מי שראה את ההרצאה של אותו פרופסור עטור ניבים מהפוסט הקודם, צפה בדיון על הרצון שלנו באינדיבידואליות מול הכמיהה לקהילה, על הבדידות מול השיתוף.
הרי החיים בסופו של יום הם איזון ומינון על צירי השחור לבן. איך מוצאים את הנקודה המתוקה בין החיים מחוץ למסך לבין החיים בתוך ביטים קצובים, בין הטכנולוגיה לרגש, בין החומרי לווירטואלי.
אנחנו זוכים לבלות בזמנים של מהפכות, אמנם אני באופן אישי פיספסתי את המהפכה התעשייתית, אבל מה שקורה מסביב בקצב מטאורי הוא בפירוש מהפכה. אם הכל מתהפך, זאת המסקנה היחידה שאפשר להגיע אליה בפאתי שנת תש”ע הבאה עלינו לטובה.
לקראתה, כולם מחדדים את עפרונות הפיקסלים שלהם, שוזרים תמונה בפאואר פוינט, בוחרים פונט כתב יד, מצלמים את הילדים מחזיקים רימון ותפוח, ומשגרים לרשימות תפוצה חסרות קונטקסט ומלאות באנשים שהם לא מכירים, ברכת שנה טובה. מפליאים לעשות המסמסים שניתן למצוא אותם מסמסים גם בימי הולדת ובימים קשים אחרים סמיילי מכובד לאיחולים לבביים.
לצידם, קמה תנועה. שלא תגידו לא ראינו, לא ידענו, לא שמענו, לא כתבו, לא מכרו, לא סיפרו. הם כאן. קראו להם לוחמי טחנות הרוח או כותבי המיקודים אבל דעו לכם שהם יצאו לדרכם. ברחובות העיר, עם מעטפות ביד, אל עבר הדואר. אני חוזרת – הדואר. ילקקו לשונותיהם אל הבולים ויכתתו את מקלדותיהם לעטים. ואין לי מידע מוקדם בנושא בגלל שאני אחת מפעילות התנועה, כי אני לא – בקושי להגיע לקבל את הדו”חות שלי בדואר אני מצליחה – אלא מכיוון שהם נדרשו לשלוח מייל מקדים ובו בקשת כתובת. ומיקוד. אני ב-63921. הלוואי ויש בולים שווים. ולצד כל הטרפת, צריך לזכור שיונים עדיין יותר מהירות ממחשבים.
שתהיה לנו שנה טובה, אמן. שנהיה לראש, לזנב, למה שטוב לנו.
ובהזדמנות חגיגית זאת, אני מעוניינת להודות קבל עם ועדה למכונת ה-Time Machine שמותקנת במחשבי. יום בהיר אחד לפני כמה ימים בהירים, החליט ההארד דיסק של מחשב ה-iMac שברשותי לשבוק. מיצה, מת כמו בטריה של אוטו ושיחרר את עצמו מעוולות העולם אחרי 4 שנים שבהן רשם קבצים לתאיו המגנטיים, סידר אותם, מחק, תייק תמונות, אצר מוזיקה, וידיאו ואת כל חיי בליבו. הסתובבתי עצבנית אבל עם וייבים של טווס שיודע שהכל מגובה לו. לראשונה בחיי, מתחת לשולחן יושב הארד דיסק חיצוני שאליו נכתב כל שינוי בהארד דיסק בתחנת האם, בעזרת תוכנה שמותקנת על מקים. רגע לפני שאוחדנו מחדש ורגע אחרי שהותקן ההארד דיסק מהניילונים נשאלתי האם. Would you like to transfer your information from a Time Machine backup?
כן, בבקשה.
כאילו מעולם לא נפרדנו, אני והקבצים שלי, שישבו מסודרים כמו שעזבתי אותם, חזרנו לשיטוט חסר תכלית ברשת האינטרנט.
(מי שלא ראה מכונת זמן בחייו, לא חסרות דוגמאות ברשת. וזה יופי של דבר)
אז הבטחתי לציין את ה-8 בספטמבר בתור יום הולדתו של הבלוג. למרות שהתשיעי יבוא השנה עם הרבה חן, בעיקר בשעה 9 ו-9 דקות בבוקר. אה, ותשע שניות. למי אכפת איך נראה התאריך, ולמי אכפת מימי הולדת של בלוגים?
כנראה העובדה שאני גדלה לצד הבלוג שלי היא היא שמחזקת את הצורך ב(הי)ציוניוני הדרך. כל כך גדלתי, שאני כותבת פוסט בשעת לילה ושומעת מוזיקה קלאסית. קלאסי. כי יש דברים שבאים עם הגיל. אהבה לטחינה, אהבה למיץ אשכוליות, לסודה, לקפה. אהבה למוזיקה קלאסית.
כל כך גדלתי שאני מעריכה צעצועי פלסטיק מסויימים על פני אחרים בשל קלאסיותם
[לא ברור לי איך התפתח פה פוסט קלאסי, יש לי אמנם לא מעט מה לומר בעניין, אבל לזה תוכנן פוסט משל עצמו – “הקלאסיקה של הגרניום: דיונים בהשפעת הגנן על המרחב הציבורי”].
תראו את מוישל’ה, שר את “מודה אני”. לא פעם רכשתי את מוישל’ה בתור מתנה, אבל סוף סוף, בעקבות ביקור בשוק השווה במזרח התיכון (מחנה יהודה כמובן) גם אני יכולה לכוון את השעון לרבע ל-ח’ ולקום לקול ציוץ הציפורים ולתפילת “מודה אני”. ובאמת, בעיקר על זה אני מודה, כל כך לא מובן מאליו לקום בבוקר עם נשמתי אצלי. וזה מה שאאחל לכל אירוע, תמיד – בריאות, פיזית ונפשית.
וכדי שיהיה ברור שהפנסיה הזאת לא הפכה אותי סופית לאישה בת 65, לא רק מוזיקה קלאסית מתנגנת ברקע פעילות מבוססת רשת כזו או אחרת. גם הפמפלמוסים שותפים לפסקול. איזה כיף לצעירים באמריקה. אמריקה! (התקשתי בבחירת השיר, גם הקאברים מלאי חן)
* ובקטגורייה נטולת קשר (אבל עם קשר מסויים לוידיאו של הפמפלמוסיה), הרצאה של 55 דקות של מייקל (או מיכאל בשבילכם) ווסצ’ש (או איך שלא כותבים Wesch בשפת הקודש). צפייה חובה לאנשים שאצלם הטכנולוגיה היא גדול/שווה לרגש. ולהיפך. אני אשכרה שוקלת להתחיל Vlog (איזו מילה בלתי שימושית בעליל):
ומשם, זה רק טבעי להמשיך לעוד הרצאת תשבוחתית – ב-TED כמובן.
הסתיו כבר כאן, הוא התחיל ביום רביעי. זה אומר רוח קרירה בבוקר, זה אומר אוויר בר נשימה בערב, זה אומר כבדות בנשמה (אולי היא קשורה בכלל לבין המיצרים/הימים הנוראים וכל מה שביניהם). זהו, רואים את אור סוף הקיץ בקצה המנהרה, פלאס מספרים לי ששעון החורף קרוב ממה שנדמה לנו (שבוע הבא?). כמה עוצמה יש לעונות מעבר. זה הולך להיות הסתיו השלישי בהביטו (סתיו 1, סתיו 2), יום הולדת שתיים מתקרב בצעדי ענק, מסתבר שגם לבלוג יש גיל.
ולכבוד יום הולדת שתיים (שיתרחש, אם ירצה וכל זה, בעוד כשבוע) – קצת בתינוקות, קצת בנערות.
קצת בתינוקות
אני בדרך כלל לא צוחקת מתינוקות של זרים, אבל הילד הספציפי הזה קורע, תרתי (שווה להחזיק דרך אזור 0:36):
סרטוןהיוטיוב הזה עתיק במונחי אינטרנטים ומגיע כאן בקונטקסט, תחת הכותרת “Why Buy Expensive Toys?” ועם מוסר השכל של סרט שמתיימר להכשיר צרכנים נבונים, ואני – מספר אחת בצרכנות נבונה. זאת גם הסיבה שהצלחתי באיתור האקזמפלר שלפניכם. לבית עם ילד הייתי חוששת להביא את יצירת הרעש שלהלן, אבל בבית מדוד ובוגר כשלי, יש לו מקום ברור של כבוד על המדפסת ביום יום ועל השטיח בימי אימונים. מקור השראה לצעצועים (מגולם ב-X חיים של סינים):
קצת בנערות
ומה שאני בעיקר מאחלת להביטו לקראת יום הולדתו, זה לעבור חלק את הגיל בו האף יוצא מפרופורציה, העור מתפרץ החוצה והסערה סוערת. זה אמנם עוד רחוק, אבל זה מעסיק אותי כבר עכשיו.
נוער הוא כר בלתי נדלה לתצפיות אנתרופולוגיות מרתקות, בעיקר בחופש הגדול. כל דבוקת בני 17-14 הצועדים ברחבי העיר לבושים בתלבושת אחידה שיצרו לעצמם, מדליקים אצלי את חיישני ההקשבה מרחוק, וכולי אוזן בנסיון לאתר שבבי שיחה (ותודה לחנה רטינוב שנותנת לי מזה ישר לווריד). זה לא דומה לכלום. מעבר לחנה, אני גם חברה של כמה בני גילכלהצרותכולן בפייסבוק, בעיקר קרובי משפחה ששכחו שביקשו ממני חברות כשרק רצו למלא את מכסת החברים הראשונים. חחחחחחחחחחחח, אניייייייי כבבבבבר כנראאה לאאאא בגיל. תמצית הסיפור הנגלל בשורת הסטטוס של הבחורה שלפנינו וברצף 39 התגובות של חבריה (שרובו נכתב בתוך שעה אחת בודדה) היא מעבר אותה נערה מבית ספר א’ אי שם לבית ספר ב’. דמה זורם בדמי, היא ילדת חמד אמיתית, וכל המופיע כאן הוא בהחלט לא כדי לומר רע וטוב בנוער הישראלי אלא בעיקר כדי להפיל לסת ולהרים גבה אל מול העניין. אבולוציה שפתית?
בזמני (איזו תחושת זיקנה של ראש שבט נותנת המילה הזאת…), היו מוסיפים כמה א’ תמימים למילה “סתם” כדי לנסות לגבש לה צורת רחוב ולדמות את הדיבור הכתוב לדיבור המדובר. ניסיתי להבין אם גם כאן המקלדת בתפקיד סמלי ומייצג, הקרבתי שעות אולפן לטובת העניין אבל לבסוף גנזתי את הפרויקט. כדי להתנסות גם, הקדישו דקה או שתיים בקריאת הטקסט מעלה בקול, חווייה לשונית מובטחת, חחחחחחחחחחחחחחחחחחחח.
פוסט יום הולדת חגיגי יגיע כמובן בתאריך המיוחל, לא כמה ימים לפני כמו איזו בחורה חסרת מחוייבות לו”זית.
אמנם פסח לא מתקרב, אבל יש איזו תכונה שמקדמת סידור ארונות, סיוד ורה-ארגון של מדפים. כנראה שזה האוגוסט הזה עם הירידה הקלה באחוזי הלחות והעלייה ברמת המתח לקראת תחילתה של שנה נוספת (בבית הוריי מתבצע סיוד נמרץ שכולל גם את צביעת דלת הכניסה בכחול. אמא שלי קמה היום בבוקר ושאלה את עצמה מה גורם לאישה יהודיה בת 73 להחליט יום אחד שהיא צובעת את דלת הכניסה בכחול, זה רודף אותה). או שאלו הימים הנוראים כבר.
אז התחלתי לסדר טאבים וסימניות ישנות. את האתרים לשמירה העברתי לדלישס, את הפידים החשובים לרידר, את הלינקים השבורים לפח. יש הרבה טאבים שמחזיקים התחלות של פוסטים. אחד מהם הוא ה-Big Huge Thesaurus שמכיל תתעמודמשנה של רעיונות לפוסטים. כל כניסה מחודשת לעמוד שולפת רנדומלית 8 רעיונות מהרשימה. זה זמן שאני חושבת לנצל אותו ברגע של ייאוש בלוק כותבים אינטרנטי. רגע לפני שהוא מתוייג בדלישס כ- inspiration, blog, writing, creativity, resource ונקבר תחת 1237 התגים האחרים החלטתי טו טריביוט בקטנה.
Write about a family member.
סבתא אניוטה נפטרה לפני 20 (!) שנה, היא נולדה ב-1901. כמה דברים השתנו מ-1901. החלטנו שהשנה נציין את יום השנה ולקראתו מצאנו שתי קלטות שבהן אחותי הגאונה מראיינת את סבתה. זאת אחות עם חוש היסטורי מפותח ויכולת תיעוד מרשימה. שלב א’ בתהליך כולל דיגיטציה של החומרים, הווקמן (המכשיר היחיד בסביבה שלי שעוד יודע לנגן את חתיכות הפלסטיק האלה) מחובר לאיימק שדוגם בנחת 45 דקות בכל צד. וברקע של היום הזה אני שומעת על בנדיטים, פיאודליזם, סמאוצ’קות, רומנים אסורים, איכרים שיכורים, נמל יפו. הטכנולוגיה בשירות הארכיאולוגיה וההיסטוריה. מה הם ימצאו פה עוד אלף שנה? הארד דיסקים שחוקים?
לחיי העם הזה וכמה טוב שהוא כזה: טיזר מתוך 3 שעות
Your favorite time of year.
לא אוגוסט.
Explain why you hate people from Los Angeles/New York.
אין לי סיבה טובה לשנוא אנשים מניו יורק או מלוס אנג’לס. אבל יש לי סיבה טובה לשנוא חלק מהאנשים בתל אביב. בלי להתבלבל, שוב (פעם שלישית!) עקצו לי את האופניים היום. לקראת היציאה לפנסיה, רכשתי אופני ב’. את אופני היאללה יאללה אני מוציאה לאחו רק למטרות רכיבה פר סה, או ליעדים מובטחים מלשון ביטחון. השאיפה שלי ביחס לאופני ב’ שלי היתה מאוד ברורה – לא לפתח אליהן (לשון נקבה רבות, ראה הערת שוליים, פוסט 273) רגשות. ואני חושבת שבעיקר לא הספקתי. הן מלוות אותי בסך הכל חודשיים, שירתו אותי סופר נאמנה ועכשיו זכו להכנס למאגר שמעון הצדיק.
Share the newest and greatest thing you found on the web.
זה קל:
http://sketch.odopod.com/ – חוויה אורגנית דיגיטלית, זוהי הניאו-אנלוגיות בהתגלמותה. מעבר להנאה הצרופה שבציור עצמו אפשר לבלות שעות בצפייה בציורים נוצרים. ראה ערך – ציור יונה (תודה מיכול!).
ועוד בניאו-דיגטליות: Nerd Boyfriend – נקמת הגיקים, והפעם בחזית האופנה.
ואם כבר הגענו למייקל, אז אי אפשר בלי הדרום קוראני, סאנג’ה ג’ונג, בביצוע שלו לבילי ג’ין. ויותר מסעיר, הביצוע שלו למשימה בלתי אפשרית, הילד הזה חגיגה, אין צורך להתקמצן בקליקים:
וגם, העליתי עוד איזה Stop Motion – פירוק הפופקורן מהתירס פופקורן שהגיע מהחווה.
Which smells remind you of your childhood and what memories do they evoke.
את השבוע שעבר ביליתי בבית הוריי. בפעם הקודמת שעסקתי ברגרסיה שכזו ביליתי בגלישה מרובה חסרת תכלית (שרלוונטית כרגע יותר מתמיד עם הג’קסון 5 והיציאות מהארון). הפעם הייתי בתפקיד ממלאת מקום ויצאתי על בסיס תלת יומי לטיולים עם אבנר ואנה, צמד הכלבים חסרי התקנה שאבי עסוק בחינוכם בימים כתיקונם.
הסיבוב היומי כלל מעבר ליד הבריכה השכונתית. ביום ג’ בערב כשעברתי ליד הבריכה, היה ריח חזק של רחצה לילית. כבר 30 שנה, לפחות, הרחצה הלילית היא בימי ג’. הסאונד – סרט שמוקרן (אני זוכרת בעיקר את “אני והחבר’ה“) בליווי הד צעקות בריכה, האוויר – דחוס, חם ולח, האור – בסך הכל מרגיע, אם כי אפשר לתת בו פרשנויות, והריח? שילוב מדויק של צ’יפס מטוגן, כלור וקרטיב שנמס. זה גובל במתמטיקה – המינונים המדויקים בנוסחה הזאת מעבירים מיידית למוד 83′, ילדות. לאחרונה אני מגלה שאני מוטרדת (או שמא מרוצה) לא מעט מהיכולת המוגבלת של הטכנולוגיה, דווקא הגבולות של מה אי אפשר מרגשים ומציקים לי. בבחינת אין עוד מה להילחץ.
המציגה הינה אני, אבל היא למדה לקפוץ ראש מאז
וכאקט של טריביוט, למה עוד אי אפשר, אבל דורש מחשבה, יקום בקרוב מיני אתר בנושא. כל פרויקט מתחיל, או לפחות צריך להתחיל, בדומיין טוב. אי לכך ובהתאם לזאת, כיתת(ת)י רגליי אל עבר חנות הדומיינים הקרובה למקום מגוריי ורכשתי את ThisLongDomainSmellsLikeTeenSpirit.com
קלאסי.
ולמרות שכרגע הנחתי שם רק שומר מקום, בתפקיד אבן פינה, החלטתי להתחייב כאן, מול שבעת קוראיי, ולחשוף את הלינק הסודי.
ואם כבר אני פוצחת בסשן התחייבויות ציבוריות-סייברספייסיות-וירטואליות, אז יש עוד דומיין שמחכה בשקט להתמלא בתכניו (שחלקם כבר מוכנים (!) ומחכים בעצמם שאנקוף מקלדת ואצבעות ואקדם את האיחוד המיוחל): I-type-Therefore-I-am.com
בברכת נשמע ונעשה וחזק עם הזנב
_____
ובעניין אחר. אני בכלל רציתי לכתוב על סוגיית האבל ברשת. רציתי לכתוב פוסט על תמונות הפרופיל בפייסבוק שהתחלפו בדגלי גאווה, על עמוד הפרופיל של ניר כץ ז”ל שעבר מאפליקציות פייסבוקיות סתמיות וסטטוסים של חיים לקיר אבל (כולל סטטוס פרידה מבן הזוג שלו), על טירוף התגובות לתגובה 59 של ניר כץ שהגיב לאמא שלו כשכתבה על האבל שלה ב-ynet ובראשי הוא כבר היה ברובו כתוב אך גם ברובו מסוייג, מפוצץ בערבונות מוגבלים והחלטתי לוותר על הדיון הנרחב פה. אני לא מוצאת את המילים המדויקות לעניין.
יש עצרת בערב, נפגש שם.
כבר הבעתי טרוניות על ניהול הזמן כשיש זמן. מסתבר שאין ואקום של זמן, הוא מתמלא ולכל פינותיו נוזל צרכן זמן כלשהו. פעם כבר הבנתי את זה – דווקא אם מעמיסים על הזמן ויוצרים לוח זמנים של מנכ”לי-על-חלל, באורח פלא אפשר להספיק יותר, נוצרות שעות חדשות ביממה. עכשיו אני מתחילה להבין שהעניין הוא דו כיווני – ככל שמורידים משימות מהלו”ז לו”ז סיטיואיישן – יש פחות זמן (מה שמחזק את חוק פרקינסון הראשון – “הזמן הדרוש לביצוע משימה הוא הזמן הקיים לביצוע אותה משימה”). איזנט איט איירוניק.
פילוסופים והוגי ופרשני ומבקרי כבר עסקו בחמקמקות הזמן, בסלקטיביות הזמן, ב”כשנהנים הזמן עובר מהר”. אבא שלי מיטיב לתאר ולסכם את המצב: “הימים לא זזים אבל שבועות ושנים טסים. טסים!”
כל הפיטפוט הזה פה רק בשביל להתנצל בפני עצמי, בפני הבלוג ובפני קומץ קוראיי הנאמנים על ההיעלמות הווירטואלית. אפילו לא נעים לי לכתוב את זה פיקסלים שחורים על גבי פיקסלים לבנים – אין לי זמן…
המציגה איננה אני אבל ההבדלים מינוריים
בין מכלי הזמן אני עוסקת בלימודי גיטרה ב”קמפוס לאנשים עסוקים” (אני יודעת, אני לא עומדת בקריטריונים של המכללה) ומעשירה את אותם לימודי הגיטרה בעזרתו האדיבה של ג’אסטין גיטר. (ששמו מתחרה בספר שהיה לי, דורון ג’ל (ובמוכר הירקות האתיופי, נגסת בגמבה)).
ולא באתי היום בשביל להמליץ על מורה לגיטרה באינטרנט, בשביל זה יש פועלי אינטרנט אחרים. באתי היום כדי להעלות לסדר היום הציבורי, כי זה מה ש”הביטו” עושה, את עניין הלמידה בימים שבהם הידע בכל צורותיו השונות נגיש מרחק קליק away. אמנם חיבור לרשת האינטרנט יכול לעלות כמה עשרות שקלים והתשתית עוד כמה עשרות נוספים, והמחשב עצמו עולה גם כמה אלפים, אך אלה בהחלט בודדים. אבל מהרגע שחתיכות המתכת האלו מתחברות לרשתהכפרהגלובליהמשוגעהזה אפשר לרכוש כל ידע בעלות כלכלית אפס. אפס. Open University. וגם פאואר טו דה פיפל. וגם אוטודידקטיות ביופיה ובתפארתה. בימי המודם החורק והמצפצף הייתי מורידה מדריכי תוכנה במהלך השבוע ומבלה את סוף השבוע בצפייה ב-Tutorials, אחד מהז’אנרים שמוערכים פחת על המידה בתחום הקולנוע. השתכללנו והיום אפשר כבר להתחיל את השבוע בלמידה אינטנסיבית ומתגמלת והרבה פעמים בחיני חינם. איזה חמוד ג’אסטין?
התאים האפורים שלי כבר לא מה שהיו פעם, הלמידה אמנם נגישה יותר אך הקליטה איטית יותר, האבינג סייד דאט, יש עדיין מה ללמוד.
ובשביל אומדן זמן נוסף, קבלו את סיסטר רוזטה. יש הקלטות משנות ה-30 וה-40, זאת הקלטה מאזור שנות ה-60. יש דברים שהם קלאסיים, עוברים את מבחן הזמן בפליינג קולורז.
המציגה איננה אני, אבל אני מוכנה לחזור בתשובה בשביל לנגן סולואים כמו ב-1:30
קוראי הבלוג האדוקים כבר בוודאי יודעים שאני טרנסרייסית ובסופו של יום אני שייכת לגזע כהה העור, תחת הזהות של לטישה ג’קסון. “הביטו” מרכין את ה-Header לחצי התורן לזכרו של כוכב הג’קסון פייב שפרש מהמציאות שלנו לטובת מקום טוב יותר.
5 וידיאו-ים לג’קסון 5.
המציגה איננה אני ואולי טוב שכך בימים כאלה, אבל זה היה יכול להיות סופר כיף
אם יש דבר שאני שונאת, זה לגהק. אם יש בי פחד גדול, זה להתחיל לגהק ולא להצליח להפסיק. בספר השיאים של גינס יש איש שלא הפסיק לגהק 68 (!) שנים. כל גיהוק ראשון שלי מעורר בי את המחשבה מה יקרה אם עכשיו אמשיך 68 או ו-9 שנים. איזו תחושה דבילית זה לגהק, כמה זה משפיל וכמה זה לא מתאים לחולי שליטה שכמוני.
לימון, Boo!, כפית סוכר, להפסיק לנשום – כל אלה הם נסיונות של חלשים. הדבר היחיד שעוזר זה לשתות הפוך. אני נאלצת להדגים את הטכניקה פעמים רבות, אי אפשר או פשוט קשה להסביר את האופן שבו צריך לשתות מהדופן שמולך ולהתכופף תוך כדי. איזה מזל שיש אינטרנט (#4553). הנה, כך יש לעשות. הפסקת גיהוקים מובטחת.
המציגה איננה אני
(בסוגריים אומר שמרוב שיש פה הכל, פה באינטרנט, אני עכשיו מתאמנת על שריקת אצטדיונים, זאת מיומנות חובה שאין לי. יש פה מאות וידיואים ואפילו אנימציה.
המציגה איננה אני
מוזר שאני עדיין לא מצליחה. סוף סוגריים)
עכשיו כשהפסקתי לגהק (סיפור אמיתי) אפשר לכתוב בנחת על ענייני השליטה מכיוון אחר. לכבוד הפנסיה רכשתי לי מסך נוסף לחבר ל-iMac בעל מסך 21 האינצ’ים. וזה לא רק שליטה, זה גם נמצא תחת הכותרת של “Once you go black, you can’t go back”. היתרונות של נדל”ן מסכים הם אינסופיים וכמה שיותר – יותר טוב. חסכון הזמן על ידי הסטת המבט למסך השליטה והקונטרול במקום חיפוש החלון המבוקש הוא פרייסלס. בטח יש פה מרימי גבה, הרי אנחנו, הפנסיונרים, מלאים בזמן. אך מה עם הריכוז שלנו? ומה עם היכולת לנהל את כל אותו זמן בחוכמה? הכל משתפר פלאים בזכות האקסטרה 1440 על 900 פיקסלים לצד מסך מרכזי א’. עליהם יושבים המנטרים של הרשת והמנטרים שלי – המייל, הטוויטריפיק, היומן, things – כל אותם דברים שבמבט זריז נותנים תמונה של הדברים.
והתחושה, תחושת שליטה. Everything is under control.
הפנסיה הזאת הופכת את הימים לעיסה אחת של שבת עד רביעי. יש עוגנים קטנים – פגישה מחר, רופא שיניים שבוע הבא, נסיעה לירושלים. אבל מעבר לזה הימים דומים זה לזה והשישי פחות מלחיץ מבדרך כלל.
מסביב תוהים חברים ומשפחה על סירובים להצעת עבודה כזאת או אחרת. “זאת תקופה קשה”, “אז מה תעשי עכשיו?”, “זה בטח מאוד מלחיץ להיות בלי עבודה…”. האמת היא שלא, למרות הערבון המוגבל – אני רק שבוע וחצי בפנסיה הזאת, אני לא מפרנסת משפחות בשלב זה של החיים ואני לא מתיימרת להיות בלי גב.
מדהים גם לגלות את נזילות הזמן ואיך יש פחות זמן כשיש יותר זמן, איך הימים עוברים מהר ואיך אין ואקום של זמן. פתאום יש הרבה משימות, הרבה חברים לפגוש, ביקור בדואר לוקח חצי יום. והכי מוזר – אף אחד לא משלם לי לדבר עם 3 אנשים במקביל בג’יטוק.
ואין את ההיסטריה לקראת השעה 12 בנושא המזון. ואפילו לא הספקתי לכתוב את הפוסט, אם לא הפוסט דוקטורט, שתיכננתי לכתוב בעניין ה-10bis, תןביס. [מזל שגאונים כבר כתבו אותו בשבילי].
אבל יש לא מעט דברים אחרים. בין השאר בילויים אינטנסיביים מול סרטים דביליים כגון Beaker שר את Coldplay או את ריק (חומר ישן ומשובח שנרקח כולו מכאן, ואם מתחילים עם הצפייה לראשונה, כדאי לפצוח בה בהתחלה), ניקיון המקרר והתחלה של פרויקט אחד בשביל הנשמה, בעצם שניים.
אבל הכי מרגש בימים האחרונים זה לראות את משחק האייפון שלנו קורם עור וגידים. אני כרגע מגדירה את המפגש רעים הזה כמיני-מיזם, אין לדעת לאן הוא יתפתח, אבל מרעיון שרץ בשיחת מסדרונות נוצרת בימים אלה אפליקציה ועיצובים נרקחים ומתגבשים ורק זה, בפני עצמו, כבר משמח. בינתיים אנחנו עם בלוג באוויר, בשפה האנגלית למען אזרחי העולם ולשאלה החשובה “Are we there yet?” יש תשובה מובהקת – עדיין לא.
אופס, כמעט יצא פוסט בלי אובמה. msnbc מביאים לנו במרחק קליק או שניים, בילוי יומי במחיצת המלך, במובן של מלך (וידיאו).
במסגרת כל אדם צריך מסגרת, הגבלתי את תדירות הפוסטים בבלוג זה לכדי פוסט אחד מדי פורטנייט. אני חורגת ממנהגי לפוסט ביניים לצורך הבהרות וגם מכיוון שייתכן שבימי הפנסיה המוקדמת התדירות תוכפל. (או תחולק, תלוי מאיזה צד של המשוואה מתסכלים).
הבהרה א’
לאחר פרסום הפוסט הקודם, מערכת הטלפוניה שלנו קרסה עקב פניות רבות של הציבור שתהה מדוע פניי כה עגמומיות. פניי אינן עגמומיות ביום יום. אלו פניי הרציניים. נסו לצלם את עצמכם ולחייך. אם תמצאו הרגשה דבילית מזו, אנא מלאו את הטופס ופקססו אלי. במצטבר נוצר רושם של בחורה כבדה, משביתת שמחות, חובבת דכאונות. אך לא כך הם פני הדברים.
תגלית ב’
מיטיבי ההקלקה הבחינו אולי בפוסט הקודם בשלושת הלינקים למורי הדרך בתיעוד היום יומי (1,2,3). הווב סלב המרכזי הוא נואה קלינה. עם פניו העגמומיות שלו.
המציג איננו אני
ידידי אהודק, הפנה את תשומת ליבי לכתבה שבה ראיין את קלינה ובה הפניית פנינים למחווה שנעשתה בפרק של הסימפסונס (הומר יודע לרגש):
המציג איננו אני
אני מודיעה כאן ועכשיו. אם אי פעם אקבל למשהו שאעשה בחיי מחווה בפרק של הסימפסונס אפרוש מהמרוץ. אדע שהגשמתי את ייעודי. איך קלינה ממשיך ביום יום לא ברור לי, מה המטרות החדשות שהוא מגדיר לעצמו, מה המוטיבציה החדשה שלו לקום בבוקר?
