שנים שאני מלווה את להקת OK GO, ולאו דווקא מטעמים מוסיקליים. יותר מסיבות ויזואליות, או אולי אם יש צורך להדק ולדייק – אודיו-ויזואליות.
חולשתי לקליפים היא חולשה שיש לטפח. יבוא יום ואחבור למישל גונדרי ונפליג אל עבר הקליפים ההזויים של המאה ה-21. עד אז, אמשיך להתענג, להעריץ, לא להאמין למראה עיני, לחייך ולהתרגש מול קליפים של אחרים.
הרומן התחיל ב-2006 עם ריקודי הגינה האלה. מכאן למדתי את רוב תנועות הריקוד שלי (ואני לא היחידה שרכשה את צעדיה לרחבה מהרשת). יו טיוב זה מקום של אלופים לרכוש ידע – יישומי ותיאורטי, בעיקר יישומי.
שנה לאחר מכן, התגלה ש-OK GO הם לא פוני של טריק אחד – והפעם עונג כוריאוגרפי על הליכונים. פה, כבר היתה תמימות דעים, הפרסים הועברו לזוכים, המיילים הועברו לצופים ועל כך יעידו 49 מליון הצפיות, 200 אלף הדירוגים ו-79 אלף התגובות. [הגירסה הפופלרית המדוברת לא ניתנת להטמעה מחוץ ליו טיוב, אבל יש לזה הסבר. איי לאב יו אינטרנט!]
גם כמות הטייק אופים מביעה יחס חם של עם הגלישה. רק לשם שטיפת העיניים, הופעה חיה בתיכון לקול תרועת המעריצות:
אבל היום, נפלה לי הלסת – חברי הלהקה רצו מכונה לרקוד איתה. הם פנו למעבדות גיקים (כמה כיף לאמריקאים שיש להם מקומות עבודה כאלה שנשמעים כמו מגרש משחקים אחד גדול) ויחד עם סט נרדים מגובש הקימו בהאנגר שתי קומות של מכונת ‘רוב גולדברג‘. לצפות ולהתמוגג. אבל עד הסוף.
למעמיקי הלינקים מוגשים כאן קישורים ישירים למייקינג אוף: חלק 1, חלק 2, חלק 3, חלק 4. עליי, הלינקים – עליי.
ואם כבר הוקדשו מילים ודקות עבור ריגוש בקליפים, אז פור פיוצ’ר רפרנס ובשביל הנאה מזוקקת עבור אותם קוראי הביטו שאינם צורכים את הלינקים המפוזרים ברשתות החברתיות השונות שבהן אני מכלה את זמני, בבקשה:
זהו, אני באפטרוורד של הספר The Tipping Point, לאט אבל בטוח – זאת הדרך היחידה שמאפשרת לי להתמודד עם ספרים. מה גם שעברתי כמעט באופן מוחלט לז’אנר העיוני, שאיך לומר זאת בעדינות, פחות שואב.
גם הספר הזה מדבר על העברת מסרים, שלא לומר פרסום, כמו רוב רובם של רבי המכר מהעת האחרונה. פרסום או יצירת כסף.
וזה מוציא לי את הרוח מהמפרשים כי פרסום זה עולם כל כך סליזי, נחשי, נצלני, ציני, חודרני וקפיטליסטי ובבסיסו קיימת התשתית להעביר מסר ויש בעולם גם מסרים חיוביים שיש להמסירם ולפרסמם ברבים. ואין, אין, אין תחום בעולם שלא דורש את האלמנט השיווקי שלו.
הלוואי שהיה פורטל אחד שמרכז את כל הדברים החשובים, את כל המסרים החיוביים. לעיתים שנתי נודדת בעקבות הרצון העז לפשט את הדברים לכדי לינק אחד שאומר את כל מה שצריך לדעת. ואז מסתבכת לי המחשבה, איך שכל הלינקים מסתעפים, זה תמיד מסתעף – מה צריך לדעת איפה ובאיזו רזולוציה ואיך ממפים את הידע.
לצד התסכול יש שמחה בעובדה שאין ערוץ אחד של העברת מידע. ובימינו, הפירוק והביזור מגבירים את הווליום של השאלות; איך משווקים רעיון, איך מקדמים אג’נדה, איך גורמים לעולם לדעת מה חשוב לו. מלקולם מסיים את ספרו בדרמטיות, אנחנו חיים בעולם מחוסן (למסרים) ומנוכר (למסרים), עכשיו השאלה שנותרת היא איך חודרים את מעטה החיסון והניכור.
צריך למצוא בין הרעשים את המידע שרוצים לצרוך, את המחאות שרוצים למחות, את המלחמות שרוצים ללחום ואת השלום שרוצים להשלים.
אז אני עם המחאות הקטנות שלי, מרכזת את השניים שלושה נושאים שעל הפרק.
מחאה אחת שאצטרף אליה בלינק היא המחאה נגד עמלות הבנקים. אני לא יודעת הרבה בנושא, רק מכירה את העצבים מול המסך בכספומט המבשר לי על העמלה שתגבה על ידי הבנק שלי ומול חוסר הכפתור “לא מאשרת”, “לא בא לי טוב”. ואיך המספר במסך הזה עולה מהוצאת מזומנים אחת לשנייה.
אז עכשיו כשהמועצה לצרכנות סוף סוף יוצאת בקמפיין, אני יכולה לפחות לספר לכם, עשרת קוראיי הנאמנים, על הלינק הזה ובו הוראות לאיך (ולמה) למחות ב-5 דקות (ומעלה).
ומחאה אחת שאני כל כך רוצה לייצר (זאת אומרת להגביר את המחאה הקיימת) וא. מתביישת בעובדה שמה שמזיז אותי לפעולה הוא המרחב הפרטי ברדיוס של ה-200 מטר שבהם אני חיה. וב. מיואשת עוד לפני שהתחלתי. איך מגייסים מוטיבציה להזיז דברים בלי להתייאש מראש, אלוהים יודע.
המציגה איננה אני. זוהי סבתי מפגינה מול העירייה.
מסתבר שחניון מכבי (ברחוב מכבי) מתוכנן להפוך למגדל של יצחק תשובה. כל כך הרבה רבדים בסיפור הזה מעצבנים אותי:
חניון מכבי משרת אותנו נאמנה כחניון קרוב לבית. האופניים הן כלי הרכב המרכזי של הבית, אבל את האוטו שמנייד מחוץ לעיר יש לחנות מדי פעם. אין שום חנייה אלטרנטיבית באזור (הרחובות הסובבים את המרחב העמוס הינם רחובות ללא חנייה), ובימי שישי האזור הופך לגיהנום של זיהום אגזוזים ויושבי פרברים, שבאים לשבת בסניפי הקפה-קפה שצצים כפטריות לאחר החמסין.
אין פה מקום למגדלים, צפוף פה, לפעמים על מדרכות קינג ג’ורג’ אין מקום להולכי רגל. מאיפה מגיע הרעיון העקום הזה לנטוע כאן טונות של בטון סרות טעם וחסרות חיבור מקומי, לייצר עוד מחסור במקומות חנייה ולצפוף את הצפיפות דרגה אחת נוספת?
והרי לא הרעיון כאן הוא הבעיה אלא אישורו שהוא השערורייה האמיתית. אין חקיקה כמו שצריך שתמנע מחדלים תברואתיים/אדריכליים/איכות סביבתיים/חברתיים/תרבותיים שכאלה. פעם היתה פה בריזה של ים אחר הצהריים, יש לי עדויות מדיירי הבית בשנות ה-40.
וזה עוד בלי שאמרתי מילה על הבאזז. בעיקר יצא לי לומר עליו מילות התחכמות – הוא מבזבז לי את הבוקר, אני באזזה לו ועוד כהנה וכדומנה. כמה רעש, כמה הסחות דעת. גם הבוקר שמעתי את עצמי אומרת בקול רם “הלוואי שהייתי זוכרת מה אני עושה עכשיו”.
מלקולם גלדוול מדבר בספרו The Tipping Point, בעמוד 187 (וזאת מצויין רק על שום הצורך להשוויץ בעובדה שהגעתי לעמוד שכזה בספר, שזה הרי לא מובן מאליו), על העובדה שאנחנו חלק מאורגניזם גדול יותר, שהזכרון שלנו הוא לא רק העובדות והרעיונות והחוויות שנשמרו לנו במוח. הרבה ממה שאנחנו זוכרים בעצם נשמר מחוץ למוח שלנו.
אנחנו בכוונה לא מתאמצים לזכור מספרי טלפון, אלא את מספר הטלפון של 144 או איפה שמרנו את מספרי הטלפון. אנחנו לא זוכרים מהי עיר הבירה של פאראגוואי אלא מחזיקים אטלס (או מחזיקים גוגל בקרבת יד. האופן שבו גוגל מחליף כל ספר רפרנס שהוא – זה כבר לפוסט אחר).
אבל המקום שבו אנחנו מאחסנים מידע מחוץ למוח שלנו באופן הכי מרשים והכי מתוחכם הוא המוח של אנשים אחרים. בני זוג עושים את זה באופן אוטומטי ויש מחקרים שמעידים על כך (פנו לעמוד 188 בספר).
המציגה איננה אני, אבל היו ימים שהמצב היה דומה (מלקולם, החבר החדש הכי טוב שלי)
חלק מהאינטימיות של בני זוג (וגם של משפחה) הוא אותו זכרון המוגדר כאן Transactive Memory ובציטוט של איזה וגנר אחד (שהמציא את המושג וערך את הניסויים המדוברים) נאמר כי אנשים גרושים שסובלים מדכאון ומתלוננים על בעיות קוגניטיביות בעצם מביעים את האובדן של מערכות הזכרון החיצוניות שלהם.
אשכרה הארד דיסק חיצוני. לא מספיק לנו כל השכל שלנו, אנחנו גם מעמיסים מפיסות יומנו על בני/בנות הזוג האומללים שהיו בסביבה.
ולסיום אומר וגנר “אובדן הזכרון הטראנסאקטיבי feels like losing a part of one’s own mind”. לא פחות ולא יותר.
לאחרונה הג’ימייל שלי יצא בהכרזות על כך שאני משתמשת ב-97% מהנפח הקיים עבורי.
[ שהוא לא פחות מ-7413 מגה בייטים. 7190 מגה בייטים מלאים בדואר דיגיטלי.]
יצאתי למסע מחיקות. מסע חיפוש אחר צרופות כבדות, אחר מיילים לא רלוונטיים, אחר אנשים לא רלוונטיים.
חיפוש בג’ימייל הוא חיפוש בזכרון; לא אחת יוצא שאני מחפשת מייל מהשבוע האחרון ופוגשת נסיעה לצפון משנת 2000.
אחרי מאבק של ימים אחדים הגעתי ל-90%. יש 7 אחוזים שלמים של רווח ומנוחה. אבל האם אני חשה like losing a part of one’s mind?
במידה מסויימת, לא ניתן להכחיש. ביני ובין הג’ימייל קיימת מידת אינטימיות טראנסאקטיבית.
יחסים עם מכשיר חדש הם לא דבר של מה בכך. אין להם עיניים גדולות וחמודות שגורמות להתאהב בהם.
מצד שני, אין דבר משמח מקניות. כבר ציטטתי בעבר, אצטט בעתיד ואני מצטטת בהווה את דברי חברי הטוב ביותר, שטוען שניסה הכל – סמים לסוסים, אשראמים, מדיטציה, חקלאות וסדנאות רוחניות אחרות והגיע למסקנה שאין כמו קניות. והרי ידוע שאין חכם כבעל נסיון.
קניות של מכשירים, שלא לומר גאדג’טים, הן דרגה אחת מעל כל קנייה רגילה. הן כרוכות במסע תחקיר ארוך [בירורים אצל חברים, ביקור באתרי צרכנות וביקורות, דיונים בטוויטר ועוד Add to my cart כאלה ואחרים] ואחריו שלב הציפייה למשלוח.
ואם התמזל מזל המזמין לרכוש מוצר אפל, יוכל המזמין גם לעבור את שלב ההתרגשות מפתיחת האריזה; התפעלות מכל חתיכת קלקר, התרגשות מטקסט קבלת הפנים ופגישה מסעירה עם המוצר עצמו. (חיפוש קצר של Unboxing יחשוף ערימות של משוגעים לדבר)
איטס אה בירד, איטס אן אירופליין, איטס אה מג’יק מאוס!
המזמינה שלפניכם היא בת מזל שפגשה גם עכבר קסם מבית היוצר של אפל וגם מצלמת DSLR חדשה במשלוח אחד. יומיים אחר כך גם נרכש קומקום חדש.
חומרה חדשה היא בהחלט שמחה חדשה. לפני כ-4 שנים כשה-iMac הגיע לשולחני, נאלצתי לצלם כמה תמונות ב-Photo Booth ולצאת אל ליל הסדר. למרות הסיכון שאתפס כבעלת אישויות גבולית אומר שהתגעגעתי למחשב בשלב עשר המכות.
אמנם האושר הוא אושר, אבל משכו קצר. לא בדיוק לונג לאסטינג.
היתרון ברכישת גאדג’טים הוא יכולת המינוף שברכישה לצריכה נוספת. נדרשת פה מיומנות צרכנית גבוהה, אבל צרכנית ותיקה ומנוסה תצליח להוציא צרכים צרכניים גם מעכבר.
המצלמה דורשת תיק, עדשות נוספות, כרטיס זכרון, קורא כרטיסים וברגעי הסחה אצליח גם לשכנע שהיא צריכה מפצל USB ואפילו מחשב חדש (!), העכבר צריך מטען בטריות חדש ומקלדת אלחוטית לצידו (האמת היא שעל המקלדת שלי אני לא מוותרת בעשור הקרוב).
העכבר קסם הוא קסם. סוויש – Back, סוויש – Next, סוויש מתחכם – Desktop. עברו 5 דקות וכאילו היינו ביחד מאז ומעולם. (ובפסקול החיים, ברקע כתיבת שורות אלו מתנגן לו “You’ve made me very happy” של דם, יזע ודמעות)
קשה להאמין כמה אלגנטיות נאספה לתוך חתיכת פלסטיק לבנה שנארזה כיהלום בקופסת פסבדו-זכוכית.
לעומת העכבר, עם המצלמה אני בבונדינג איטי. בהתחלה לא הייתי מרוצה מהמשקל, לא הייתי מרוצה מהעדשה, היו לי טענות לגבי השם שלה. היום, שבועיים אחרי הדייט הראשון, אני חושבת שאפשר לומר שאנחנו מאוהבות. יש לה קליק חינני והיא יודעת לעשות דברים שאף מצלמה קודמת שהיתה לי לא ידעה לעשות.
המציגה הינה אני והמצלמה שלי
ועם הקומקום זה בכלל סיפור אחר. קניית קומקום מאוד מעציבה אותי. הקומקום הזה לא יודע לעשות שום דבר שהקומקום הקודם לא ידע לעשות. שניהם מרתיחים את המים לקפה השחור בבוקר ובמהלך היום לתה (לפעמים ארל גריי ולפעמים ליידי גריי. מדי פעם, קנקן תה צמחים). נלחמתי רבות על חייו של הקומקום הקודם, פירקתי את הקפיץ החלוד של המכסה והסרתי את החלק העליון של הפלסטיק. כשהגיע השלב שהתרמוסטט שבק חיים ונדרשנו לעמוד לצד הקומקום בתהליך הרתיחה ולהחזיק את הכפתור, נשברתי. אה וואטצ’ד קטל נבר בוילז. איזה מין שנות האלפיים זה שאי אפשר לתקן דברים שבורים? לפחות הקומקום החדש הוא שקוף.
הכי 2009.
אין לי שום תוכניות להיפרד מפייסבוק.
יחד עם הביקורת ועם המחשבות על תיעול מרשים יותר של הזמן שלי – אני שם. רואה דברים שאני לא צריכה ו/או רוצה לראות, עושה לייק כשצריך ובעיקר מכלה את זמני.
הגעתי למסך של ביטול הפרופיל שלי בפייסבוק כי התבקשתי להראות כיצד עושים את זה. ואני מאוד שמחה שהגעתי לשם. מסתבר שאם אעזוב את פייסבוק, אנשים יתגעגעו אליי.
נדמה לי שזוממי פייסבוק ניסו ליצור כאן עמוד מרגש של חבריי שלא יוכלו עוד ליצור איתי קשר, שליבם נעצב, שלמרות אהבתם אין להם את הטלפון שלי. העמוד שנוצר כלל תמונות שלי מחובקת עם “החבר’ה”, מתוייגת להלכה – עמוד זיכרון בפייסבוק. כרגע יש שם בעיקר אנשים שאני מדברת איתם על בסיס יומי ולא בפייסבוק, או כאלה שאין לי בהם עניין גדול אבל הם חלק מרשימת החברים הווירטואליים שלי.
המציגה הינה אני ואחותה ודוד שלה
[בסוגריים מרובעים אומר שלאחרונה קרה יותר מפעם אחת ופחות משש פעמים שפגשתי ברחוב אנשים שהם חברים שלי בפייסבוק, כאלה שאפילו שוחחתי איתם על גבי הפלטפורמה החברתית, אבל שאין לנו עבר משותף – לא בצבא ולא בצופים. זה מפגש מעט מביך. בחלק משש הפעמים הנמכתי מבט ועברתי למדרכה השנייה ואילו ב-כ-שני מקרים אמרתי את שלא ייאמר: “אני מכירה אותך מפייסבוק”. ופעם אחת נאמר לי בדומה]
מאפייני פייסבוק לא היו נותנים לי ללכת בלי לענות על השאלה מדוע אני הולכת, איך קצתי בביזבוז הזמן הזה ופרשתי.
והאמת היא, אדוני פייסבוק, שהתשובה היא י’ – כל התשובות נכונות.
ומי שרוצה קצת פייסבוק לפנים (הפוסט הזה עבר כל גבול עם אזכורים מיותרים של המילה פייסבוק), מוזמן לבקר את הפרופיל של חנה רטינוב, אחת מהחברות הווירטואליות שלי. החברות שלנו מאפשרת לי המשך צפייה בסדרה “מחוברות“. האלבום של הנסיעה הכיתתית ל”יד ושם” (סליחה, ! יד ושם !) שחנה תויגה בו יכול להיות פרק שלם, שלא לומר דוקטורט מעמיק בסוציולוגיה של העם היהודי. עם התמונה “אוהבת אותך לירני!” והתמונה “נישוווק :):)” ועם חופן תגובות חחחחחחחחחחחחח נדמה שיש עם מה לעבוד.
הערת שוליים: מטעמי פרטיות [ראה סעיף ב’ שאלה קודמת], אני לא מטמיעה את התמונות לטובת ציבור קוראי “הביטו” אלא מקשרת ולכן גם מצטערת מראש על אותם ברי שכל שאין להם חשבון בפייסבוק ולא יוכלו לראות את הפנינים האלה.
פתאום אני מבינה שלא צריך רק לסכם עשור אלא גם להתחיל להתכונן לעשור חדש.
אתמול אברהם אמר לי שהוא רוצה לעשות משהו מיוחד שהוא יתחיל בראשון לראשון של העשור השני. והבנתי שהגיע הזמן להתחיל לעבוד על ה-New Decade Resolutions.
אבל אין לי. איך לעזאזל אנשים שלא יודעים מה הם רוצים לעשות מחר אמורים לייצר רזולוציות עשור? אגב, זה לא עניין מופרך. יש בעולם שלנו, לפעמים ממש בשכונה שלנו, אנשים עם חשיבה תהליכית, עם תוכניות ותחזיות. אנשים שבונים חניון שיחזיר את עלותו תוך 20 שנה. 20 שנה!! זה אמנם לפעמים קצת כיף לחשוב מה יהיה עוד 20 שנה, כמה מכל תחזיות העתיד האפוקליפטיות/אוטופיות יתרחשו. ובכל זאת, כמעט תמיד, או שאולי רק בדרך כלל, או שלפעמים, נדמה שיותר כיף להזכר במה היה פעם, באיך היה פה שמח לפני שנולדתי. אפילו יותר שמח. ולזה כבר יש הוכחות בשטח. לעולם לא תטען ב”הביטו” טענה ללא הוכחות נחרצות, חותכות, אמפיריות.
המציגה איננה אני, אבל חצי מהגנים שלי שייכים לה
.
ולפי הבלוג הזה – My parents were awesome, ההורים של כולם היו הורסים, לא רק שלי. [למרות שעם תמונה כזאת קשה להתווכח – אמא “הביטו” היתה שערוריה בשנות השישים.]
ואולי גם דברים אחרים לא זייפו. [אוי, זה מעבר חלש במיוחד, עדיף לומר – ובעניין אחר:]
לפני ימים, שהפכו בינתיים לשבועות, בערב חורפי אחד, ציפצוף מחריש אוזניים של משחק מזייף שמנסה לשיר את Happy Birthday to you הגיע לסלון. אחרי הדיון באיזה סיוט זה ילדים ואיך צריך להוציא חוקים נגד צעצועים רועשים הסתבר שבעצם הרעש החינני מגיע מהמטבח הפרטי שלנו ולא משכנים-סוררים-שמגדלים-בני-שנתיים-במרכז-תל-אביב. נר יום ההולדת מלפני כשנה וחצי פצח בזימרה. שינוי מזג האוויר, ההתחממות הגלובלית, הנשמה של הפלסטיק – אחד מכל אלה, או כולם ביחד, גרמו לנר לחזור לחיים. לפניכם, לא נגענו. בסוף כן, לא היתה ברירה.
[הערה: במקור הנר שר כמו זמיר. הערה 2: בקשת מחילה על הרעד, זה צחוקי המרעיד את המצלמה]
וכדי לא לגמור בזיוף וכעוד הוכחת שמחת עבר (ותודה לדודי על הלינק):
ככל שלא כותבים ולא מאכילים את הבלוג, קשה יותר לחזור. זה קצת כמו כשקר קר קר אז חם וכשחם חם חם – קר.
הפנסיה כבר נקראת ככה רק בשביל הפרוטוקול, במילא הים סגור.
כשאני לא מאכילה את הבלוג, אני מאכילה את קומפוסט התולעים, חיות המחמד החדשות. מי שלא עשה קומפוסט בביתו, לא ידע שמחה בחייו (ואני כמובן לא נסחפת, זאת עובדה).
יומו הפרה-ראשון של הקומפוסט, חסכתי מקוראיי את תמונות ההמשך, הן למתקדמים
אני עוד לא רוצה להתרברב, הקומפוסט במרפסת המוצלת עדיין בשלבי רבייה. התולעים מקבלות אוכל רק פעם ב-5 ימים, חלק מהזבל האורגני נאלץ למצוא את דרכו לזבל של כל הכיתה (למרות ששמעתי על אנשים שהקפיאו זבל אורגני שייחכה בסבלנות להגיע לערימת הקומפוסט שלו, אהמ.. אהמ..) וכל פתיחה של הקומפוסט עדיין מלווה בחשש.
אבל אני כן רוצה לדווח על מרוצות כללית מהתהליך. קומפוסט זה פשוט הגיוני. מה הטעם לנתב ולנייד ולשנע ערימות זבל מנקודה לנקודה ולתת להן לשחרר גזי מתאן, כשיש אלטרנטיבה שהופכת אותן לזהב שחור ומצמצמת את נפחן בעשרות, אם לא מאות אחוזים.
זה קצת כמו כשמרזים – השומן ששורפים נמצא באוויר, נעלם, הופך ליישות רוחנית. ככה גם הזבל, חוזר לבורא עולם כמו מסע בזמן.
קומפוסט נחשב בקצה ההמרה לדת הירוקים, במיוחד אותו קומפוסט תולעים (מספרים לי שהתנ”ך בנושא הוא הספר “worms eat my garbage“). אצלנו בבית הוא הגיע לבית שהייתי מגדירה אותו 6 מתוך 10 בסולם הירקרקות, כך שאין זה מחוייב המציאות. יכול להיות שזה מעלה אותנו אוטומטית ל-7, ובכל זאת.
עוד לא הגעתי לאיזון הצריכה של באי הבית מול זאת של התולעים. נוצר מצב שלעיתים אכין סלט X כדי לייצר לפוחזות מזון אהוב. ולהפך.
אולי אני צריכה ארנב.
ובעניין המשך ההשקות: אברהם קורנפלד (הגאון, המוכשר, השווה פלאס פלאס) ואני העלנו את untitled בגירסת פיילוט לאוויר העולם של הרשת. עדיין מדובר על אתר בחיתוליו; אנשי הקבוצה עדיין מתגבשים, יש עוד מיני באגים לאנשי ה-QA שבין ששת קוראיי (ומדובר בלפחות 2), התכנים מוזנים לאיטם.
אבל זה הקטן גדול יהיה.
התחייבתי מול קהל קוראיי העצום, לפני חודשיים ויומיים (שהם לא הרבה זמן במונחים יחסיים) להעלות לאוויר אתר נוסף. אני שמחה להודיע קבל עם ו על תרומתי הצנועה לתרבות בפורמט של פיקסלים על בד. זוהי רק ההתחלה לה. הרצון הוא להיות ממ”ר (מיצב מבוסס רשת) ארוך טווח, ללא תאריך תפוגה, המתעד אותנו ברגעים דיגיטליים.
רק היום, דומיין ארוך במחיר קצר – פרויקט חדש בתחילת ימיו – I Type Therefore I am.com.
ובו מכרים, קולגות, חברים, משפחה, קרובים ורחוקים כותבים לי מייל. תפקידי בכוח – מושא המייל מחד ומתעדת תהליך היצירה של המילים, מאידך. אמנם, מדובר בשליחת מייל מתואמת מראש וכוללת מפגש מרגש, אבל המייל עדיין עובר בצינורות רשת האינטרנט מנקודה א’ לנקודה ב’ דרך נקודה ג’ הישר לתיבת האינבוקס שלי. תוכן המייל נשאר אצלי בתיבה, כתיבת המייל עוברת למרחב הציבורי ואיתה נושא המייל, שם השולח, גיל השולח, ומקום כתיבת המייל.
כרגע בראשית של האתר – אבא שלי. שלא סתם כותב לי מיילים שהם נכס, אלא גם שולח לי לינקים לדברים 4 ימים לפני שהם עולים בבוינגבוינג! (זה נכון, לא תמיד, לפעמים זה שנתיים אחרי שהם הופיעו בדיג). וגם שולח תמונות משפחתיות עם כיתוב, מפרווד הגיגים ושואל שאלות טכניות. סמסים ומיילים מול הורים (אם ההורים מסמסים) הם ללא ספק מנפלאות הטכנולוגיה. (בעניין זה הסיפור של ניבשון על הדפסת/סריקת/שליחת התמונה של אמא שלו הוא אחד המוצלחים.)
דווקא כשהרוחות מזלזלות בתמימותם של בני האובמאים, ובעקבות הפוסט הקודם שעורר תגובות קשות עד קשות ביותר – כמה פנינות חן מבית היוצר של הווסט ווינג, של הפירסט ליידי ושל פרזידנט אילקט, כי מזמן לא חגגנו עליו.
ללא מילים:
וזה כן דורש איזו מילה או שתיים: מר וגברת אובמה נדרשו להצטלם עם מנהיגי העולם (כן, גם עם ביבי ושרה), עם 130 מנהיגי עולם. בא גולש נלהב, אריק שפיגלמן, כנראה מעדה מסויימת, ששם לב שמר פרזידנט מצליח לחייך בכל תמונה בדיוק, אבל בדיוק אותו דבר. המסקנה של שפיגלמן היא שאובמה הוא או רובוט או פסל שעווה. כל התמונות נמצאות בפליקר של הבית הלבן.
הפירסט ליידי והעזר כנגדו, חוזרת לעונה החדשה של רחוב סומסום. ביג בירד עם תסריט משובח שכולל את המשפט הראוי לקאלט עתידי “Are you part bird, Mrs. Obama”?
ומיסס אובמה עם אלמו. חולה על אלמו, חולה על מיסיס אובמה. היא פשוט אישה גדולה (וזה בלי להתעסק בשערוריית המכנסיים הקצרות והרגליים הארוכות אי שם בשלהי אוגוסט):
הבעייה עם אלמו ורחוב ססמי סטריט היא שברגע שמתחילים, קשה להפסיק.
רעש מזהם את האוויר. אבא שלי היה אומר את זה רבות על הרעש שהייתי מייצרת כילדה ואני זוכרת כמה קשה היה לי להבין את החיבור הסמנטי הזה בין עולם הזיהום לעולם הרעש. היום, לעומת זאת, נדמה לי שאין תחום בעולם שלא מזדהם מרעש.
ברור לי שאחד המוצרים הנדרשים ביותר ברשת של ימינו הוא מוצר שיזקק דברים נקיים מתוך הרעש, מתוך הזרם האינסופי הזה, מתוך בליל המידע, הנתונים, האינפורמציה והשטויות. כל כך הרבה שטויות. אני מסוגלת להעביר יממות שלמות בצריכת שטויות, ביניהן צצה גם שטות שמלבבת את רוחי, שמשמחת, מעוררת השראה ונותנת מוטיבציה לחיות.
בימים האחרונים שבתי לרצף לינקים שזנחתי בעבר ולא פסקתי מלהשתאות. הדברים שיש באינטרנט, אני אומרת לכם… מול המסך מצאתי את עצמי חצי מסתירה את העיניים, חצי מציצה ופולטת מדי דקה או שתיים “אלוהים!!”, “אני לא מאמינה שאני מסתכלת על זה”, “אאאאוץ’!!”. אני לא מטמיעה פה כלום, לטובת הציבור, זהו אזור רך שעוברות בו לעיתים נשמות זכות שאין צורך לחשוף בפניהן את כל זוועות העולם. הרי ידע זה כוח, אבל בורות זאת הקלה גדולה.
המציגה איננה אני, אבל זה היה בדומה
ובכל זאת, שיהיה ברור מול מה ניסו להיסגר העיניים:
< דיסקליימר: אלו חומרים לא בריאים לצפייה לבעלי קוצב לב, לנשים בהריון ולאנשים הנוטלים תרופות באופן קבוע. שום הקלקה פה היא לא באחריותי.>
בחורה אחת בת 25, שלומדת איך להיות דולה, החליטה לתעד את צוואר רחמה. לקחה מרחיב איברים פרטיים, פיסקה, ביקשה מחברה הסקרן להפעיל את פונקציית המאקרו במצלמה, להדליק את פנס הראש ולצלם. לשמחתנו ולתדהמתנו, קיבלנו מחזור אישה שלם, אבל מבפנים. לי אין מילים. זה קצת כמו תערוכת הגופות, רק שזה חי. ובריא. לא שזה נראה כמו משהו בריא, אבל דיס איז לייף. יותר משנדמה לנו ביום יום, אנחנו חיה. עם אפשרות לחשוב על זה שאנחנו חיה, אבל חיה.
בחורה אחרת, ביקרה בבליז. שם עקצה אותה יתושה, שהיתה בתפקיד נשאית של ביצה של זבוב. פקעה הביצה של הזבוב בקרקפת ראשה ורימה/תולעת, תקראו לזה איך שאתם רוצים, בנתה את ביתה מתחת לקרקפת ראשה של בחורה שוחרת מדע. כל המשך ה”בחזרה לטואיצ’י” הזה מתועד ביוטיוב, אלא איפה.
וזה כבר הארד קור: משהו שנדמה כחצ’קון אימים מתגלה כעקיצת עכביש (או אולי זה מקרה רפואי אחר בכלל). נהרות מוגלה נשפכים מגבו של הבחור ששתי נשים עם יצר של קוסמטיקאיות מתנפלות עליו. ואם הצפייה עצמה נשמעת בלתי אפשרית, אפשר לצפות בצופים, כדי להבין את העוצמה של הדברים.
ערב יוה”כ תש”ע
וכל הרעש הזה (שאני כמובן אמביוולנטית כלפיו, כמו כלפי שאר החיים), הופך את השקט של יום כיפור לתענוג חסר תקדים. מישהו לחץ על Mute, ושפוי פה לרגע. צריך לשבת, להתרכז וטו צ’ריש את השקט.
כחלק מהעניין הגדול של “הביטו” בתל-אביב ובלוקאליות (שהרי הלוקאליזציה היא הגלובליזציה החדשה ו”הביטו” מתייחס לטרנדים באחריות נדירה*) נערכה צפייה מסודרת בסדרה של מודי בר און וענת זלצר על תלמקףאביבמקףיפו (ויש גם פתיח יפיפה). יש לי פיסקה או שתיים של ביקורת, אבל היא שולית – צפו ב-VOD הקרוב למקום מגורכם. הסדרה מאירה כל הליכה ברחוב תל אביבי באור ארכיוני ואנושי. מסתבר, שגם אז היה קשה, או לפחות רועש:
איפה יימצא ראש העיר שייתן לנו קצת שקט ומקום לעבודה רוחנית?
הערת שוליים:
*ובאותו הקשר, נא לא להחמיץ את הסרט “עג’מי”. אמנם היציאה ממנו כרוכה בייאוש וברצון להרים ידיים מול כל עוולות האנושות, אבל האבינג סייד דאט – הוא סרט חובה. הלוואי שפשוט יוסיפו אותו לבגרות, וכדרישה לפני קבלת תעודת זהות.
