יצא אייפון חדש.
לא שלא ציפינו לו, אבל בכל זאת זו סיבה מצויינת לסערה ברשת, לכתיבת אלפי פוסטים, לדיון נוסף במצגות של הוד סטיביותו, לחשבון נפש צרכני.
האייפון (דור 1, יש לציין עכשיו) יצא לעולם ביום הולדתי ה-31, ב-29.6.07. זה סימן - אם מכשיר חוגג יום הולדת יחד עם בן אדם - they were meant to be together.
האייפון בגירסתו החדשה לא כולל חידושים מפתיעים: דור שלישי, GPS, בטריה משופרת ועוד כהנה וכהנה.
אין לי צורך בו. אני אמנם חייבת את ה-push של המייל, היומנים והדואר וגם לא יזיק לי GPS ובטריה משופרת וגלישה יותר מהירה. ובינינו, עם הדולר של היום, 200 דולר זה לא כסף. אבל אני מתנגדת לתרבות הצריכה, לתרבות השידרוג לצורך השידרוג. הרי מה רע באייפון הישן והטוב שלי?
העניין הוא שהאייפון גירסה 2.0, ייצא לאוויר העולם ב-11/7, יום הולדתו של מקס ידידי.
וזה סימן.
מובהק.
(ודרך אגב, השנה יום הולדתי נופל על הגמר של היורו. אם אירוע ובן אדם חוגגים באותו יום את יום הולדתם - זה פחות סימן)
חיבתי ונוקשותי, שלא לומר סמי-אובססייתי לגבי מקלדות היא דבר ידוע ולמרות אהבתי הרבה למקלדת הלבנה שלי, את רוב היום אני מבלה עם מקלדות שחורות.
בשבוע האחרון אני כמעט לא מצליחה להזיז את כתף ימין.
זה כאב חד שמורגש בתזוזות הכי קטנות. הכאב הזה מאפשר לי להיות יותר מודעת לכל לחיצה על כל מקש. אין דרך אחרת להגיד את זה - מישהו הרחיק את האנטר. הזרת נקרעת לי בניסיון להגיע אליו. הוא והבק ספייס.
שלא לדבר על הדיליט. אני שוקלת למפות לי כמה מקשים אחרים, פחות שימושיים ולהפוך אותם לאנטר ולדיליט. אולי את ה-6 וה-7. או את הלוכסן שמאלה והסוגריים המסולסלים.
אני מחפשת כרטיס טיסה לארץ קרה, מקום שעכשיו חורף בו: דרום אפריקה, אנטארקטיקה, ניו זילנד, משהו לקפיצה קטנה. קיבלתי שמיכת פוך שאני צריכה לבדוק. וזאת לא סתם שמיכה מברווזים או נוצות דחוסות של ברווזים אלא שמיכה שכל תכולתה משי. כיאה לנסיכה.
מעבר לימים, יש אנשים שישנים בלילות קרים עם שמיכות גן עדן.
לפני כמה חודשים, כשדני רופ יצא לשלג בגן סאקר הגעתי למנוחת צהריים בבית ירושלמי. רק לנמנם. התמזל מזלי ועופר בדיוק חזר מסין ועימו שמיכת פוך ממשי. מדובר בחזרה לרחם, לא פחות ולא יותר. השמיכה הזאת יודעת להכנס בין הרווחים בזכות שילוב מנצח של דקות וחום. והרכות - אין לתאר.
המציגה איננה אני
מאז חשבתי לייבא את השמיכות לארץ, הוספתי את השמיכה לרשימת הווישליסט שלי, דיברתי בשבחי השמיכה שלושה שבועות רצופים.
ובינתיים, סוף מאי. עופר שוב מבקר בסין והפעם מגשים משאלה ומביא לי שמיכת משי, שני קילו (זוהי יחידת המידה לשמיכות מסוג זה, לא איזה ז’רגון פנימי). היו רגעים שהייתי צריכה לדון בסוגיות מוסר: האם ברווז מותר מהתולעת או לאו, האם שמיכת המשי מקדמת אותי לעבר ירוקי השינה ונועלי הבד. בכל זאת יש לי עניין עם התולעות האלו. נותנת המתנה (אשת עופר והשליחה), שתזכה לחיים ארוכים, הבטיחה שאלה תולעות מיוחדות שעשו אותן ככה שגם אם יחיו, ימותו. יעני, מצפוני יכול להיות שקט. תחי ההנדסה הגנטית.
עכשיו כל שנותר הוא לחכות לחורף קר, כמו זה שהיה ב-1991 לדוגמא (או לרכוש כרטיס לארץ קרה).
שלושה ימים בלי אייפון, בלי מחשב, בלי אימיילים, בלי תקשורת לעולם החיצון. והאמת היא שזה לא היה כזה נורא. ברגע שאין את הפיתוי אז החיים סבבה גם בלעדיו, וזה הרי נכון לעוד הרבה מאוד פיתויים.
נסעתי לטיול בירדן.
אין מה לומר, המדבר שלהם ירוק יותר, מימי יותר, כחול יותר, צבעוני יותר, גבוה יותר וכל זה יותר. וזה בסך הכל לא הכי פייר, הרי זה המעבר של השבר.
גם בביקור הזה צרכתי למצלמה הדיגיטלית שלי בעיקר תמונות עבדאללה וחוסיין, אבל הפעם למדתי גם כמה דברים חשובים:
1. השידוך של המלך עבדאללה נעשה על ידי אחותו שפגשה עובדת בבנק המרכזי - אישה יפה ומשכילה, פלשתינית במקור - והחליטה להפגיש בין השניים. שתיים שלוש פגישות והשאר היסטוריה.
2. המלך חוסיין פגש את נור בטקס חניכת שדה התעופה על שם אישתו השלישית בדרום עמאן. נור הגיעה בתור מהנדסת שדות תעופה מארצות הברית של אמריקה.
3. כדי לקרר אבטיח, יש לחתוך אותו ולשים אותו בשמש.
את שתי העובדות הראשונות אני עדיין צריכה לברר עם המקורות המוסמכים, אבל לגבי העובדה השלישית אני יכולה להעיד מנסיון שהעניין עובד.
האבטיח שנרכש על ידי מדריך הטיולים עלי, בילה את היום בשמש. ברגע האמת, כשחשבנו שאין טעם לנסות לאכול אותו, עלי אמר שאין בעיה - הוא ישים אותו בשמש כדי שיתקרר. אני מודה שחשדתי ותהיתי איך נבשר לו שאבטיח ששהה בשמש מתחמם ולא מתקרר. אבל האמת היא שלאחר שהאבטיח נחתך, בילה בשמש כרבע שעה ואידה שכבת מים הוא אשכרה התקרר. לא קרח קר, אבל קר.
ההסבר המדעי מתיימר להשוות את קירור האבטיח להזעה. אני לא יודעת איך האבטיח מרגיש בשמש, אבל אני יודעת שכשאני מזיעה בשמש אני לאו דווקא מתקררת.
הזמן עצר מלכת.
מצד אחד, מטיסים אנשים לירח, מגלים כוכבים חדשים ותרופות לאיידס ומצד שני - האירוויזיון. אירוויזיון 2008, או ליתר דיוק - חצי גמר האירוויזיון 2008, נראה אחד לאחד כמו אירוויזיוני העבר. מנחים בלגרדים משועשעים, אורות בצבעי הקשת על הבמה, חליפות לבנות, קטעי מעבר הזויים, העמדות מגוחכות וזמרי ליווי ששייכים לקהילה.
יכול להיות שזה בעצם רק ביטוי חזק ומוחלט של הקאמבק המלא של שנות ה-80 שמבלבל אותי וגורם להופעה הזאת להזכיר לי את כיתה ד’.
כמה שעות אחרי תום ההופעה כבר כל השירים ברשת האינטרנט, ברחבי היו-טיוב. קל לאמבד כמה ראיות מפלילות.
מלאכים אזרביז’אנים:
קבוצה אסטונית שמדלגת בלי קשר לזמן ובלי קשר למקום בשיר עם הומור של הבטלנים:
ואיך אפשר בלי בועז (בלי מעודה בשבילכם) ששר נוסחה מנצחת: קצת דרמה, קצת קצב, התכווננות מלאה לשיא, 5 גברים ברקע, קצת מזרחי, קצת אנגלית והרבה שרירים. אני מוכנה להמר בלב די שלם על העשירייה הפותחת ובלב חלקי על השלשה.
ועכשיו שמישהו יעז להגיד משהו לא טוב על הווידיאו בפליקר.
(הרגעים בהם קרייני החדשות מביטים במצלמה ללא מילה מייצרים אצלי תחושה שהיא בין חוסר אונים לשקט אמיתי)
זאת לא הפעם הראשונה שזה קורה, היו כבר רעידות עולם במקסיקו שדווחו בטוויטר, אבל זה די מדהים.
המידע הראשוני על רעידת האדמה שהיתה היום בסין יצא לעולם בעזרת טוויטר. טוויטר הוא שירות שקשה להבין את טיבו. אני לא מכירה הרבה טוויטריסטים ישראלים ומסתבר
שקהילת האובר-גיקים בארה”ב היא מצד אחד די לבד בסיפור ומצד שני מייצרת לא מעט רעש סביב העניין.
בגדול, אפשר לומר שזה מסנג’ר שמדברים בו הרבה אנשים ביחד, שלא לומר 23,000 איש ביחד במקרים מסויימים. הרושם שנוצר הוא שמדווחים על מה נאכל בארוחת הצהריים ואיזו תוכנה נפתחת במחשב של המשתמש וכמובן עם איזה איש חשוב נפגשתי לקפה. הייחוד הוא ממשק הסלולר שמאפשר לשלוח ולקבל את אותן הודעות צריכת הפיצה לקהל המאזינים.
בפועל, המידע היום על רעידת העולם הגיע לטוויטר לפני שהוא הגיע לניו-יורק טיימס, ל-BBC או למרכז רעידות האדמה בארצות הברית (שזה אפילו קצת מדאיג).
אני לא מאמינה שאם אני הייתי ברעידת אדמה הייתי רצה למחשב לדווח לחבריי בטוויטר על המצב או מסמסת בזריזות מהנייד. אבל העובדה היא שאני לא הנורמה או שאני כן הנורמה ומספיק שני סינים משוגעים בצד אחד ואמריקאי אחד משוגע בצד אחר כדי להתחיל להריץ את המידע.
בהמשך הגיעו גם תמונות, וידיאוים, דיווחי גולשים נוספים - דיווח עיתונאי מקיף.
פעם, כשנפש העיתונאי פרצה באזרח נאמן היה עליו לחייג לטלפון האדום של גל”צ (שמי יודע מהו) כדי שעורכי התחנה הצה”לית יחליטו אם ומתי לפרסם. מאוחר יותר התאפשר גם לשלוח מייל אדום לאתרי חדשות ומאוחר עוד יותר גם לשלוח סמס לאותה מערכת חדשות.
אבל כל הסיפור הזה נגמר. אפשר לשדר ישירות לעולם, ללא תיווך, בזמן אמת.
צרכני המדיה בינתיים הם גיקים כבדים, הארד קור גיקים. אבל כל הגיקים זורמים לים. והים זורם לרשת האינטרנט.
אם היינו רואים את זה ב-24 או בג’יימס בונד, היינו אומרים: “נו, באמת, עשו אותי באצבע?”, “אי אפשר לעשות את זה באמת”. אבל עובדה - אפילו הניו יורק טיימס כתבו על זה. סיפור שהיה, כך היה.
במחוז ווסצ’סטר קאונטי (מחוז עשיר שבדרך כלל לא עושה הרבה רעש ומפתיע שלא גונבים שם יותר על בסיס יומי, עם הקירבה המיתגרה הזאת לברונקס) גרה גברת דופלאגה. אותה גברת עובדת באפל סטור בקניון המקומי והפכה לקורבן גניבת מוצרי אלקטרוניקה רבים, בינהם המק הנייד שלה.
דופלאגה לא איבדה תושייה, השתלטה על המק מרחוק, בעזרת שירות עם השם המלבב back to my mac, הפעילה את מצלמת הווב קאם שלה וצילמה את הגנב הפוחז. משם הסיפור כבר נהיה פחות מעניין - שיחרור בערבות, דולרים ובתי מעצר.
קשה לי לדמיין את הישיבה בעירייה שבה החליטו שכדאי לשים אנדרטת זיכרון וירטואלית בצפון פארק הירקון, בואך הנמל.
זה תחביב ידוע ואהוב שלי: לנסות לדמיין את תהליך קבלת ההחלטות של אירגונים, או את הישיבה עצמה שבסופה נוצר אלמנט תמוה במיוחד כמו הדוגמה שבוא תבוא (אחת הישיבות המדומיינות היא של הנהלת בית החולים תל השומר באותו יום שבו היו צריכים לבחור איזו חיה תופיע באיזו קומה של החניון ועל רקע איזה צבע: האם כדאי לשים את הברבור על ורוד בקומה 3 ואת סוס הים על ירוק בקומה 7? “אני חושב שלא מכובד לשים סוס יאור בקומה 7, זה מזלזל באינטליגנציה של החונים”).
בקצה פארק הירקון, מוצבת אנדרטה לחללי הטרור תושבי תל אביב שנהרגו בפיגועים או שנהרגו בתל אביב אבל הם לא תושבי העיר. מחשב עם מסך מגע מאפשר לחפש נופלים לפי שם, לפי מפה, לפי פיגועים בתל אביב. אפשר למצוא יומנים של אנשים וקורות חיים ולכל איש מוצמד שיר מרגש כמו “דמעות של מלאכים” שבוקע מתוך רמקולון קטנטן שמייצר כמה צלילים חלושים בצומת סואן ליד רידינג.
התמזל מזלי לפגוש את האנדרטה עם יצרנית ממשקים כמוני (מורתי האחת והיחידה) ולא יכולנו להתאפק ולא להתעסק בכפתורים, באפשרויות הניווט המופרכות, במצב ההזוי של דיפדוף בתמונות הרוגים ובכפתורי ה”חזור”.
בדף הבית שני כפתורים:
חפש נופלים
דבר ראש העיר
