דילמה מורכבת ביחסי עובד-מעביד, עדיף כבר לפרוש מכל העולם הזה של עבודות. זו המסקנה שלי, אבל יכול להיות שעשיתי איזה פרוג’קשן קטן.

  • 5 דריה // 22.02.2009 בשעה 2:23 pm

    טליתי.
    מה אגיד ומה אומר?
    טלית שכולה גאונות.
    איך יוצאים לך הדברים האלה איך… לעולם לא אדע.
    בכל מקרה, אהבתי. כרגיל.
    את משתבחת עם החודשים (לא יכולה להגיד שנים כי אנחנו לא מכירות יותר מאחת), הרעיון של חסימת-חדשות-רעות למי שלא-רוצה-לקרוא הוא גאוני ומתאים בייחוד ובמיוחד לאיש הפרטי שלי שחושב שכולנו נולדנו לעשות רק FUN וממש לא אוהב שמפריעים לו בדרך לשם.
    נשיקות.

  • 6 מיטל // 25.02.2009 בשעה 5:10 pm

    אני מאד מזדהה. בעיקר כעת, כשאני מצו’טטת עם חברה למשרד בפייסבוק כששני מטר מפרידים ביננו פיזית.

  • 7 אדם // 26.02.2009 בשעה 9:01 pm

    גדול!:)

  • 8 מיקי // 01.03.2009 בשעה 4:09 pm

    אני בעד כלכלת חרוזים בבריזבן אוזילנד אבל להגיע לשם בסירה עם משוטים+אופניים ולאכול בדרך רק זרעים מצמחים שפוגשים באיזור. אולי גם וג’ימייט כי וג’מייט ישאר גם אחרי המפץ הגול הבא. רוצים רוצים לחזור אחורה ובעיקר לא להמשיך ולהבהל ממה הולך להיות הלאה. בנתיים אני ממליצה על דיאטת מחשבים מומלץ גם לפתח חוסר יכולת טכנולוגית. מנסיון זה עושה פלאים לתקשרות אלקטרונית מדולדלת.
    נשיקות לא אלקטרוניות דליה שוב על בלוג מהמם.

התור של התגובות מתחיל כאן