יש אופנות שקשה לעמוד בהן. למרות שיודעים שמדובר בטרנד ושייתכן שמדובר בשטות גמורה, רחובות שלמים מתמלאים בג’ינסים מתרחבים או ההפך המוחלט שלהם בהתאם למספר שמייצג את השנה. yearbookyourself הוא אתר שמצליח לזקק לתוכו את אופנות השנים 1952-2000 והוא בעצמו טרנד 2008 או ליתר דיוק אוגוסט 2008.
לאחרונה פגשתי בקיצור LOLL שמשמעותו “laughing out loud, literally” והוא מחזק את קודמו ה-LOL (או בעברית ה-צ.ב.ר - צחקתי בקול רם (ומגיע כאן קרדיט לפורום חאבטייה על חידוש הלשון העברית)). כולם יודעים שה-LOL בפני עצמו נהיה זאב זאב.
הבילוי מול האתר yearbookyourself ללא ספק סיפק LOLL-ים רבים. כל מה שצריך לעשות כדי לבלות הוא להעלות לאתר תמונה שבה מישרים מבט. וקדימה - לדפדף בין השנים.
שנת 88′ התגלתה כשנה המתאימה לי ביותר לסיום התיכון וב-78′ התחברתי לנשמה הקודמת שלי.
גם 1952 לא היתה קלה לי, היינו יהודים שהגיעו לאמריקה מאירופה ולהיות תיכוניסטית מהגרת זה תענוג מפוקפק.
לאחרונה במשרד נוצר הצורך להמיר את הביטוי לבזבז זמן בלהשקיע זמן, לדוגמא: “נאלצתי להשקיע זמן בבחירת רקע מתאים לדסקטופ שלי”, “בואו נשקיע קצת זמן בלהסתכל על סטטיסטיקות”.
אתמול בערב נאלצתי להשקיע קצת זמן בלבזבז זמן באתר חדש.
הרמזור הירוק ברחוב הנביאים פינת אבן גבירול, מעביר שתי מכוניות כל פעם, מה שהופך את הרמזור האדום לזמן קלאסי לבדוק מיילים באייפון. האייפון, באדיבותו הרבה, מציג רשימה של רשתות אלחוטיות באזור כשמעירים אותו לחיים. זוהי רשימת הרשתות באותו רמזור אדום, בימי ב’ באזור 8 בבוקר.
חדי העין יבחינו במחאה צרכנית.
האמת היא שזה כל פעם מפתיע אותי לראות שהרבה אנשים נותנים שמות לרשת שלהם ולא משאירים את השם הדיפולטי Admin. לא מעט יוצא להתקל ברשת כמו HagaiDana לציון זוגיות אלחוטית או cohen_family אבל IHateHot זוהי רשת כלבבי, מחאה במרחב הציבורי האלחוטי והאינו נראה.
השליטה החופשית בשם הרשת מאפשרת לחגוג ולמחות, בניגוד לשינוי מחאתי של שם פרטי או משפחה שדורש אישור של משרד הפנים. שמות כמו “בנק לאומי חרא” לא אושרו על ידי המדינה, לדוגמא.
אבל הרשת שלי ברשותי, ויוה לה ראוטר.
לפני כבר כשנתיים או אולי שלוש בזמן אינטרנט, שני בחורים יחסית משועממים פצחו בניסוי. כראוי לניסוי, הצטיידו השניים במשקפות ובחלוקים והחלו מרוקנים סוכריות מנטוס לבקבוקי דיאט קולה. תוצאות הניסוי - גייזרי דיאט קולה. את הסרט שיצרו בו בקבוקי הקולה מרקדים לקצב המוזיקה העלו לרשת, והשאר היסטוריה. (אמת אמת - זה סרט מדהים)
אם תחפשו ביו טיוב את המילים mentos ו-cola תקבלו 11,900 סרטים. (אני חייבת להתוודות - ניסיתי את העניין פעמיים, אבל לצרכי לימודים בלבד - פעם אחת עם האחיינים ופעם אחת עם סטודנטים)
אני מאמינה שפריץ וסטפן התחילו בסאגת המזרקות מלאות האספרטיים שלהם בהנאה מרובה, עם חדוות נעורים וברק בעיניים.
לא חלף זמן, וחברת מנטוס גילו את הפוטנציאל של החגיגה והתחילו לממן את ה”ניסויים” ולהטיס את השניים לאירועי מנטוס ברחבי העולם, שם ריקדו צרפתים מכוסים בשקיות ניילון לצלילי הגייזרים. פריץ וסטפן קיבלו Full Time Job בשטות הזאת.
אני בסך הכל ידועה כמקדמת שטויות. אין לי בעייה עם השטות כשטות, אבל קשה שלא לתהות אם עדיין כיף לזוג המנטוסים האלה, עכשיו כשהתחביב הפך למקצוע והתמסחר קמעה. מעבר לפרסומת הגלויה למנטוס (בינתיים נצרכו 24,000 סוכריות לצרכים מדעיים), ניתן לרכוש בחנות האתר משגרי מנטוס, חולצות ודיסקים.
לקראת הסתיו, אפשר להתכונן לסרט ההמשך - ניסוי ה-Sticky Notes - אותה המצאה גאונית (אם לא אחת מהמצאות המאה), אותו פתק צהוב עם דבק מאחורה שמקשט כל שולחן משרדי באשר הוא. פריץ וסטפן מנסים לשחזר הצלחה. מנטוס מנצח לא מחליפים.
על דברים כאלה נותר רק לומר שאפשר לדעת איפה זה מתחיל אבל אין לדעת איפה זה ייגמר, או כמו שאמא שלי היתה אומרת, מה שמתחיל בצחוק ייגמר בבכי (בהקשר של דיגדוגים על הספה ליד השולחן עם השפיץ).
ואני, כמו סוכן כפול קלאסי, משתפת פעולה ומריצה את הפרסומת החדשה לסטיקי נוטס.
כל בן אדם צריך מסגרת כדי ליצור, זה כבר סוכם פוסט קודם.
בדומה, יש כאלה שצריכים או מסתפקים במיני-מסגרות; מערך חוקים, או חוק בודד שלתוכו יוצקים ויוצרים. קצת כמו תרגילים בלימודי אמנות.
שתי דוגמאות שפגשתי השבוע: כריס הארדוויק טוען שלא מעט שואלים לטעמו המוזיקלי ושהתשובה לא מאחרת לבוא מתוך פלייליסט שנתי שהוא מייצר. (הוא גם טוען שאוהבים לקרוא לו בשם הפרטי וגם בשם המשפחה. אני מכירה כמה אנשים כאלה, שיישותם דורשת גם את השם הפרטי וגם את שם המשפחה בכל פנייה, אין מה לעשות)
הבחור חוגג יום הולדת 34, פותח פליילסט באייטיונז בשם 34 ומתחיל למלא. אולי לא אמנות פר סה, אבל בהחלט ארכיון אישי, יומן מוזיקלי ובסופו של דבר גם סוג של ארכיון חברתי. קצת כמו הפרוייקטים של מירנדה ג’ולי (למי שהקשיב בפוסט הקודם), קלות התיעוד מאפשרת ייצור מסמכים אנתרופולוגיים-תרבותיים-חברתיים מדהימים (שברקע מזכירים לי את הטור של אבנר ורלי אברהמי בסוף מוסף “הארץ” שמקבל משנה תוקף מעצם התיעוד הסמי אובססיבי כל שבוע במשך כבר כמה שנים טובות).
אמנם באיחור קל, אפתח את הפלייליסט 32 ואתחיל בעבודה. (למרות שיש בי חלק שמבין ש-Smart Playlist שמחפש שירים שהושמעו הכי הרבה ב-2008 מייצר את אותה רשימה.)
את הפרוייקט הזה של פיליפ טולדנו הייתי מכניסה לכאן גם אם זה היה פוסט על אקולוגיה סקנדינבית, הייתי מוצאת סיבה וקישור. אבל כדי להתאים לחוק הפוסט (גם הבלוג הוא מסגרת) - פיליפ מצלם את אבא שלו בן ה-98 שחי ללא זכרון לטווח קצר. מסגרת של מושא צילום וזמן - Days with My Father.
באופן אירוני, בן אדם צריך מסגרת בשביל ליצור. או מסגרת או דד ליין.
יכול להיות שיש אמנים בנשמתם שהיצירה משתלבת בחיים שלהם בצורה אורגנית לחלוטין, אבל קשה לי להאמין.
מהיום שהזמנתי את הגורילה-פוד שלי תיכננתי לחבר אותו לאופניים לתיעוד מסע זה או אחר. אפשר אולי אפילו להגיד שקניתי אותו בשביל זה.
היום, אחרי שסוף סוף ביצעתי את שזממתי וליפפתי את הגורילה-פוד-מלא-האישיות הזה לאופניי בזמן הרכיבה מהעבודה הביתה, העליתי את הסרט ליו-טיוב (כי מה כבר יש לי לעשות עם תוצר קולנועי שכזה) וגיליתי שהרשת מלאה ברוכבי אופניים גיקים שרכשו גורילה פוד בדיוק מאותה סיבה. All geeks think a like.
הסרט צולם במהלך רכיבת חתחתים (אופני ספורט על כבישי תל אביב…), והגורילה, עם כל הכבוד לגוריליותו, זז (שלא לומר עף) מצד לצד בזמן הרכיבה.
בקיצור, יצא סרט זוועה.
ואם אני כבר ברצף תירוצים, אז המסלול שלי בחזור עוד לגמרי לא סגור, מה שגם מוסיף זיגזוגים מיותרים. (את ההלוך כבר פתרתי, אבל אין דרך נוחה דרומה מהפארק לאופניים. ואני לא רוצה לשמוע על הים)
עם זאת, חיבתי לטיים לאפסים (סרטים שמצלמים כל זמן קבוע פריים ומריצים בקצב הוידיאו) ידועה ברבים וההבטחה הישנה שלי לאחד כזה מהמצלמה החדשה עומדים לנגד עיני כאשר אני חושפת את יצירת המופת שלפניכם.
להלן, חלקים ברי-צפייה של הסרט, או שמא פרומו מבטיח לסרט מאכזב.
הסרט המלא כאן (עם שמות רחובות והכל!) והוא לא מומלץ לנשים בהריון ואנשים עם קוצבי לב.
(ומי שמתעקש, כדאי ללחוץ על watch in high quality כדי למזער נזקים)
וכפיצוי, הנה אחד ממטעמי הז’אנר, יצירת מופת אמיתית.
(למרות שזה לגמרי סטופ מושן, ז’אנר אהוב עוד יותר, ולא טיים לאפס, אבל לא חייבים להיות קטנוניים)
כל כך חם וכל כך לח שאני חוששת שנמסים לי תאים אפורים במוח, נמסים או נדבקים. אולי זאת לא עיר לבני אדם, התל אביב הזאת.
מרוב לחות, מחשבות לא נתפסות לי, קשה לגבש פיסקה עם תוכן. והימים נראים ככה (ההבדל היחיד הוא שאני מתולתלת והבחור עם קוצים):
אולי זאת לא הלחות, אלא הפרעת קשב וריכוז (שדרך אגב, קראתי שייתכן שזה בכלל אבולוציוני הסיפור הזה (דרך הקולקטיב), לקראת המולטי-טאסקרים של שנות ה-3000).
בכל מקרה, יצא אייפון חדש ואני נלחמתי בעצמי לא לכתוב על כמה הטירוף מטורף וכמה שלמרות שאני חלק ממנו, לעולם (ואפשר לתפוס אותי במילה בעניין הזה) לא אשן מחוץ לחנות לרכוש מכשיר טלפון או כל מכשיר אחר, ושזה לא הגיוני שאין אדם (מבעל מכולת דרך נהג מונית לכל אנשי ההיי טק) שלא יודע על האייפון החדש.
כמה חזק אפשר להעביר אינפורמציה בעידן כל כך רוויי?
(הנה גיבשתי מחשבה שהיא בעצם שאלה)
בתוך כל בליל פוסטי האייפון שהציף את קורא הרסס שלי נתקלתי ב-friendbook. על פניו, סתם אפליקציית ספר כתובות אבל למעשה יש טוויסט בעלילה.
לחיצת יד של שני מכשירי אייפון שבהם מותקנת התוכנה מעבירה את הנתונים ביניהם, מחליפה כרטיסי ביקור.
המדהים הוא שאין קשר בין שני המכשירים, התוכנה מזהה ששני המכשירים זזו באותה צורה (קצב, כיוון) באותו מקום פיזי דרך השרת של התוכנה (!!) ואז מחליפה בינהם את המידע (אני ממליצה לחזור, לקרוא, להרים את הגבות, לא להאמין ולהוסיף סימני קריאה). אין ספק ש - Business cards are so last year.
שתי פרסומות פוגשות אותי על בסיס דו-יומי בתיבת הג’ימייל שלי לאחרונה.
אקזיביט איי יור הונור:
(למד איך לשכב עם בחורה חדשה כל יום מגורו עולמי לסדנא אחת בישראל - פיתוי בגישה הטבעית)
אקזיביט בי יור הונור:
(אין כמו הסקנדינבים בטיפול במבוגרים ראו מה פיתחו לבריחת שתן מסיבית - לפעילים עם בריחת שתן רבה)
לכל מי שישן בשנתיים האחרונות, הפרסומות הללו אמורות להיות קונטקסטואליות.
מכאן ניתן להסיק אחת מהאפשרויות הבאות:
א. המנוע הקונטקסטואלי של גוגל לא להיט בעברית
ב. אין מאגר מפרסמים גדול מספיק בעברית
ג. אני מייצרת מיילים שמעידים על הקשר הסקנדינבי שלי, על העניין שלי בסדנאות ובבריחת שתן מסיבית
ד. הסקנדינבים, בניגוד לכלל האירופאים, מאמינים בפיתוי בגישה הטבעית
לפני כמה ימים הושקה אפליקציית האינטרנט מאט - Matt. אפליקצייה לא מרגשת בעליל (ולמי שחייב לדעת, מאפשרת גישה ופירסום מכמה חשבונות טוויטר במקביל. כאמור, לא מרגשת).
מאחוריה עומד צוות Carsonified, שבראשו עומד ראיין קארסון. קארסון, בחור אנגלי למראה (למרות שהוא אמריקאי) פתח עם אשתו ג’יל, אמריקאית למראה (למרות שהיא אנגליה) את החברה בעיר בעלת השם הקלאסי, Bath שבאנגליה.
כבר שנים שקרסון כותב בבלוג זה או אחר על תהליכים בחברה שלו בשקיפות מירבית: יצירת אפליקציות, תהליך בניית הלוגו (או בעצם הריברנדינג) של החברה או מכירת אפליקציית ווב שאותה פיתחו.
והוא כותב על הכל כולל הכל. וכשאני אומרת הכל, אני מתכוונת לעלויות, משכורות, תהליך קבלת החלטות, הצגת ראיות כמו מיילים ששלח כשחיפש מעצב ואת המשך המשא ומתן מול העובדים הפוטנציאלים.
רבים מעבירים ביקורת על מר קרסון, שכל פעילות הכתיבה שלו היא בגדר יחסי ציבור. באמת אין צל של ספק שהבלוג מתפקד כחלק ממערך השיווק של החברה, אבל אני אומרת - הלאה המלעיזים!
שקיפות היא מוצר נדיר. פופולאריים יותר המידור וההפרד ומשול: לא לדבר על כסף, לא לספר מי מרוויח כמה, לעבוד עם חוזים אישיים. כל אלה הם תמצית התהליך החברתי הקפיטליסטי האמריקאי, התגלמות הניצול.
בעקבות ההשקה, יצאתי לבילוי בבלוג של ראיין שגם הפעם סיקר בפרטי פרטים את תהליך היצירה שנעשתה במסגרת 4 ימים, מעין ניסוי בבניית אפליקציות ווב.
התענגתי במיוחד על ה-Time Lapse (יש לי חולשה לטיים לאפסים) שמציג יום עבודה - מסך של מתכנת, מסך של מעצב, פנים של מתכנת, פנים של מעצב ותמונת משרד כללית יותר. קראתי בעיון את הכתבה בטק קראנצ’ ואת תגובות הלא פרייארים שיכלו לעשות את אותו דבר בהרבה פחות כסף.
אבל יותר מכל התענייתי בלינק We’re Hiring, שבו התגלה המידע השערורייתי הבא: חברת Carsonified מעסיקה את עובדיה רק 4 ימים בשבוע (במשכורת של משרה מלאה), שולחת אותם לכנסים שאותם היא מפיקה (ואולי גם לאחרים), נותנת להם אייפון, מקבוק אייר, מסך סינמה דיספליי 23″, כיסא איירון ועוד כהנה וכהנה.
אם אני צריכה לבחור רק הטבה אחת, אני לוקחת את שבוע העבודה של ה-4 ימים. ואת המקבוק אייר. ואת הכיסא. והמסך.
למה?! למה לא רואים מראות כל כך מרגשים בכבישי ישראל? חברות ההפצה בארץ צריכות ללמוד דבר או שניים מארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות.
זאב רווח בכביש 1, פקק של סקרנים.
