יכול להיות שמה שצריך לעשות זה פשוט להתבגר – להודות ולומר שהתדירות בבלוג הזה היא פעם ברבעון, זה גם בסדר. לא זכורה לי הגדרת תדירות נוקשה אחרת לגבי פרסום פוסטים בבלוג, לא יצא חוק בנושא ולא יוציאו אותי מאיגוד הבלוגאים אם אפרסם גם פעם בשנה, זכותי.
[איזו דרך עקלקלה לומר – מדהים כמה שבלוג, כולה בלוג, מצליח לשבת לי על המצפון]
וכבר דשתי בנושא, השיתוף הפך לכל כך הרבה יותר פרגמנטלי – לינק בפייסבוק, תמונה באינסטגראם, פיסת מידע לא חשובה בטוויטר, share על משהו שכבר מישהו אחר כתב, לייק בימים עצלים. לא רק שקשה לגייס את כוחות השיתוף לכדי פוסט אחד מגובש, אלא נדמה שאפילו המוח לא מצליח לייצר גיבוש של השבבים האלה.
מצד שני, מסורת היא מסורת – פוסט סתיו הוא פוסט סתיו! עליו לא פוסחים ולו לא אומרים “אפשר לצמצם אותך לכדי טוויט”, אליו יש כבוד. והביטו מציין את הסתיו החמישי שלו בשנת 2011 (סתיו 1, סתיו 2, סתיו 3, סתיו 4), מדובר ביישות רשתית בת 4.
עונות זה אושר. כי יש דברים שהם רק בעונה וכשהם לא, אפשר להעריך את חזרתם יותר. אפשר להירגע כשהטמפרטורה יורדת בכמה מעלות, אפשר לנשום כשמתחיל להכנס אוויר זז דרך החלון ואפשר להתענג על “שהחיינו” מסורתי על קרמבו וגויאבה.
וצריך להתענג, כי זה לא ודאי שהסתיו יחזור, שהיום יבוא אחרי הלילה, שהאביב יבוא אחרי החורף. אף פעם אי אפשר לדעת בוודאות, עד שהוא מגיע.
והוא הגיע. השקיעות נוגות יותר, השמיים נקיים יותר וחזרו כל הסדרות החשובות. קומיוניטי, פארקס אנד ריקריאיישן ומודרן פמילי (ועוד שבוע, גם בורד טו דת’). כל החומרים שאיתם נעבור את החורף ואת שעון החורף.
חדי העין ובעלי חוש ההתמצאות יבחינו שבתמונה אמנם זריחה ולא שקיעה, אבל הרעיון ברור
(ולחשוב שיש ארצות שבאמת יש בהן סתיו… ואצלם יש n בסוף המילה autumn)
וכל שנותר הוא לאחל שהסתיו הזה, עם החן שלו, יביא איתו שנה של שמחה, של התחלות, של גשמי ברכה, של מחשבות ומעשים.
שנה של ריקודים:
ושנה של שלום:
(ותודה לאריאל על החשיפה התרבותית הזאת. ועל החשיפה לשרירי חזה באחורי הפריים.)
* בלוג על טכנולוגיה בלי המלצה על אפליקציה? על התרגשות מאיזה אתר חדש? מי שמע על דבר כזה? הנה, בסדר, הבנתי. לסמיול יצאה אפליקציה שצריך ואין ברירה אלא להתקין. [MadPad] לג’ף ברידג’ס המלך יש דיסק חדש והוא מספר עליו בפליילסט של סלבריטאים (לא כדאי לפספס שם את בנג’י היוז)
כנראה שזה הפוסט אלרגיה והכמעט קיץ הזה שמאפשרים לי להשאר ערה בלילות ולגלוש ללא גבולות כמו תיכוניסטית בחופש גדול. והלילות הם הימים של אמריקה, והם חמים פחות ושקטים יותר וזה עונג להיות מחוברים לרשת, לצד השני של האוקיינוס ולהרגיש לא פה (בעצם העונג הוא מלהרגיש במקום אחר – אין לי עניין עקרוני עם “לא פה”).
וכשאני צופה בקינוט של כנס המפתחים של אפל, אותו אחד בו מכריזים על אייפונים ואייפאדים ואיי-דברים אחרים, אני חשה אסקיפזם מזכך. אני יודעת, אני יודעת – זה מירוץ הצריכה, זה ביזבוז ולא שפע, זאת שטיפת מוח – אבל אני לא יכולה שלא לחייך ולהתרגש לקראת פיצ’רים חדשים. שטף אדרנלין ושמחה מציף אותי, אני מזדקפת ולרגעים נדמה לי שהכל בסדר. מה בסדר? שהכל נפלא, פשוט נפלא.
ואני לא זוכרת איזו בשורה שימחה אותי יותר – זאת שאין יותר Save והכל נשמר אוטומטית עם כל הגירסאות? זאת שמספרת על אפליקציית רשימות שיכולה להזכיר לי לעשות משהו רק כשאני נמצאת במקום מסויים או רק כשאני יוצאת מהבית או נכנסת לשוק או מגיעה לירושלים? זאת ששירות שאני משלמת עליו 100 דולר בשנה הופך לחינמי? זאת שאפשר יהיה עם שלוש אצבעות לגרור את הדסקטופ שמאלה? או אולי בכלל שאפשר יהיה לצלם באייפון בעזרת כפתור פיזי, לא רק בעזרת הכפתור על המסך?
נדרשות רק כמה שעות כדי שכל מה שכתוב בפיסקה למעלה ייראה לי מגוחך. אבל אני בטוחה שלכשתצא לעולם מערכת ההפעלה הבאה של המק (הלוא היא האריה!) ומערכת ההפעלה החדשה של האייפון והאיי-קלאוד, אני אזדקף מחדש ואחייך שוב את חיוכי הילדותי, הנבוך מהרעיון של התרגשות גיקית.
וכל עדכון כזה, בדרך כלל, מוסיף מכשיר נוסף שאפשר לצרף לרשימת-המכשירים-שאין-מה-לעשות-איתם-יותר-חוץ-מלהתרגש-נוסטלית.
מדגם לא מייצג.
למעשה, בכל פעם שאני צועדת ברחוב, בכיסי מונחים בנחת: Tuner לגיטרה, מיקרופון, שלט למחשב נייד, סורק, מפת כוכבים, מצפן, מצלמה, פקס, מטרונום, מחשבון, ספר כתובות, יומן, אלבום תמונות, רשמקול, שעון, רדיו, כמה מאות דיסקים, מילון צרפתי-עברי, פלס, כמה ספרים ומפה.
אה, כן – וטלפון.
[אגב, לצד כל הנפלא הזה, סטיב ג’ובס עושה לי תעוקת חזה עם איך שהוא נראה ועם המחשבה על החיים עם סרטן בלבלב. אבל אני חזק בהדחקה]
יכול להיות שאני סתם מתלהבת, אבל קיים סיכוי, גם אם הוא קטן, שהעניין אכן מגניב. צריך תמיד לקחת בחשבון גם דברים קלושים סטטיסטית. הרי 80% מהסטטיסטיקות מומצאות, וכל השאר – הן רק סטטיסטיקה.
אופניים הם תמיד מלהיבים ואביביים וחיבתי אליהם ידועה (הנה כאן, וכאן, וגם כאן), אבל היום אני חוגגת בעלות על 1500 זוגות אופניים! קיבלתי בתיבת הדואר את הצ’יפ שמאפשר לי לשחרר זוג אופניים בכל תחנת תל-אופן (שם השירות הוא האלמנט הלא מגניב של העניין) ברחבי העיר. נדרשה לי שיחה עם חבר בעל צ’יפ כדי להבין שלמרות אופני היאללה-יאללה שלי, הקלילות, בעלות הספידומט ומושב הברוקס, מותר לי להצטרף לשירות. בבחינת אמצעי תחבורה ציבורי נוסף המשרת נסיעות ספונטניות וחד כיווניות.
והנה כך, אושר. רגעי אולי, אבל אושר. כבר ביום הראשון להצמדת הצ’יפ למחזיק המפתחות שלי נסעתי 3 נסיעות ספונטניות שכאלה. מרחק 7 דקות הליכה, הופך לשתי דקות רכיבה וכשאני נפרדת מהאופניים עליהם רכבתי במשך אותן שתי דקות, אין סנטימנטים. אי אפשר לגנוב לי אותן, כי למרות שיש לי 1500 זוגות, אין לי אף לא אחד.
תחת הכותרת מפחית נכסים, מפחית דאגה.
בשנים האחרונות מתייחסים הרבה ל- SAAS – Software as a service – תוכנה שנמכרת כשירות והקונה לא הופך לבעליה החוקיים, אלא כמנוי של השירות. התשלום הוא לא חד פעמי אלא שוטף ומלווה את התוכנה בשידרוגיה השונים. ותל אופן הם בפירוש אופניים-אז-אה-סרוויס. ומבחינתי, השאיפה היא לייף-אז-אה-סרוויס, וכמה שיותר מזה. אני מבינה שבקצה הדומינו הזה יש מישהו שהוא הבעלים של הדבר הזה, אבל חשקה נפשו להיות בעל עסק ולכן, שיתמודד. מצידי אני מקווה שלפחות האוטו שלו בליסינג.
אוסיף ואומר, שלצד האופניים מותקנת על האייפון אפליקציה פשוטה שיודעת לומר איפה התחנה הקרובה, כמה אופניים יש בה וכמה עמדות פנויות להחזרת אופניים יש בה. פרט לעובדה שיש לה אייקון שנראה כאילו צוייר ב-Paint על ידי הבן של ראש העיר, היא עושה את עבודתה נאמנה. שיא הכיף היה לראות את מספר האופניים הזמין בעמדה מתעדכן אחרי שהחזרתי את האופניים. 2011!! היר איי קאם!
+++++++++++
ובעניין אחר לגמרי: ההורים שלי למדו לסמס. אם לדייק: לשלוח סמס, לאו דווקא לקבל סמס. מסתבר שבגיל 82 עוד ניתן לרכוש מיומנות מוטורית עדינה של שנות ה-2000. מגיעים אליי סמסים ריקים ולאחר מכן סמסים כפולים המכילים תיאור כללי של הסיטואציה, פורמט הלקוח כולו מעולם המייל, יצוק הישר אל סמס. אין שמחה גדולה מהורים מסמסים, זה ערוץ תקשורת מנצח.
ורק מסקנה אחת נגזרת מהיכולת החדשה הנרכשת – הכל אפשרי, הכל!
כותב הסמס הוא איננו אני, אבל הוא מתכתב איתי.
ואם הכל אפשרי, אז גם פוסט אחת לשנה אפשרי. אם בא לי.
[לחסרי קונטקסט הכותרת – הנה הוא כאן וגם כאן]
דווקא ביום שאני באה לשבח, הוא לא בא לי טוב. כמעט כמו אוטו שעובד כמו שצריך כשמגיעים למוסך, רק ברוורס. זאת אומרת, רק הפוך.
אבל כבר 15 ימים (לא כולל היום) אני מופתעת לפגוש את עצמי בבקרים. ולא בזכות מזרון חדש, ולא בזכות זה שאני לא אוכלת מאכלים כבדים בערב, ולא בגלל שלא שתיתי קפה בערב וגם לא בגלל שיש איזה טיול בוקר מלבב שצריך לזנק לכבודו מהמיטה.
כל התשובות אינן נכונות.
בזכות אפליקציית אייפון. אני מטילה ספק בדבריי בעצמי, ואומרת בחשש, אבל נדמה לי ש-Sleep Cycle, אותה אפליקצייה מדוברת, עושה את עבודתה נאמנה.
המציגה הינה אני. דיפ אסליפ
אני ידועה בתור מתעוררת מהקשות ביותר. יש מור”קים על יכולות שינה שלי תחת קרב, ועל שכנים שבאים להעיר אותי כי השעון הצליח להוציא אותם מהמיטה אך לא הצליח להעיר את הנסיכה על העדשה.
זה גנטי, אני עד היום בכלל לא באתי אל עצמי בטענות. זה לא שלא ניסיתי להילחם, כי ניסיתי להילחם – קניתי שעונים רועמים יותר והזויים יותר, שמתי שעוני פעמונים בתוך סירים, ניסיתי את טכניקת השעון הכפול, ושקלתי רכישה של שעון בורח.
החלום לקום מהמיטה כמו פנתרה ממשיך להיות חלום, תרתי משמע.
ולמרות כל הכשלונות, הגבות שלי המשיכו להתרומם בעניין ובתשומת לב כל אימת מוצר-מעיר-חדש-על-המדפים. המסקרנים ביותר היו אלו שיודעים מתי להעיר אותי, כמו ZEO שמתחבר לגלים של מוחו של הישן ומשפיל אותו עם רצועת ראש של טניסאים משנות ה-80.
ואז, במחיר 1.99$ הסתבר שגם האייפון יכול. אין דבר שהאייפון לא יכול (בסוגריים אומר שיש לי גם פלס לרגעים קשים, מותקן ומוכן). רוצים לשחק כדורגל ואין לכם כדור? There’s an app for that.
ההכנות לפני שינה דורשות להניח את האייפון בפינת המזרון (לא לפני שמכבים את כל היכולות הסלולריות/הג’י.פי.אסיות/ה-wifi-יות של המכשיר), לומר מה השעה המאוחרת ביותר שארצה לקום, ולומר סוויט דרימס.
במהלך הלילה, נרשמות תזוזות האייפון ואיתן עומק השינה. עם שחר, חצי שעה לפני שעה הקימה המיועדת, האייפון מתחיל לחפש חלון הזדמנויות טבעי להעיר אותי. וכשאני בתהליכי התעוררות, ואז, ורק אז, נדלק מסך הגוד מורנינג ועימו מושמעים כמה צלילים.
בבוקר, מחכה לי גרף שמתאר את שנת הלילה, מתי הייתי אווייק, ומתי דיפ אסליפ.
המציגה איננה אני, אך זהו גרף המציג את השינה של המציגה שהינה אני
והאמת היא, שבימים הראשונים הטלתי ספק. כי הרי זה מופרך. אבל בתום שבועיים, נדמה לי שפגשתי יותר בוקר מזה זמן רב. ויש לי תחושה שהצילצול מתחיל כשאני מחכה לו ולא נכנס לתוך חלום בתור משאית שנוסעת רוורס.
אבל הפוך.
[ואם כבר מדברים על פוך, ועל שאיפות לחורף, אולי שווה לשאת תפילה. להקשיב לניק דרייק, לספר לפקעות במרפסת שהגיע החורף, שקר. ואולי מחשבה תהפוך למציאות]
לכבוד יום הכיפורים, אנטייטלד יצא במבצע חסר תקדים: אתם חוטאים – אנטייטלד מוחק! שלא לומר מוחל.
אחד מתענוגות האינטרנט זה לנסות למצוא את המקבילה הדיגיטלית של מנהגים שבבסיסם הם אופליין. וזה הבילוי הקבוע של אברהם ושלי לפני חג באנטייטלד. הפעם קדנו בפני מאיר וביקשנו (בין ביקשנו להתחננו…) שיעזור לנו, ולאחר עבודת קידוד ושיוף פיקסלים (תמונות בקרוב) העלנו לאוויר, רגע לפני תפילות כל נדרי את מיני-אפלקציית-מחיקת-החטאים.
נסו ולא תתאכזבו, החטא נמחק במחי שורה ירוקה ומדווח על הצלחה, זה עונג. עד רגע המחיקה, שיתבצע לאחר יום הכיפורים, כל החטאים מרוכזים כאן, מחכים למחיקה הגדולה.
כמה מהחטאים שנגעו לליבי:
בכל פעם שעשיתי קניות בעדן אכלתי בלי לשלם מלא שוקולדים ושקדים מהתפזורת [א]
אני ישנה בצהריים בימים בהם אני אמורה לעבוד מהבית. [אנונימי]
המשכתי לאכול פרינגלס גם אחרי שידעתי שהיצרן עושה ניסויים בבעלי חיים [אנונימי]
ג’ימייל שיחררו לאוויר העולם לפני כמה ימים פיצ’ר חדש: פריוריטי אינבוקס.
כבר הבנתי שאני עובדת בלענות על מיילים. זה מרכז יומי, זה לוקח נתח מרכזי מהזמן, מתשומת הלב, זוהי רשימת המשימות הלא מתבצעות של חיי. מסמנת בכוכבים צהובים, מסמנת כ-unread, מסמנת כ-flag, מסמנת בלייבל. עובדת בלסמן ובלענות.
ואני לא היחידה. יש אתרים שמקדישים את עצמם למאבק חברתי למען מיילים קצרים (עד 3 פיסקאות) ויש חברות כמו גוגל שבאות לנסות לעזור ולמיין לנו את המיילים (באופן אוטומטי כמובן) כך שהמיילים החשובים יופיעו למעלה, בולטים היררכית, והמיילים הקצת פחות חשובים קצת יותר למטה וה-unread-not-important דחוקים בסוף הרשימה. וכל היתר.
Woohoo! You’ve read all the important messages in your inbox המציג איננו המייל שלי
על פניו – גאוני. והאמת היא שגם באופן מעשי. הבעיה היא לא של גוגל או של ג’ימייל או של האלגוריתם (למרות שגם הוא מגהק ומחביא חברות ילדות לפעמים ב-everything else). הבעיה היא אצלי. פיצ’ר קטן ומתוחכם לימד אותי דבר או שניים על עצמי.
זה לא שלא ידעתי את זה קודם. אני שנים מואשמת בכך שלא הפנמתי כראוי את הפרק על עיקר וטפל של “שכונת חיים”. פרק שבו צחי, או ילדאחרבעלשםדומה, מתעמק במסגרות התמונות במוזיאון במקום בתמונות עצמן (אפילו נדמה לי שכבר ציינתי את זה בפוסט ישן שנאבד בארכיוני הביטו). אבל לראות את עצמי פעם אחר פעם ניגשת *קודם* למיילים המקוטלגים תחת Everything else ולא למיילים המקוטלגים תחת Important and Unread זאת חווייה תקדימית ואינשאללה מכוננת.
למרת שיש הגיון מאחורי הדברים. אני מעדיפה להיפטר קודם מהדברים הקטנים והפשוטים: המיילים שאפשר לעשות להם דליט, המיילים שדורשים ריפרוף קטן, מאשר להתמודד עם המיילים שדורשים לחשוב, להקליד ולהתנסח. שלא לדבר על המיילים שדורשים להעלב, להתרגש ולשמוח.
ובעניין אחר לגמרי – אבל שדורש ציון בפני עצמו – שנת תשע”א החלה לפני איזה יום יומיים. ורגע לפני שכבר אי אפשר לאחל ולבקש שהשנה הבאה תהיה עדינה איתנו, הביטו חושף לינק-אח: שנהטובהטובה.קום.
[פרויקט נוסף מבית היוצר של IMHO (שנת הקמה 2009. בעלות, מייסדות, הפקה, ארט וקופי: יעל ואני). הדפים מתוך “העולם הזה” שנת 1976 ומתוך “לאישה” שנת 1968. ההדפסים נעשו בבעלי המלאכה, שזה ללא ספק המקום לגלות בו שהפינס איז דפוס רשת.]
אגב, שוב הגיע סתיו. סתיו מספר 4 בהביטו [סתיו 1, סתיו 2, סתיו 3]. חגיגות יום ההולדת של הפעוט הזה (שחוגג את יום הולדתו השלישי) מעבר לפינה. נדמה לי שבעקבות שינוי התדירות פה ובעקבות החגים, נחגוג בעדינות – בשיר סמלי. הופ, הופ, טרללה. מסיבה וירטואלית לכבוד הביטו עם הדי. ג’יי מספר אחד ברשת.
[אני מנסה לוותר על ההקדמה של ההתנצלות בתחילת כל פוסט על התדירות, או על חוסר התדירות, שגוררת אחריה פוסטים אקלקטיים. אבל לא מצליחה]
כשהקיץ מגיע האצבע שלי נהיית קלה יותר על הדק ה”אד טו קארט”. לדסק המשחקים שלי הצטרף כרטיס קול ואליו הצטרף גם מיקרופון. בהמשך, נולדה להם מקלדת מידי. צעצועים חדשים.
ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, אולפן הקלטות ביתי. מעתה, כשישאלו אותי על תחום עיסוקי אומר “מוזיקה אלקטרונית, אני עושה מוזיקה אלקטרונית”. ממש מתגלגל על הלשון. עכשיו רק נותר הנושא השולי של עצם ההקלטה, של הנגינה, של הפקת המוזיקה.
וזה לא קל.
אני עושה כאן מעשה שלא ייעשה, מציגה את ההקלטה הראשונה בצעצועים החדשים. זה משהו שאמור היה להשאר בתיקיית “פור פיוצ’ר רפרנס” בתוך תיקיית “הקלטות ראשוניות ביותר” במצב hidden. אבל זה כאן, כדי שנוכל כולנו אחר כך לראות תהליכים, לראות את השינוי, לצחוק עליי ברחובות וזה בגלל שאת הכליות שלי אני נותנת בשביל “הביטו”.
אז בעדינות, לחצו פליי. או לא. זה גם בסדר.
[ואם כבר הוטמע כאן וידיאו של עובדי וימאו, אסור יהיה לפספס הזדמנות להמליץ על עוד בסדרה. כבר בימי הליפסינק הראשון הם הוכיחו פעילות משרדית-משחקית ענפה. והם המשיכו, הזכרון של ג’וליה הוא דוגמה קלאסית וגם מון ווקינג מייצג. זהירות, מדובר בהומור גיקי יחסית.]
ואם כבר נגענו בהומור גיקי, ושרנו Look around_round וקראנו לבלוג “הביטו” אז אני מעוניינת להפנות את תשומת לב הלייט בלומרז כמוני לתוכנית המבריקה “look around you“. הכי כיף בבי.בי.סי.
והפעם, דאבל משנה זהירות על הומור גיקי. מדובר בפארודיה על תוכניות המדע של שנות ה-50.
[ותודה לטימור ולמאיר על הגילוי המסעיר הזה]
וכדי לסגור את מעגל מקלדת המידי, אולפן ההקלטות ואפשרויות הסינתיסייזר, הכירו את מר. סינתיסייזר פאטל:
והמלצת לינק קטנה_ארוכה: בלוג צילום נוסף של נח קלינה (איש התמונות היומיות שמצלם גם דברים אחרים). הורס, מפיל וממית מיופי.
כבר כמה שבועות אני עם פתיחה של פוסט שאמור לדבר על פחד מוות, או יותר נכון ההסחות מפחד מוות. זה היה אמור להיות פוסט שרציתי לפתוח לכבודו קטגוריה חדשה – “בוק ריפורט”. נרגשת מעצם העובדה שאני מצליחה לקרוא ספר בשלושה חודשים.
מאז היו הרבה הסחות, נכתבו כתבות, זרמו הרבה מים בירקון ובעיקר הפסקתי לקרוא את הספר המדובר [רעש, יעקב בורק]. אם לסכם את מה שלמדתי עד כה במשפט – כל דבר, אבל כל דבר, אבל ממש כל דבר שאנחנו עושים בחיים בא כדי להסיח את דעתנו מהרעש המתמשך והמתמיד בראשינו של פחד המוות. הבניינים שאנחנו בונים, החגים שאנחנו חוגגים, הקריירות שאנחנו מפתחים, ואין טעם להתחיל לדבר על הטכנולוגיה שאנחנו צורכים. באז תמורת באז. *
אפשר להמשיך ברצף הלוגי, אפשר להמשיך ולגזור.
אשתמש פה בציטוט של נינה סימון שאמרה [שנייה 0:48 וצריך לשמוע אותה אומרת את זה. שום סימני פיסוק לא יעשו את העבודה]:
“I’ll tell you what freedom is to me! - NO FEAR!”
ואם תרשו לי לרגע לעשות אינדוקציה הפוכה, או איך שקוראים לזה, מכאן ניתן להסיק שאם נפסיק עם ההסחות ונצליח לא לפחד –> נגיע אל החופש הגדול. [חופש גדול במובן FREEDOM ולא במובן שוקו ולחמניה מול הטלוויזיה החינוכית]
מי היה מאמין שסוד החיים נמצא בנוסחה קצרה שמחברת בין נינה סימון ליעקב בורק?
וזה בכלל לא הפוסט שהתכוונתי לכתוב הרי. רציתי להתעצבן על הבוקר. הבוקר לקחתי את עצמי לטיול בעירי. דיווש דרומה.
עברתי במתחם התחנה.
לפני כמה שנים יצא לי לראות את המתחם לקראת שיפוצו. אין מה לומר, מדובר בפינת קסם וחמד בעיר. ערימות של נוסטלגיה, רחש מסרטים תקופתיים, ריח של אדני רכבת – הכל יש שם. הקידמה, גירסת 1892. אז מה עושים כשמזהים פוטנציאל, חור במפה שלא פתוח לקהל הרחב? הופכים אותו לקניון. ממסחרים לו ולאמא שלו את הצורה. חנויות שכל תחנת רכבת צריכה: רונן חן, נעמה בצלאל, סניף ווניליה, חנות מייד אין TLV שמוכרת בין השאר צילומים-שנראים-כמו-תרגיל-שנה-א’ של זיו קורן עם אפשרות להדפיס על קנבס ולשלוח לכל מקום בעולם וטישרטים עם Enjoy Tel Aviv בפורמט הלוגו של קוקה קולה. כיף! מחר ייפתח גם שוק אורגני, ובקרוב גם רועי שוקולד, מסעדה איטלקית ובטח תפתח גם מסעדת נקניקים מעושנים על קוראסונים.
אני מתקשה להבין מדוע האופציה היחידה לפיתוח אזור מסוים היא הפיכתו למתחם מסחר. ועוד תחת הכותרת תרבות.
הטיול דרומה המשיך במסלול הג’נטריפיקציה של כל מה שיש בו ניחוח של חיים, וחלף לצד “צבע טרי”, שמעוניין למסחר אמנות, כי למה לא? יש הרי הרבה הגיון בצמד המילים אמנות מסחרית. מספרים לי על דוכנים של סיגריות פרלמנט, וסוכני מכירות מיומנים “אפשר לעניין אותך בחבילה של שתי יצירות במחיר 13,000?”. בזמן האחרון הכל מתחיל להזכיר לי את הנמל בבולטימור, מרילנד.
* ואגב הסחות טכנולוגיות – מרוב התחושה של להיות אול אובר דה פלייס ולא לדעת איפה הבית שלי ברשת, הוקם בית נוסף, איסוף החלקים שלי לכדי עמוד אחד. שבבוקר אוכל לפתוח חלון אחד ולדעת איפה הבית.
יש הרבה דברים להתרגש מהם ברשת, כמעט כל יום. הרבה רגש וקצת טכנולוגיה במקרה הזה.
לא תמיד אני במצב רוח מתאים לריגושים אבל כשהפורטים פתוחים, הדברים מסעירים.
אתמול היו שני (!) דברים שכאלה, משני קצוות שונים בתכלית של ציר הרגש.
1. יש ברשת אתר חדש שאוהבים לדבר עליו, אבל יש צדק באוהבים לדבר, Chatroulette שמו. וזה לא הטכנולוגיה אלא הסיפור – הסיפור של הילד בן ה-17 ברוסיה שבנה אתר בשתי אצבעותיו ומקלדת והפך בין לילה לשיחת היום ברשת. אנחנו מתים על סיפורים כאלה, בוקר אחד אתה חנון ברוסיה ולמחרת חנון-סלב בכנסים באמריצ’קה ושוקל את צעדיך בקשר להמשך לימודיך בי”ב.
וזה לא הטכנולוגיה אלא הטוויסט בשימוש, הרעיון הפשוט להפגיש באופן רנדומלי אנשים לווידיאו צ’אט. על המסך אפליקציה שיד המתכנת ברורה בה והמחסור במעצב בולט באותה מידה – שני מסכי וידיאו (אחד לי אחד לפרנטר), מסך לכתיבת הודעות, כפתור Next שבזמן שיא כבר הפך לפועל To next you ופחות או יותר זה. כל כך פשוט שנדמה שכבר היה פה מאז ומעולם. כל כך פשוט שנדמה שאין לזה סיכוי להצליח. מה לי ולאיש/ה בקצה הרשת?
המציגה הינה אני וזר ברשת.
אבל המציאות, כמו שרק מציאות יודעת לעשות, עולה על כל דמיון. לתופעה התרבותית כבר יש שלוחות ותתתופעות תרבותיות. אחוז הסוטים עומד על 14%, לפי הסרטון שווה הצפייה הזה, אבל זה לא מונע מאנשים אוהבי אדם ואינטראקציה להפתיע בין כל המ-Next-טים למינהם. בכל זאת, 86% זה עדיין הרוב.
אחד מהם הוא מרטון, נגן חובב [ראיון וידיאו אחרי שבועיים של תהילה] שכבר קיבל את הכינוי Merton the Chatroulette Piano Guy, שהתחבר במשך כמה שעות לצ’אטרולט וניגן לעוברים ושבים שירים מאולתרים על החולצה שהם לובשים, על המראה האיטלקי שלהם ועל התאורה בחדר שבו הם יושבים. את הווידיאו הערוך של החגיגה הזאת הוא העלה ליוטיוב וכמו וירוס בשדה קוצים תוך שבוע וחצי, הוא שיחת היום במתקני השתייה של האינטרנט.
הווידיאו המקורי הורד על ידי יוטיוב, היו שם כל מיני דברים שעיצבנו את יוטיוב ואת יוטיוב אסור לעצבן. זוהי הגירסה הערוכה מחדש עם הטישטושים במקומות הנדרשים:
בהמשך אפקט הדומינו הזה, בן פולדס, הזמר-פסנתרן, עשה מחווה למרטון-הפסנתרן-צ’אטרולט, חבש את כובע ה-Hoodie שלו ובמהלך הופעה ניגן וחרז ליושבי הרולטה כשברקע הקהל משתף פעולה.
בין קונצרט צ’אטרולט אחד למשנהו, עלו לפני השטח טענות שמרטון הוא הוא בן פולדס. מרטון מכחיש. ב”הביטו” נותנים לכם להכריע:
[יכול להיות שהמידע לגבי זה שהבחור חובב שטויות יכול לעזור לכם בהכרעה. ולראייה א’ וגם – לראייה ב’]
2. אמנם גם סעיף 2 של פוסט #118 עוסק בריגוש אינטרנטי, אך אקדים ואומר שמדובר פה בליגה אחרת. שלא יירשם בהיסטוריית הבלוגים שאני חושבת אחרת.
אתמול אובמה חתם על החוק של ביטוח הבריאות בארצות הברית. אלו ימים שבהם אני מקנאה באמריקאים האלה, אינעל-אחותם, על יכולת הטיקוס שלהם. [בדרך כלל אני זוכרת שהם צריכים ריסט משוגע ומיידי]. זה כמובן לא רק הטקס, היתה פה היסטוריה אמיתית, מהלך מרגש ומוצלח ומשמח – אמריקה עם חזון סוציאליסטי זה לא מובן מאליו.
אבל רק האמריקאים יודעים איך לייצר סובנירים ממעמד חתימה על חוק. האמת היא שאפילו רק הרעיון לעשות אירוע מהחתימה הוא בפני עצמו גאוני. והשנה 2010, והבית לבן מחובר לעומק הסיבים האופטיים, ויושבות תל אביב רק נדרשות לפתוח טאב חדש ולצפות בשידור הישיר. המצלמה רצה הרבה לפני שהטקס מתחיל, ללא פרשן שמתאר את הכלום. הקהל המכובד, על אייפוניו ובלקביריו, לא מפסיק לצלם ולהצטלם. עידן של טאב חדש.
צילום מסך של צילום השידור החי של הבית הלבן: ילצ’י
כשלבסוף הגיעו צמד החייכנים מיסטר פרזידנט וסגנו, התלחלחו עיניי. מתי לאחרונה התלחלחו עיניי מפוליטיקה? אה, כן, בטקס ההשבעה של אובמה.
לצד ברק, בזמן החתימה, עמד מרסלס אוון בחמידות שיא, מעונב בעניבה תואמת לזו של הנשיא וצפה במר. נשיא חותם על החוק בלא פחות מ-22 עטים. ככה מייצרים חומר לאספנים. אני כמהה לעט כזה. אבל יקבלו אותו רק השותפים להבאת החוק לאישורו. אני אמנם מקבלת על בסיס יומי מיילים מברק עם נושאים כמו Thank you, Talya ותוכן כמו Because of you, every American will finally be guaranteed high quality, affordable health care coverage, אבל עט אני לא אקבל כנראה.
המצולמת איננה אני, אבל אני הייתי מתה לחבק את מרסלס.
++++++++
לא האכלתי את “הביטו” כמעט חודש. אין בי כוחות לייסורי מצפון ורגשות אשם, אבל יהיה זה חסר אחריות מצידי לא להפנות לקליפ “טלפון” של ליידי גאגא. לכן, למרות העובדה שזה כבר סוףפוסט ודי, צריך לדעת לסגור פוסטים, עוד לינק אחד אחרון. את כל מה שצריך להאמר בנושא אגיד בהזדמנות אחרת או כבר אף פעם. כאן אביא את סיכום הדברים: הרמת גבות, הינהון מתרשם וחצי חיוך.
