כבר כמה שבועות אני עם פתיחה של פוסט שאמור לדבר על פחד מוות, או יותר נכון ההסחות מפחד מוות. זה היה אמור להיות פוסט שרציתי לפתוח לכבודו קטגוריה חדשה – “בוק ריפורט”. נרגשת מעצם העובדה שאני מצליחה לקרוא ספר בשלושה חודשים.
מאז היו הרבה הסחות, נכתבו כתבות, זרמו הרבה מים בירקון ובעיקר הפסקתי לקרוא את הספר המדובר [רעש, יעקב בורק]. אם לסכם את מה שלמדתי עד כה במשפט – כל דבר, אבל כל דבר, אבל ממש כל דבר שאנחנו עושים בחיים בא כדי להסיח את דעתנו מהרעש המתמשך והמתמיד בראשינו של פחד המוות. הבניינים שאנחנו בונים, החגים שאנחנו חוגגים, הקריירות שאנחנו מפתחים, ואין טעם להתחיל לדבר על הטכנולוגיה שאנחנו צורכים. באז תמורת באז. *
אפשר להמשיך ברצף הלוגי, אפשר להמשיך ולגזור.
אשתמש פה בציטוט של נינה סימון שאמרה [שנייה 0:48 וצריך לשמוע אותה אומרת את זה. שום סימני פיסוק לא יעשו את העבודה]:
ואם תרשו לי לרגע לעשות אינדוקציה הפוכה, או איך שקוראים לזה, מכאן ניתן להסיק שאם נפסיק עם ההסחות ונצליח לא לפחד –> נגיע אל החופש הגדול. [חופש גדול במובן FREEDOM ולא במובן שוקו ולחמניה מול הטלוויזיה החינוכית]
מי היה מאמין שסוד החיים נמצא בנוסחה קצרה שמחברת בין נינה סימון ליעקב בורק?
וזה בכלל לא הפוסט שהתכוונתי לכתוב הרי. רציתי להתעצבן על הבוקר. הבוקר לקחתי את עצמי לטיול בעירי. דיווש דרומה.
עברתי במתחם התחנה.
לפני כמה שנים יצא לי לראות את המתחם לקראת שיפוצו. אין מה לומר, מדובר בפינת קסם וחמד בעיר. ערימות של נוסטלגיה, רחש מסרטים תקופתיים, ריח של אדני רכבת – הכל יש שם. הקידמה, גירסת 1892. אז מה עושים כשמזהים פוטנציאל, חור במפה שלא פתוח לקהל הרחב? הופכים אותו לקניון. ממסחרים לו ולאמא שלו את הצורה. חנויות שכל תחנת רכבת צריכה: רונן חן, נעמה בצלאל, סניף ווניליה, חנות מייד אין TLV שמוכרת בין השאר צילומים-שנראים-כמו-תרגיל-שנה-א’ של זיו קורן עם אפשרות להדפיס על קנבס ולשלוח לכל מקום בעולם וטישרטים עם Enjoy Tel Aviv בפורמט הלוגו של קוקה קולה. כיף! מחר ייפתח גם שוק אורגני, ובקרוב גם רועי שוקולד, מסעדה איטלקית ובטח תפתח גם מסעדת נקניקים מעושנים על קוראסונים.
אני מתקשה להבין מדוע האופציה היחידה לפיתוח אזור מסוים היא הפיכתו למתחם מסחר. ועוד תחת הכותרת תרבות.
הטיול דרומה המשיך במסלול הג’נטריפיקציה של כל מה שיש בו ניחוח של חיים, וחלף לצד “צבע טרי”, שמעוניין למסחר אמנות, כי למה לא? יש הרי הרבה הגיון בצמד המילים אמנות מסחרית. מספרים לי על דוכנים של סיגריות פרלמנט, וסוכני מכירות מיומנים “אפשר לעניין אותך בחבילה של שתי יצירות במחיר 13,000?”. בזמן האחרון הכל מתחיל להזכיר לי את הנמל בבולטימור, מרילנד.
* ואגב הסחות טכנולוגיות – מרוב התחושה של להיות אול אובר דה פלייס ולא לדעת איפה הבית שלי ברשת, הוקם בית נוסף, איסוף החלקים שלי לכדי עמוד אחד. שבבוקר אוכל לפתוח חלון אחד ולדעת איפה הבית.
Leave a Reply