shuru HABITU oor oo

הרבה טכנולוגיה, קצת רגש. ולהפך

shuru HABITU oor oo random header image

כשהטכנולוגיה היתה טכנולוגיה, הטרנזיסטור היה טרנזיסטור והחדשות היו חדשות

12/01/2009 · 18 תגובות

הימים ימי מלחמה.
מדהים שמספיקים שבועיים בשביל להכנס לשיגרה: קצת פחות חדשות, קצת פחות עניין, קצת פחות תשומת לב. בקצוות כמובן פחות מתקהים: אלה שמשנים את תמונת הפרופיל שלהם בפייסבוק לדגל ישראל/מחליפים את הסטטוס לקסאם קאונט או מצידם השני מבטלי החברויות של תומכי המלחמה.
הזדמן לי לראות את מהדורת החדשות של יום שישי, תמונות קשות יונית, תמונות קשות. בשביל נטולי הטלוויזיה, כמוני, מדובר בהלם תרבות רציני ביותר. אייטם רודף אייטם בפטריוטיות, בקלישאות, בסיסמאות, במניפולציות רגשיות, בצמא לדמעות ודם. אישה בהריון שבעלה בחזית (נלווה אותה באולטראסאונד, בקניית העגלה), איש שהתחתן עם אישה קצינה בחזית (למה שלא נראה אותו כותב לה סמס “חולה עלייך כפרה שלי” (סוגת צילומי הסמסים היא הבסיס לתזת התואר השני שלי שעוד לא נרשמתי אליו), זום אין היסטרי על דמעות האם המודאגת), מאיר סוויסה מחלק משלוחים של מגה בול לתושבי הדרום (קצת תוכן שיווקי אף פעם לא מזיק) שלאו דווקא מזהים אותו – החומרים שמהם עשויה טלוויזיה טובה. ולסיום סיומת, נינט עם מילואימניקים ביחד מגישים את התחזית. אי אפשר לבקש יותר.

ובתוך כל זה, מלווה את המלחמה הטרנזיסטור המשפחתי משנת 88′, רדיו גלים קצרים. אפשר לשמוע איתו רשת ב’ בארגנטינה. 20 שנה ו-12 יום אחרי, חתיכת הפלסטיק הזאת משדרת אמינות, תרתי משמע. שומעים קריסטל קליר, הכפתורים כולם במקום, הפלסטיק פלסטיק והמסך מסך. יש עניין בתחנה הראשונה על הסקלה? לחיצה על כפתור ה-אפ.אם, 88, נקודה, 0, כפתור-Execute.
בום.

המוזיקה הכי טובה ברדיו.
האייפון בן השנה שלי כבר לא מתפקד כביום היוולדו – שברים על המסך, בעיות תוכנה קלות. האייפוד בן ה-6 נראה כמו לבנת חבלה והבטריה שלו תיקח אותי גג עד אלנבי, הטרנזיסטור “dream machine” של סוני, שקניתי במאה ושישים שקלים חדשים לא קולט בקומה שלישית כמעט אף תחנה אם אני לא עומדת לצידו.

זוהי מהפכת תרבות גורפת: ייצור מוצרים שלא נועדו להאריך חיים כשיטה (שלא לדבר על חוסר האפשרות הטכנית ו/או הכלכלית לתקן אותם), ייצור אייטמים שבנויים לזכרון קצר וחושים קהים, חוסר כבוד לחיי מוצר, לחיים ולאינטליגנציה.

תרבות הצריכה, לייק איט אוט טו בי.

תגיות: מרחב ציבורי · מתורבתים · רגשות דיגיטליים · שנות האלפיים

18 תגובות בינתיים ↓

  • 1 פלומבה // 12.01.2009 בשעה 12:31 pm

    איזה כבוד להיות ראשונה.

    גם לי יצא לבהות מעט באחת ממהדורות ההבל החדשותיות בשישי האחרון. אפילו יצא לי להתכווץ קצת על הספה, כששלחו את הבולדוזר (הלא הוא מיקי רוזנטל) להתלהם על מפגיני השמאל.

    זה לא ייאמן איזה כוח משתק יש לקונצנזוס. אפילו המילה קונצנזוס היא לא קונצנזואלית, מבחינה פונטית, הכוונה. אז מה הסיפור של כולם? עוד מעט יכפו עליי ללבוש ציצית בצבעי כחול-לבן.

    נמאס לי מהמדינה הזו. שיהיה לנו יום דוב.

  • 2 טליה // 12.01.2009 בשעה 1:19 pm

    פלומבה, לי הכבוד שאת הראשונה.
    לי.

    את מוזמנת לברצלונה. שם הייאוש נעשה יותר נוח.

    (ומה הכוונה שהמילה קונצנזוס אינה קונצנזואלית מבחינה פונטית? זה משפט מורכב מדי עבורי)

  • 3 שרון // 12.01.2009 בשעה 3:07 pm

    א. שכחת את ה”איט” במשפט הסיום.
    ב. פוסט מעולה.

  • 4 טליה // 12.01.2009 בשעה 3:16 pm

    א. תוקן. תודה.
    ב. תודה. תודה.

  • 5 שירה // 12.01.2009 בשעה 3:39 pm

    אם תחפשי את המילה קונצנזוס בקטע הבא, לא תמצאי אותה:
    http://cafe.themarker.com/view.php?t=828194
    את המילה קונסנסוס דווקא כן תמצאי. נדמה לי שזאת הכוונה.
    אגב, גיגול קצר מראה שהקונצנזוס דווקא די רחב:
    2,290 תוצאות לקונצנסוס
    8,690 תוצאות לקונסנסוס
    31,100 תוצאות לקונסנזוס
    317,000 תוצאות לקונצנזוס
    העם אמר את דברו.

  • 6 טליה // 12.01.2009 בשעה 5:30 pm

    וואלה. הפנמתי.
    אני מסתמכת לא פעם על תוצאות גוגל כמקור מידע ודרך להכרעה מחד, ומאידך, טוענת שהדמוקרטיה היא לא להיט והרוב לאו דווקא צודק.
    מצד שלישי, גוגל איז דה מאסטר אוף אאור דומיין.

  • 7 מוסטף // 12.01.2009 בשעה 6:12 pm

    אבל
    האייפון ואפילו האייפוד הם הרבה הרבה יותר מורכבים מהמוצג המוזיאוני שלך (נגיד פי 1000 רכיבים?) והדיזיין שלהם משתנה כל כך מהר שאין סיכוי למוצר נקי מפגמים. יותר שירות – פחות יציב. זה מה שהולך היום. לא פלא שיש פריחה לשוק הוינטאג’.
    זה מתחבר לא רע למלחמה הנוכחית, שאף היא מורכבת לאין שיעור מהמלחמות הישנות. יותר פשוט להיות מדינה קטנה מוקפת אויבים, לחוש סכנה קיומית וכל אלה.
    והדמוקרטיה היא להיט מטורף, לפחות לפי הסקרים האחרונים

  • 8 עפר // 13.01.2009 בשעה 7:58 am

    אגב ברצלונה

    שיר הפלגה עליז / חנוך לוין

    מנחה: ערב חג העצמאות המאתיים ושישה של ארצות-הברית,
    בפתח הקונסוליה תור מבקשי הויזות – ארוך מתמיד.
    שיר הפלגה עליז!

    [העומדים בתור שרים]
    הנה טובעת ספינתנו,
    הי הופ, ההגה איננו.
    ההגה איננו, הולכים ושוקעים;
    אמריקה, אנחנו באים!

    סחוטים ורטובים כהוגן,
    הי הופ, נקרע גם העוגן.
    נקרע גם העוגן, הולכים ושוקעים;
    אמריקה, אנחנו באים!

    המים כבר בגובה הרגל,
    הי הופ, נפל גם הדגל.
    נפל גם הדגל, הולכים ושוקעים;
    אמריקה, אנחנו באים!

    שקעה הספינה, אין כבר כלום,
    הפה במים עושה פלום-פלום.
    הפה במים, הולכים ושוקעים;
    אמריקה, אנחנו באים!

    הפה במים, שוקעים בים;
    America, here we come!

  • 9 פלומבה // 13.01.2009 בשעה 8:30 am

    אין על חנוך לוין.

    קונצנזוס:
    שלוש הברות סגורות, שני עיצורים נחציים ואחד סתם נאחס,
    מה כבר יכול להיות מקובל על כולם במילה כזו?
    היא צורמת לי, צורמת.

    ואין בה אף תנועה אחת פתוחה לרפואה, שאפשר יהיה לשמוע את קול ההסכמה המהדהד.

    אבל אין לקחת אותי ברצינות. יותר קל להתלהם על השפה מאשר ללכת מכות עם הפגנות נגד.

  • 10 טליה // 13.01.2009 בשעה 10:15 am

    מוסטף – זה נכון. מצד אחד. מצד שני, הרדיו “dream machine” של סוני לא מכיל יותר רכיבים, אולי אפילו פחות. גם הקומקום החשמלי ב-69.90 (והאמת שגם הקומקומים ב-299.99 נכנסים לאותה קטגוריה) שנוהג להתקלקל על בסיס דו חודשי. הייצור היום לא מתיימר להאריך חיים. והדמוקרטיה… היא כנראה הרע במיעוטו. או ברובו.

    עפר – אין על חנוך לוין. ובימים האחרונים אתה מגלה לי שלכל שאלה תשובה.

    פלומבה – אם לא ניקח אותך ברצינות, את מי כן? מה יגידו אזובי הקיר?

  • 11 איתמר // 13.01.2009 בשעה 3:54 pm

    מסכים בתור הבעלים (מירושה) של חיפושית פולקסווגן מודל טיכו
    AKA הדרים-מאשין האמיתי שמאריך חיים ואיכשהו נדלק ונוסע כמו נינג’ה גם כשהמצבר מת. כן כן, זה קרה.

    בעבר היה לנו רדיו-טייפ מודל 77 שנקנה ע”י סבתי המנוחה לדוד שלי ע”מ שיוכל לשמוע את המשחקים של בית”ר מבלי לרדת לשכנים.

    אם מדברים על אמינות, אז מדברים על רדיו בגודל מ.ק צבאי שקולט בבהירות מתוך בונקר. יש שמועות שנסראללה קולט עם אותו דגם רשת ג’, כי הוא חייב להתעורר עם אריק איינשטיין.

  • 12 נדב // 13.01.2009 בשעה 5:02 pm

    נראה לי שגם פעם היו מוצרים שלא נועדו להאריך חיים, פשוט הם התקלקלו

  • 13 טליה // 15.01.2009 בשעה 11:05 am

    איתמר – אתה אשכרה מדווש בחיפושית? זה מדהים. ואני מקווה שעדיין יש לך את הרדיו טייפ מ-77. קלאסיקה.

    נדב – אני חושבת שכן היו פעם מוצרים שנועדו להאריך חיים. זה שינוי בדרך מחשבה

  • 14 אספ // 15.01.2009 בשעה 12:11 pm

    איך אני שמח שאני מכיר אותך, אחרת בחיים לא הייתי נכנס לבלוג הזה!

  • 15 אספ // 15.01.2009 בשעה 12:16 pm

    התגובה הקודמת שלי יצאה מהקשרה, בטעות רשמתי את הכותרת לתגובה איפה שצריך לרשום אתר.

    מה שיצא זה שהמחמאה שלי הפכה לשם אתר שהייתי מאוד רוצה לראות מה יש בו:

    איזהכיףלקרואאותךעלהבוקר//:http

  • 16 טליה // 15.01.2009 בשעה 6:18 pm

    אספ – נבר סיי נבר. אולי היית מגיע בעקבות ההצלחה המסחררת של הבלוג? 🙂
    בכל מקרה, כשאתה מוצא את האתר איזהכיףלקרואאותךעלהבוקר, שלח לינק. נשמע תענוג.

  • 17 דנה // 21.01.2009 בשעה 11:35 am

    אם יורשה לי להצטרף לחגיגה: פעם היו עושים מכונות כביסה עם תוחלת חיים של סומאלי ממוצע (משהו כמו 40 שנה). היתה לי מכונת כביסה שהיתה יכולה להיות אחותי הגדולה (באמת תמיד רציתי אחות גדולה). והיום זה הבון-טון לייצר מכשירים שתוחלת החיים שלהם קצרה יותר מהיריון של פילה. האייפוד שאפל הראשון דור שני שלי, אחד הראשונים בארץ, התפגר אחרי שנה וחצי מאובדן כושר בטרייה. עולה יותר להחליף את הבטרייה מאשר לקנות חדש. אחר כך מתפלאים שהעולם מתמלא בפסולת של מכשירים חשמליים מקולקלים.
    ואיזה מזל שהמלחמה הזאת נגמרה. גם אני רציתי להקיא מחגיגות האתוס הפאלוצנטרי המתלהם. בעעהההההה.

  • 18 רונית // 12.02.2009 בשעה 9:26 am

    בתור אחת שברגעים אלה מחכה בפעם הששעשרה לטכנאי של המכונת כביסה אני מצטרפת לדנה. זה מזעזע שכולן היום דיגיטליות. אין להשיג מכונה מכאנית יותר. איפה ליידי קריסטל שסחבה 20 שנה, איפה. זה לא הגיוני, לא מעשי, ומתקלקל בטירוף. והפסולת………..

התור של התגובות מתחיל כאן